האם גם אתן?....

[כוכבית מצויה]

תודה על הסלסלה.

זה שאת לא רואה את זה לא אומר שאת לא גיבורה.

 

[גקימופיגסי]

 

[גקימופיגסי]

קצת אבסורד שכל זה נכתב בפורום ששמו "הפסיכולוגית", לא?

ואני מרגישה שאני מקבלת מכן תמיכה והבנה באופן המדוייק שאני זקוקה לו עכשיו, גם - ואולי דווקא - ללא נוכחותה של אף פסיכולוגית כאן.
אז שוב תודה

 

[ayalabaor]

שאלה

מעניין אותי לדעת האם במשך כל השנים שהיית בטיפול המשונה הזה האם מישהו אמר לך שמשהו לא כשורה?

 

[גקימופיגסי]

זהו. שלא. מעולם לא!!!!!!!

אפילו הפסיכיאטרית שאליה הלכתי וידעה לא מעט על הקשר כינתה אותה "קשר אקסקלוסיבי" "כל כך מיוחד".... היא חשבה שזה קשר נהדר. ולא עתה שום חיבור בין זה שאני 22 שנה בטיפול אצלה ומצבי הולך ומחמיר ואני בוכה כל הזמן כמה אני בודדה!!!!!!!!! שום חיבור!!!!!!!

 

[שחר חרישי]

גקי, רציתי רק לשאול...

את משתפת את הסיפור הכואב שלך - וזה פוגש כל אחד איפה שזה פוגש. אותי זה פוגש במקום מעניין: יחסים כמו שהיו לך עם ה"מטפלת", הם למעשה התגשמות מושלמת של הפנטזיה שתמיד היתה לי בקשר למטפלות. במיוחד ע'. או למעשה בקשר לקשר קרוב בכלל: משהו מאוד מאוד עוטף. עד לגבול החנק. משהו חם כמו חום הגוף מבפנים. משהו דבוק ומותך יחדיו וסימביוטי. ומבחינתי באותן שנים - הייתי בשמחה מוותרת על כל שאר החיים (חוץ מהילדים, שכבר היו) ומתמסרת לעונג העילאי הזה של קרבה לאשה שתאהב אותי כמו שאמא אוהבת תינוקת.
ועכדיו כשאני קוראת את התיאורים שלך אני מוצאת את עצמי במקום מוזר: אני רואה תמונת מראה גרוטסקית ומפלצתית של מה שכל כך רציתי. כאילו אומרים לי משמים "הנה, ככה זה באמת נראה. הנה, זה מההשהיית מקבלת לו נענו תפילותייך אז".

ואני רוצה לשאול אותך שאלה שאני לא יודעת אם היא מקוממת או מכאיבה, אבל אשאל אותה בכל זאת: בכל ה-22 שנים האלה (באמת 22 שנה רצופות של פגישות שבועיות??), בזמן שויתרת על התקדמות אמיתית בחיים האמיתיים, איך בכל אופן היתה ההרגשה למלא את פנטזיית הינקות הזאת? לפני שהתפכחת והבנת איך היא בודדה אותך ושמרה אותך במצב הנזקק - איך זה הרגיש, על כל פנים, שדמות אמא כזאת אומרת לך שהיא אוהבת אותך עד האינסוף ובחזרה?
האם יש משהו שקיבלת או שחווית ב-22 שנה האלה שאת בכל אופן שומרת לך ולא היית מוותרת עליו? האם יש תינוק שחשוב לך לא לזרוק עם המים?

מקווה שבסדר שאני שואלת ושאת מבינה מאיזה מקום השאלות נובעות.
כל הכבוד על האומץ לשתף!

 

[גקימופיגסי]

