לא.
גם לינוקס הוא time sharing. מערכות הפעלה real-time אינן קיימות בשוק הביתי (vxworks לדוגמא). אותו init שאתה מכיר, הוא למעשה המתזמן שתפקידו לקבוע תור מי להכנס. הסיבה שמערכות לינוקסיות רצות טוב יותר על חומרה נחותה קצת מורכבת, ומתחלקת למספר חלקים. הנה ההסבר (הפעם חינם): 1) תלות המערכת בבמשק הגראפי שלה - בחלונות הממשק הגראפי כמעט חיוני (יש דרכים לנטרל אותו ולאפשר עדיין מערכת עובדת), בלינוקס זאת פשוט רמה אחרת של עבודה - ניתן לעבור ממצב למצב בקלות, ואין חובת שימוש בממשק הגראפי. 2) כאמור, init הוא המתזמן בלינוקס (לבוגרי קורסי מבוא למערכות הפעלה - scheduler). שים לב שחתימת הזיכרון שלו קטנטנה, והוא ממש פרוסס זעיר. הוא לא משולב עם הליבה (קרנל), והוא גם עצמאי אל מול הממשק הגראפי (שלו היום יש כבר מתזמן משלו, בכמה רמות מעל). היתרון בכך שהוא זעיר, בעיקר מתבטא בכך שתחת עומסים כבדים, כאשר פרוסס מסרב לשחרר את המעבד (כלומר, למסור חלון זמן לפרוסס אחר) מתזמן קטן יכול "להדחק" פנימה ולשחרר אותו (סלח לי על הציוריות, אבל היא נועדה להסביר). שיחרור זה מאפשר לתפקד עם מערכת גם כאשר ישנם פרוססים "תקועים" שצורכים הרבה CPU. בחלונות, לעומת זאת, המתזמן, הליבה, וגרעין הממשק בגראפי אחד הם, ולכן תחת עומסים כבדים, אין ביכולת אף אחד מהם לתפקד, ולכן כאשר פרוסס נתקע בחלונות, םעמים רבות, כל המערכת תיפול איתו. 3) הכונן הקשיח הוא התקן קלט/פלט איטי מאין כמוהו (בהשוואה לשאר המערכת). שימוש ב swap (שמהווה הרחבה לזיכרון הפנימי מבחינת המערכת) צריך להיות מינימאלי. בזמן שמערכות יוניקסיות מתנהלות כך, מערכות חלונאיות תמיד מחזיקות קצת swap, כדי שיהיה תמיד חלק מהזיכרון ram פנוי לטעינת תוכנה מהר. זה לא מאוד טוב כשמדובר בשרתים, כי הם "זוחלים" על רקע שימוש מיותר בכונן הקשיח. לינוקס, אגב, לא מזדרזת לשחרר זיכרון לאחר סגירת תוכנית, למקרה שתפתח שוב את אותה התוכנית - יחסך ממך זמן טעינה ארוך ומיותר. 4) ניהול הזיכרון בלינוקס, ככלל, טוב יותר - המערכת מנהלת לעצמה את הזיכרון, ולא צופה שתוכנות שרצות עליה תנהלנה לעצמן. 5) אאוטלוק 2000 (שרת?) ו exchange2000 הם היינו הך. 6) sendmail משמש דואר יוצר (פרוטוקול SMTP). הראל, כוונתך היתה אולי לשרת POP3 או IMAP4, אך לא sendmail. Ez
