"חיים" היא למחזיקים בה
בטרם אתייחס לדבריך יותר נכון, למשמעות הלטנטית והמשתמעת בהכרח מהם, אבכיר כי הורנו ז"ל: לעולם ירגיל אדם עצמו לומר איני יודע (ואוסיף: גם כשהוא חושב שהוא יודע) לא כל שכן שידיעתו פחותה משל מושא ביקורתו. כך אני נוהג, כך אני חושב שראוי לנהוג. זו אינה ענווה לשמה (היינו: "מידה טובה") אלא ענווה אינטלקטואלית שבה הכרה בחוסר ידיעה תביא ל"ידיעה" טובה הימנה.
ועתה לתורף הדברים מהמעט שאני חושב שאני יודע אודותם, ומעט הוא: ראשית, בטרם ניגע לאורגניזם, והאורגניזם האנושי בכלל זה, נבין מהו תא שכל עולם החי מושתת עליו שהוא, להווי ידוע, אינו "מזדקן" ו"מת" לעולם ומי לנו כאותם תאים אאוקריטים (חד תאיים) הקיימים בעולמנו, הפרימטיביים ביותר (מיקרואורגניזמים) שאינם מזדקנים לעולם. אכן, אבולציונית חל תהליך המיטוזי בתא זה (פיצול תא לשני גרעינים) ברבות עידן ושנה, שאיננו יודעים את גורמיה, אלא היא קיימת ועומדת, וכנראה שתהליך זה גרם באיזשהו אופן בצבר תאים (רב תאיים) למנגנון מסויים המחייב, לעיתים, את "מותם" וחוקרי המדע בימינו עדיין אינם יודעים ובטוחים מהו גורם זה (האם אפופטוזה או זיהום אקסטרני וכו' וכו') ומחלוקת זו אפשר שתפתר ביום אשר יבוא ואפשר באלו שאחריו.
מצבר תאים זה התפתח לו האורגניזם המורכב, והאורגניזם האנושי בכלל זה, אשר על אף שהגדרתו המדעית המדוייקת היא: "אורגניזם אינו מוגדר אלא ברציפותו ובהתמדתו של תהליך חילוף חומרו", מכל מקום מקום עובדה היא, ולמעשה ניתן לומר כי עובדה זו היא ה-עובדה השרירה והוודאית והמוכחת ביותר הקיימת באקזיסטנצייה המוכרת לנו - היא המוות, או יותר נכון, הפסקת החיים.
בעולם המדע לא קיימת שאלה כלל על המוות ("חידת המוות" כפי שנהוג לכנותה בספרות פופולארית) קיימת "חידת החיים" כיצד זה אותו פנומן הקרוי "חיים" אשר הוא כשלעצמו על כל המערכות האורגניות שבו כמו מחזור הדם, הנשימה, הרבייה ואחרים, כשהן לעצמן מתקיימות כמערכות מכניסטיות לכל דבר וחלים עליהן חוקי הביוכימיה, הטרמודינמיקה וחוקי המכניזם הגנטי, ואשר מיפויים, וידיעותינו בהם, התפתח ומתפתח באופן מרשים ומופלא, פוסק, ללא אינטרוונציה חיצונית. ודבר זה טרם הוכרע בימינו. אכן בשנות החמישים המאוחרות גילה החוקר לאונרד הייפליק כי בתא איוקריטי אופטימלי (שאינו פגום ומזוהם) קיים גבול להתפצלותו, מה שנהוג לכנות בעולם המדע "גבול הייפליק" (עד כ-48 חלוקות בממוצע אנושי) ואשר מבנהו ורצפו הלינארי נחשף במלואו רק בשנות התשעים! המוקדמות ואשר השלים את מחקרן וחשיפתן של החוקרות קרול גידר ואליזבת בלקברן ואשר פורסם כשש שנים לפניו (אמצע שנת 1984) אותו אנזים טלומארז (מכאן שמם "טלומארים") המופיע ביצור חד תאי ואשר מגן על התקצרות הכרומוזום (יותר נכון, "זנבו") ובאופן מסויים אחראי על הארכתו ולא על קיצורו שנצפה עם התפצלותו. אם כן, חשיפת מבנה מנגנוני זה בתחילת שנות התשעים גרם לפופולאריזציה שגויה בדמות מה שמכנים היום "שעון ביולוגי מתקתק" שבו מתחייב לכאורה, הפסקת החיים מעיקרא. דבר שלא החוקרים שחשפו מנגנונים אלו, ולא העוסקים במלאכה זו בימינו, טענו מעולם שכן הם בעצמם חשפו כי מנגנון זה אינו מוכרח והוא אחת מהתופעות המתקיימות במכניזם הביולוגי בזמן הפסקת החיים. עוד הייפליק עצמו קובע כי אין בממצאיו אלו לקבוע מדוע אנו מזדקנים או מתים משום שתאינו מיצו את מספר החלוקות שהוקצב להם, כי, כפי שהוא חשף, תאים של אנשים זקנים מאוד יכולים להכפיל את עצמם עוד מספר פעמים מעבר לגבול הממוצע (ואינני מזכיר כלל את כל הממצאים המאוחרים אשר הוכיחו בוודאות כי מנגנון זה לא קיים ביצורים אורגניזמיים מורכבים אחרים).