שחרית, שאלת שאלות מצויינות,

תודה על ההזדמנות להתמודד איתן,
ושמחה שזה יכול להפחית לך משהו מהפנזטייה המעומעמת הזאת כבר.
שלא תתחרטי על רגע שזה לא מומש.
אז ככה:
קודם כל, זה היה ככה:
22 שנים.
בשנים הראשונות באתי פעמיים בשבוע. וחוצמזה היינו מדברות כל יום כל יום בטלפון. זה היה לפחות עשר שנים של פעמיים בשבוע. לדעתי אולי אפילו חמש עשרה.
כך שנדמה היה שאני מתקדמת כשאני מפחיתה לפעם בשבוע, אבל עובדה שלא.
הייתה הםסקה אחת פעם אחת. אחרי כעשר שנים שהייתי אצלה.
הייתי אז כל הזמן מתפרצת עליה וגם פוגעת בעצמי פיזית אצלה (חובטת בידיות הכורסה) ואפילו הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי תרופות לשכך את הזעם - מה שלא ככ עבד - ולא יכולתי יותר.
ואז הפסקתי ללכת אליה למשך כחצי שנה.
ובמשך החצי שנה הזאת... אני לא אכנס לסיפורים על מה שעשיתי... זה סיפור בני עצמו... אבל ממש ניסיתי... עם טיפול אחר וקבוצת 12 צעדים לתלויי יתר.... בקיצור, כלום לא עזר, ואחרי חצי שנה חזרתי אליה במצב נפשי נוראי, מובסת, והבנתי שאין לי ברירה אלא לקבל את התלות המזעזעת שלי בה ואת הזעם הנוראי על זה / שהיא מלבה בי כל הזמן.
פשוט הייתי לכודה.
משועבדת.
זה דבר שאחרי כעשר שנים היא בכלל לא זכרה שהיה.
היא הייתה הפרה שאוהבת להניק יותר משהעגל אוהב לינוק.
התחננתי לפניה שלא תענה לי כשאני מתקשרת אליה.
בכיתי.
אמרתי שאני לא יכולה יותר עם התלות האיומה.
והיא פשוט לא הציבה שום אופציה אחרת.
זה היה או למות
או לחיות כשאני עטופה בחום זרועותיה (ולא רק כמטאפורה!) ומוותרת על כל חום אחר, ומוותרת על צמיחה.
אני כן חייבת לציין, שהיה תחום שבו כן הצלחתי, ואני לא אפרט אותו כאן. אבל בשנים האחרונות אצלה גם הוא התחרבן, ורק עכשיו, בכשלוש שנים האחרונות, אני משקמת את עצמי בו.
בעצם, עניתי לך רק על חלק אחד.
תיכף אענה לך בתגובה נפרדת על החלק השני.
שמחה שאת פה.

 

[גקימופיגסי]

שחרית, חלק שני של תשובתי:

זה הולך ככה:
האישה הזאת ילדה אותי.
באמת.
היא חיבקה אותי פיזית, והיא נדנדה אותי בזרועותיה כשבכיתי פיזית.
אז הנה, גם אצלי זה מתבלבל.
אולי היא לא הייתה צריכה לעשות את זה םיזית כדי ללדת אותי.
מן הסתם - אסור היה לה!!!!
אני מתחילה מהתחלה:
האישה הזאת ילדה אותי.
במובן הטוב של המילה.
היא נתנה לי מקום.
היא הקשיבה לי.
היא הבינה שעברתי התעללות קשה בבית הוריי.
היא לא שפטה אותי.
היא הבינה את התינוקת והילדה הקטנה שהייתי.
היא הבינה את הבדידות הפנימית שלי.
היא נתנה לי אפשרות לתמלל את הרגשות שלי.
זה היה נקי בערך כשנה.
ואז התחילו להיכנס מאפייני השיעבוד.
הם היו קטנים בהתחלה, ומהצד השני היו עדיין הקשבה ותמיכה.
אז חשבתי שאצלי משהו לא בסדר.
עם השנים המינון הלך והשתנה, עד שהתחלף לגמרי.
התשובה שלי אלייך אם כן:
כן, אני לוקחת את התינוקת שנולדה אצלה, את הילדה הקטנה-קטנה קטנה שיש גיבוי לחוויות שלה. את זה אני לוקחת איתי.
זה בסיס.
זה יפה.
אבל זה כל כך רחוק.
וכל כך לא מספק.
וכל כך נורא שלא יכולתי לגדול אצלה טיפה.
שכל פעם שגדלתי קיבלתי כזאת צ'פחה על הראש שהורידה אותי חזרה להיות הסמרטוט שלה, העבד הנרצע שלה, בלי שידעתי את זה.
אז נולדתי והיא החליפה לי חיתולים.
כשבכיתי היא שמעה.
כשצחקתי היא חשבה שאני יפה.
עוד טיפה אחר כך.
ואחרי זה - דיכוי דיכוי דיכוי דיכוי בדידות בדידות בדידות בדידות לכודה בלי לדעת שאני לכודה.
עניתי לך?....
בערך?....
(לא בטוחה שאני עצמי יכולה לענות בדיוק הדיוקים, איפה החלק הטוב, כי את הדבר שהיה טוב - לתת לי מקום, לקבל אותי, להאמין לסיםור הילדות שלי, לא לשפוט אותי, היא עירבבה כל כך מהר עם דברים ששיעבדו אותי, כמו חיבוקים ועירסולים והתייחסות אלי כמו אל תינוקת וניסיון להחזיר אותי בדיוק לאיפה שהייתץי בבית הוריי - משזה תחת השפעת כדורים ועם הסטיגמה של "מטופלת"......)

