האם יחסו של ליבוביץ לירושלים (במיוחד למזרחה)

[בעל ההזיות]

האם יחסו של ליבוביץ לירושלים (במיוחד למזרחה)

דומה בעיקרו ליחס המובע בשיר הזה?

 

[יחיאב]

תשובה

http://tpeople.co.il/leibowitz/leibarticles.asp?id=15

 

[בעל ההזיות]

משפט המפתח הוא כמובן

"יש למסור את הבעלות ואת הריבונות על הר-הבית, שהוא למוסלמים חרם א-שריף, לידי מוסד מוסלמי, שיהא רשאי להיות עצמאי מבחינה מדינית...כדי שמוסלמי הבא לעלות למקום קדשו לא ייאלץ לעבור בתחום השלטון היהודי".

כלומר: העדפה ברורה וחד-צדדית של האינטרס המוסלמי-לאומי, על פני האינטרס היהודי-לאומי.

עמדתו של ליבוביץ היא אם כן מיניאטורה של העמדה המובעת בשיר, כשכל ההבדל בין שתי העמדות הוא רק באוביקט הדחוי: עבור כותב השיר, האוביקט הדחוי הוא ירושלים. עבור ליבוביץ, האוביקט הדחוי הוא האתר ההיסטורי החשוב ביותר לעם היהודי במשך שלושת אלפים שנים רצופות (בטח יותר מהדיסכותל המאוחר יחסית). אין להתפלא על הגישה החד-צדדית הזו של ליבוביץ, שכידוע תמיד סלד מכל גילוי של לאומיות יהודית (ובצדק).

 

[ברנדו11]

הדעה שהציונות סיימה את תפקידה

ברגע שקמה מדינת ישראל,כי המטרה שלא להיות תחת שלטון זרים הושגה.כפי טענת ליבוביץ,ומאידך יאושו מהאפשרות שתהיה למדינה משמעות דתית ע״פ התורה,והמדינה לכשעצמה אין כל משמעות ערכית, ואינה אלא מכשיר,ואף אינה משמשת כמקום מקלט,כי מדינת ישראל היא כיום המקום המסוכן ביותר לתושביה.ומה שנישאר כמשמעותי בלבד לפי ליבוביץ
שאיננו נתונים תחת שלטון זר.
האמור לעייל מעלה שאלה קשה מאד כלפי ליבוביץ והיא,האם יש הצדקה להקריב ולסכן כל כך הרבה אנשים,אך ורק על מנת לא להיות תחת שלטון הגויים?(שאלה זאת שואל פרופ׳ רביצקי בספר ויכוחים על אמונה ופילוסופיה,וליבוביץ מתחמק מתשובה)
זהו אחד מן האבסורדים של החשיבה הדיכוטומית הקיצונית שבה נקט י. ל.שהביאה לחוסר תוחלת.

 

[iricky]

ודאי שיש הצדקה להקריב ולסכן כל כך הרבה אנשים

וההצדקה היא - אני רוצה בשלטון של יהודים ולא בשלטון הגויים. זה כמובן לא אומר כלום על טיבו של השלטון, ואפשר ששלטון היהודים הוא לא פחות גרוע משלטון הגויים מבחינות רבות, אבל נמאס לי משלטון הגויים עלינו.
איך זה קשור לחשיבה דיכוטומית - לא הבנתי.

 

[ברנדו11]

הקירבה לפאשיזם

האם אתה באמת חושב,שעצם השלטון,חשוב עד כדי הקרבתם של אנשים רבים וסיכונם של השאר,זה ממש להיות הבן דוד של הפשיסט.

 

[iricky]

לא עצם השלטון חשוב

מה שחשוב הוא שהוא לא יהיה בידי הגויים, ז"א שאנחנו לא נהיה נתונים לחסדיהם של הגויים.
מספרים על חיים ויצמן שנשאל פעם, איזו ועדה היתה לדעתו יותר טובה, ועדת פיל או ועדת וודהד שבאה אחריה. והוא ענה. השניה (אף כי מסקנותיה היו יותר קשות ליהודים). שאלו - למה השניה? ענה ויצמן. כי היה בה גוי אחד פחות.

 

[ברנדו11]

נתונים להיות קורבנות ובלבד לא נתונים לחסדיהם?