וכוליה האי כלל אינו קשור למה שפרופ' לייבוביץ', אשר הכיר את מחקריו של הייפליק על בוריים, קרביהם, כרעיהם ואלייתם, והיה שותף פעיל בהמשך המחקר של גיידר ובלקברן במסגרת עבודתו באנזימים ביוכימיים, דיבר בו, ואשר אתה, ואחרים בפורום זה, אשר ידיעתם במדע (ולאו דווקא הבנתם) שקולה לידיעתי מנדרינית טיבטית, ניסית לייחס לו. לייבוביץ דיבר על כך שמנגנון החיים עצמו המוכר לנו ושיוכר לנו בעתיד, אותו מנגנון מכניסטי כאמור, אינו מוסבר, ומבחינה ביולוגית לא מחייב את הפסקת פעילותו באופן קטיגורי. ובהקשר זה, מדוע האנזים "טולמארז" הקיים בחד תאיים לא פעיל גם באורגניזם מורכב. או יותר נכון, לא פעיל בכל אורגניזם מורכב, אלא רק בתאים מסויימים (רבייה, סרטניים וכו') דבר שהוא חידה גדולה לכל חוקרי האבולציה והגניטיקאים, שהרי היה מחוייב, לכאורה, להתקיים גם בו. ויתר מכך, כל מנגנון מורכב זה אינו כלל "החיים" עצמם- באשר אלו אינם בחזקת אורגניזם מכניסטי המחייב אותם. וללא ספק הוא הלך בדרך אשר התווה אותו ביולוג גאוני בן המאה ה-17, קלוד ברנאר שמו, אשר טען כי הבנת המנגנון הזה אינו "החיים" עצמם ולא בשם זה ייקראו (באשר אינם מסבירים כיצד הם פועלים) וזה המשך או השלמה לתלמו של קאנט - אשר צפה כי ייתכן ונדע את כל המנגנון של כל הטבע הבילוגי, אך לעולם לא נוכל להסביר מדוע זרע נובט. ולטענת שניהם, קאנט בעולם הטבע וברנאר בעולם הטבע האנושי, לעולם לא ייתכן להבין דבר זה. ולייבוביץ בהיותו זהיר יותר, סייג זאת מעט, ואמר כי ייתכן ולא נוכל להבין זאת לעולם.
הן על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת, וכורח זה (החי והמת) איננו יודעים סיבתו וגורמיו ואפשר, וכאן גם אני אסייג, כי שאלות אלו כלל אינן קשורות למדע, אלא לפילוסופיה של המדע - קרי שאלות מטאפזיות. כידוע, ישנן שאלות שנעצרות בעדשת מיקרוסקופ (גם של 1.1 ננומטר) ובצלחת פטרית, ואינן נכנסות מעצם מהותן למעבדה. דומני, שזו אחת מהשאלות הללו.
אין בדבריי אלו לקבוע כי יודע אני את אשר אני דובר בו כחוקרי המדע, או אפילו שולייתם, שהוזכרו בתגובה זו, ובכללם פרופ' לייבוביץ, ווי על דאביד ולא משתכח השומע חרפתו ועפר מכסו, אשר זרתם עבה ממותני (ליטרלי), אלא שמהמעט שיודע אני או חושב שיודע אני, די לי כדי להבין מתי אנשים נכונה ידברו ומתי רוח יבזרו.
שבוע טוב