 

[גקימופיגסי]

שחרית - חלק שלישי לתשובתי

אני מצטערת.
נדמה לי שבכלל לא עניתי לך על השאלה.
גם עכשיו הכול עדיין כאוטי, וקשה לי לעשות סדר.
אני מודה לאלוהים על המילים שיש לי עכשיו.
כי גם זה לא היה.
והשאלות שלך / שלכן רק עוזרות לי לעשות סדר.ולהבין או לחדד את ההבנה שלי בעצמי.
אז זאת התשובה:
בהתחלה זה היה אושר מטורף.
התגשמות החלום.
החיבוק שלה.
הריח שלה, של הבושם שלה.
החמימות והרכות של הגוף שלה.
הדמעות שלי שניגרות על החולצה שלה.
המילים שלה היו מרגיעות אותי.
המוזיקה שלהן.
התוכן שלהן.
הקול המתוק שלה: "אני אוהבת אותך מפה ועד סוף העולם ובחזרה."
הייתי בגן עדן, שחרית.
פשוט הייתי בטוחה שהגעתי לגן עדן.
הייתי שואלת אותה "באמת?" ומביטה בעיניים שלה, והעיניים שלה לא נרתעו ופגשו בעיניי גדולות וחמות.
לא האמנתי איך זכיתי במתנה הזאת.
הרגשתי ג'ון בריון, סופר וומן,
עם האהבה הזאת מאחוריי, האמנתי, אוכל לכבוש את כל העולם.
פתאום הבנתי כמה כוח יש לאנשים "רגילים", שזכו לילדות עם אהבה וחום והזנה.
וואוו, אני מותשת פתאום.
כותבת כאן כבר שעות.
וגם, קשה לי להיכר בסבל הנוראי.
אז אגיד בקיצור, שמהר מאוד הגיע השלב זה הפסיק להסםפיק, וגם לא הייתי מאמינה. התאווה שלי לא ידעה גבולות, רציתי עוד ועוד אותות אהבה, והיא נתנה לי עוד ועוןד מחכה שאסמן שאני שבעה, אבל כמה שקיבלתי כך זה הכאיב יותר ולא הספיק, וגם לא האמנתי לה.
איך אישה יכולה להבטיח "אני לעולם לא אעזוב אותך"?
ועובדה שבסוף היא עזבה גם עזבה!!!!!
הניסיון להיות אימא שלי שברגעים הראשונים /בעיקר בחודשים הראשונים המם אותי מרוב טובו, ממש כך! הפסיק והפך לעינוי.
זה כל הזמן הזכיר לי מה אין לי.
מה מעולם לא היה לי.
זה כל הזמן הכאיב לי.
זה כל הזמן הרעיב אותי לעוד.
זה החזיק פחות ופחות זמן.
זה היה ממש כמו סמים.
זה היה נורא.
זה היה עינוי של שנים ארוכות!!!!!!!!!!!!!!! עינוי שלא יכולתי להיחלץ ממנו!!!!!!!!!
שחרית, תודי כל יום שלא נפלת לשם.
זה פשוט היה התמכרות לסם הלהיות נאהבת, הלהיות תלויה באהבה שלה.
וזה סם חזק. זה לא חשיש או גראס.
תודה שרצית לדעת ואני שמחה בשבילך שלא התגלגלת לשם.