צא ועיין בהגותו של הרב הירש,חזור אחורה וראה את תרומת העם היהודי לאנושות בנכר.אין בכל דבריי בנושא זה כוונה ליצור אידאליזציה של הישיבה בגלות,רציתי להראות לאיזה מיטת סדום ניכנס ליבוביץ בהתייחסותו להקמת המדינה.
לעומת זאת אפילו ההתייחסות הבנגוריונית להקמת המדינה כאור לגויים וכמימוש מוסר הנביאים,הוא עדיף לאין ערוך,ולעניין זה שייך להקריב ולהסתכן.

 

[בעל ההזיות]

אבל עדין אינך יכול להתעלם מכך

יש ריב על הר הבית/חרם-אל-שריף (מחק את המיותר) בין המוסלמים הלאומנים לבין היהודים הלאומנים, ושליבוביץ קרא לתת את הר הבית למוסלמים הלאומנים ולא ליהודים הלאומנים, ושמנקודת מבטם של היהודים הלאומנים, קריאתו של ליבוביץ מכריעה את הריב הזה הכרעה חד-צדדית לטובת האינטרס המוסלמי הלאומני על פני האינטרס היהודי-הלאומני. נקודת מבטם הנ"ל של אותם יהודים לאומנים אמנם אינה מתימרת לטעון שליבוביץ התכוון להעדיף את האינטרס המוסלמי הלאומני, אבל היא עדין כן אומרת, שגם אם ליבוביץ עצמו מתעניין בשיקולים אחרים לחלוטין. וגם אם שיקולי לאומנות מוסלמית מעניינים אותו כקליפת השום, עדין בשורה התחתונה מה שיצא זה שליבוביץ מעדיף את האינטרס המוסלמי הלאומני.

זה כמו שיש יהודים לאומנים שרוצים לגור בשטחים. אמנם הם יכולים לטעון שהם לא מתעניינים בשליטה על עם אחר, ושכיבוש של עם אחר מעניין אותם כקליפת השום, ושמה שמעניין אותם זה רק רגבי ארץ חמדת אבות, אבל עדין, מה זה משנה מה מעניין אותם, בשורה התחתונה מה שיוצא ממעשיהם הוא כיבוש. אז אותו דבר עם ליבוביץ: אותו מעניינת הלאומנות המוסלמית כקליפת השום, אבל בשורה התחתונה, מה שיוצא מקריאתו הנ"ל בענין הר הבית, זה העדפת האינטרס המוסלמי הלאומני על פני האינטרס היהודי הלאומני.

 

[רועי החושב]

יש היגיון רב בהצעתו

מכיוון שהדבר יכול להתפרש כמחווה של רצון טוב מול העולם המוסלמי ואילו בהקשר היהודי הוא פוטר את המאמינים ממקום שגורם להם לחטוא ולעבוד את אלילי האדמה, החומר, ארץ ישראל השלמה וכ"ו.
כמו כן הערכים האמיתיים של האדמה, שהם נדל"ניים\חקלאיים\אסתטיים\בטחוניים וכ"ו לא מקופחים כלל בצורה זו מכיוון שאותו מקום אינו אלא סימבולי ואינו תופס שטח רב.
מוטב לפייס דעתו של האויב במחווה סימבולית שתהלך קסם על טימטומו ולא להקשיב לאותו טימטום כשהוא בצד שלנו. עלינו להכיר את חולשותינו דווקא כדי לנצל אותן אצל האויב כדי לקדם את האפשרות לשלום.
המטומטם משלם מחיר ובולע את הפיתיון וליבוביץ רצה להצילנו מאכילת הפיתיון ולהציל אותנו מהמחיר.

 

[בעל ההזיות]

היגיון רק מנקודת המבט הסוביקטיבית של ליבוביץ.

"מחווה של רצון טוב"? "לפייס את דעתו של האויב"? "לקדם את האפשרות לשלום"? אין בזה שום היגיון, מנקודת מבטו של היהודי הלאומני.

וגם אין בזה היגיון, מנקודת מבט אוביקטיבית, שהרי אין דרך אוביקטיבית להכריע מה עדיף: שלום או שטחים, לאומנות או פאציפיזם.

וגם אין דרך אוביקטיבית להכריע האם ה"טימטום" שעליו אתה מדבר נמצא דווקא בשאיפות לאומניות, ולא למשל בשאיפות פאציפיסטיות. הרי אפילו ליבוביץ עצמו סבר, שכאשר שמגיעים לנקודת הכרעה בין ערכים, אז נעלם ההיגיון ומגיעה הרצייה הלא הגיונית.