 

[שחר חרישי]

אוראורית, תודה רבה על התשובה הכל כך כנה! (על כל חלקיה)

וגם - וואו. עכשיו אני מבינה הרבה יותר ממה באמת ניצלתי. כנראה יש פנטזיות שאסור לנסות להגשים במציאות... שהגשמתן היא חורבנן וחורבן החולם.
כנראה לא נועדנו לטעום מפירות גן העדן בעולם הזה. וכל מה שנדמה לנו כפרי כזה הוא למעדה נגוע ומורעל... (כמו בפתיחה לקליפ ל- Don't Speak...)
עצוב

 

[שחר חרישי]

(הנה כאן)

https://youtu.be/TR3Vdo5etCQ

 

[גקימופיגסי]

תודה שחרית על השיר

 

[כוכבית מצויה]

כשהפנטזיה נועדה למלא חסך, מימושה ללא טיפול בשורש של החסך

לא יכול לעזור אלא רק להקל זמנית. הרעב יישאר ואף יגדל כיוון שמילוי החסך זה לא מה שאנחנו צריכים. החסך נוצר בתנאים מסויימים ובחלוף הזמן התנאים והצרכים שלנו השתנו בד"כ הפנטזיה נועדה למלא את מה שהיה בו צורך כשנוצר החסך ולא את מה שאנחנו צריכים היום.
זה לא אומר שצריך לוותר על מימוש הפנטזיות, וזה לא אומר שלא נועדנו לטעום מפרי גן העדן בעולם הזה. זה רק אומר שלא כל דרך שלכאורה נראית לנו הדרך הנכונה תוביל אותנו לפרי גן העדן ועלינו להמשיך ולבחון דרכים עד שנגיע לדרך הנכונה.

 

[גקימופיגסי]

שמחה להוות עוד נדבך בהתפכחות שלך, שחרית

ותודה על האמפטיה
ואוהבת את הכינוי

 

[גקימופיגסי]

ועכשיו, יום אחרי...

די שקעתי עכשיו לדיכאון ורגשי אשמה ושאולי הגזמתי...
מדמיינת מה היא הייתה אומרת אם הייתה כאן וכמה היא הייתה נפגעת.
וגם, בקשר לכדורים, א. אני בטוחה שהיא לא עשתה את זה מכוונה רעה. ב. אולי אני באמת לא יכולה בלי כדורים. ג. אולי יכולתי אז כשהייתי צעירה יותר והיו לי יותר כוחות אבל עכשיו כבר לא. ד. החלטתי היום להעלות קצת את המינון של הכדור האחרון שאני עדיין לוקחת כי אני מרגישה שוקעת..... ואז עולות לי המון הרגשות ואמירות פנימיות כמו את רואה איך לכלכת עליה... היא בסך הכול רצתה את טובתך.... אבל אני יודעת שגם אם אני זקוקה לטיפול תרופתי זאת צריכה הייתה להיות בחירה שלי. וןלא הרגשה שהיא לחצה אותי לשם.
מצטערת אם מעמיסה.
הדברים הם אולי לא פשוטים, אני אומרת לעצמי, אולי לא שחור ולבן.
מרגישה עכשיו אשמה שהוצאתי את כל זה החוצה, למרות שלא בשמה, וכמה היא הייתה נעלבת. אני כ הזמן רואה בדמיוני את פניה הנעלבות.
ובו בזמן אני מרגישה כזה זעם.
טוב, אתן יודעות, זה תהליך, זאת דרך, זה לא התקדמות ליניארית.
זה בקדימה אחורה.
(זה דבר שלמדתי ממנה, אז שוב אני אומרת לעצמיאיך אני יכולה להיות ככ כפויית טובה. היא שרודה בי לטוב ולרע. להרבה רע. אבל גם לטוב.
וזאת בעיה כשמישהו שעשה לי כל כך הרבה רע גם עשה לי לפני כן כל כל הרבה טוב משמעותי.)
לא קל.
תודה שוב לכולכן. באמת תודה

 

[כוכבית מצויה]

אין שום סיבה לרגשות אשמה, אם עוזר לך לכתוב כאן זה מה שאת

צריכה לעשות.
ממש לא צריך לעניין אותך אם היא היתה נפגעת אם היא היתה קוראת כאן, היא לא חשובה מי שחשובה זו את ומה שעושה לך טוב.
בעיני הכתיבה כאן הן של הפוסטים שלך והן בתגובות שלך למי שכותבת לך היא חלק מהתהליך של העיבוד של מה שקרה שאת עוברת ואין בו שום כפיות טובה כלפיה.
אין ספק שלפחות בהתחלה היא ענתה אצלך על צורך שהיה לך, אבל המענה הזה היה כזה שגם לא אפשר לך לפתח את היכולות שלך, גם מנע ממך לקבל מענה על הצורך במקום אחר וגם לא היה בדיוק מה שהיית צריכה ולכן בהמשך הדרך הוא לא הספיק וכנראה זו חלק מהסיבה שנסחפתן אל המקום המאוד לא בריא אליו הגעתן. עכשיו את צריכה לקחת את החלק הטוב שהיה איתך, להשתחרר מהחלק הרע ולבנות לעצמך סביבה בריאה יותר. התחלת לעשות את זה, את בכיוון הנכון ואין לי ספק שאם תתמידי גם תגיעי למקום טוב יותר.

 

[גקימופיגסי]

תודה כוכבית ,

את מאוד תומכת. תודה

 

[אלומת האור]

"אבל כמה שקיבלתי כך זה הכאיב יותר ולא הספיק"

אוהו, סיפור חיי. הלוואי שאלוהים יקשיח את לבי ולא ייתן לי שוב ליפול לסיפור שכזה בעצמי. יודעת מה? זה כמו כת, אבל זו גורו עם מאמינה אחת ולא עם כמה מאמינים שכרוכים אחריה ולא מבינים שהאור שנגלה אליהם הוא בוהק מסנוור של פלורסנט של חדר ניתוח ותו לא. זה ממש נקרא לי כמו שעבוד לכת.
כתבתי פה המון על האיילה שהייתה לי. כתבתי עליה גם בבלוג שלי, אם תרצי לקרוא. הקדשתי לה את השיר שכתבתי 'סילברול'. היא קירבה אותי אליה כמו שמותחים גומי על האצבע, מותחים ומותחים ומותחים, עד שבסוף הוא נקרע וכמו בומרנג הוא עושה לך כזה מין זבנג שקשה מאוד להתאושש ממנו. והפרידה החמוצה והמרה והשחורה משחור שהייתה לי ממנה הייתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי, בפרספקטיבה של זמן. שום דבר בקשר הזה לא היה נורמלי. זה היה כמו לשתות קולה: בהתחלה נדמה לך שזה שיקוי האלים, ושהוא מרווה. ואז רוצים ממנו עוד ועוד, אממה - איילה וקוץ בה - קולה לא מרווה, נקודה. קולה משתנת וגורמת לך להיות צמאה יותר ויותר במסווה של רוויה. הבור בתוכך מקבל מילוי, ועם כל מילוי הוא הופך עמוק יותר ויותר וצריך ממנו עוד ועוד. ידעתי בדיוק מתי כל זה התחיל, ויכולתי לעצור את זה באותה נקודה (כמו שבאמת נגמלתי מדיאט קולה בסופו של דבר), יכולתי לעצור את הייסורים כי היה ברור לי שיש כאלה ושזה רק יחמיר, אבל היא סיפקה לי הרבה דיאט קולה (מטפורי). ולא, זה לא מגיע לקרסוליים של מה שהמטפלת שלך עשתה לך, ממש ממש לא, אבל החוויה שלי לפחות בקטע ההתמכרותי, די דומה.

 

[גקימופיגסי]

אלומת אור

כתבת מקסים.
ומדוייק כככ שאין לך מושג.
עוד אספר לך.
אני פשוט ככ מותשת מהעיסוק בזה פתאום שמקצרת.
סליחה ותודה רבה ששיתפת אותי.
לבינתיים....

 

[אלומת האור]

גקי

היי שקטה.
&nbsp
את יודעת למה קראתי לעצמי אלומת האור?
&nbsp
בגלל השורה: "כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם, כמו אלומת האור הנה מצאה אותך".
&nbsp
and the rest is history כמו שאומרים...
&nbsp
היי שקטה, עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.
&nbsp
היי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
&nbsp
היי שקטה כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צרימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.
&nbsp
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
&nbsp
היי שקטה, כמה אפשר לשטוח
את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח
כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
&nbsp
היי שקטה כאילו אין בך דופי...
&nbsp
https://www.youtube.com/watch?v=7hcEPikUpHI
&nbsp