אבל כן ניתן לקבוע אוביקטיבית, שליבוביץ רצה להתפטר מהר הבית/חרם אל שריף, לא כי זה "הגיוני", אלא כי זה מה שהוא רצה (ובצדק לדעתי, למרות שלצדק הזה אין היגיון). וגם ניתן לקבוע אוביקטיבית, שהצעתו של ליבוביץ מעדיפה לנקוט בדרך אופרטיבית כזו אשר, בשורה התחתונה (גם אם ליבוביץ לא התכוון לכך), משחקת לידי השאיפות המוסלמית הלאומניות ואינה משחקת לידי השאיפות היהודיות הלאומניות.

וגם ניתן לקבוע אוביקטיבית, כי ההערכה ש"ליבוביץ רצה להצילנו מאכילת הפיתיון ולהציל אותנו מהמחיר", נודף ממנה ריח חזק מאד של פטרונות, כאילו שיש כאלה שמבינים יותר טוב מהיהודים הלאומנים באיזה צד נמצא הפיתיון ובאיזה צד נמצא המחיר. הרי באותו מידה יכול אותו יהודי לאומני לטעון, מנקודת מבטו הסוביקטיבית, בדיוק את ההפך ממה שאמרת: הוא יטען, שכאשר המוסלמים הלאומנים מציעים את הנוסחה "שלום תמורת שטחים", אז אותו שלום שמונח לפתחנו מצידם, הוא למעשה פיתיון (שמפתה את מחנה השלום), בעוד שאת המחיר הנדלני נתבעים לשלם רק היהודים (לא המוסלמים), והוא משולם ברגבי ארץ חמדת אבות, לא בכפית סוכר. וכשאתה מציע "מוטב...לא להקשיב לאותו טימטום כשהוא בצד שלנו", יגידו אותו יהודי לאומני, בטיעון שאינו נופל בפטרוניותו: "מוטב לא להקשיב לטימטום הפאציפיסטי כשהוא בא מהצד שלנו". ועוד יטען אותו יהודי לאומני שהוא לפחות גם בעד לא להקשיב לפיתיון הפציפיטסטי כשהוא מוצע מצידם של המוסלמים הלאומנים.

המשותף לכל הטיעונים הללו, הן אלו שהועלו על ידיך (בשמו של ליבוביץ), והן אלו שהועלו על ידי (בשמם של היהודים הלאומנים), הוא שכולם סוביקטיביים. אז מה בכל זאת אוביקטיבי? למשל, שעובדתית, שליהודים הלאומנים יש ריב נדלני עם המוסלמים הלאומנים על הר הבית/חרם אל שריף; ושעובדתית יש יהודים טובים, עם המון רצון טוב, שבאים מן הצד ומנסים להתערב באותו ריב נדלני, תוך העדפה מעשית (גם מבלי להתכוון לכך) של אינטרס לאומני של צד אחד מקרב הלאומנים בני שתי הדתות. כל אלו הן עובדות אוביקטיביות, כי אפשר למדוד אותן, כולל אפילו למדוד כמה סנטימטר מאדמת הר-הבית/חרם אל-שריף ירויח ויפסיד כל צד מקרב הלאומנים בני שתי הדתות, אם וכאשר תאומץ הצעתו של ליבוביץ (שאגב היא הצעה מעולה לעניות דעתי הסוביקטיבית).

 

[רועי החושב]

העובדות האובייקטיביות הן:

א. שטחו של הר הבית קטן עד כדי זניח לעומת שטחים אחרים שעליהם יש סיכסוך. מידת המרחב היא נתון אוביקטיבי.
ב. אין נתינתו של הר הבית לידי מוסלמים, או טוב מכך, הכרזתו כשטח בינלאומי תחת פיקוח של האו"ם, מהווה ויתור על יסודות אמוניים ביהדות במובנה הרמב"מיסטי.
ג. מבחינת חישובי משא ומתן נדלניסטיים- מוטב לוותר על מקום קטנטן שחלה עליו אינפלצייה בהערכתו מאשר לוותר על מקום גדול בעל ערכים גלומים לחיים של הקולקטיב הלאומי. אמנם- ערכים אלו אינם אובייקטיבים (אין ערכים אובייקטיבים) אבל הם מוסכמים על הכל, ואף על אותם לאומנים- ערך כלכלי, ערך ביטחוני, ערך אסתטי,, ערך חלקאי וכ"ו
ד. אין קשר בין הצעתו לבין פאציפיזם. פאציפיזם במשמעותו הנורמטיבית דוגל באי לחימה על מנת להשיג שלום. לא כל אמצעי להשגת שלום הוא בגדר פאציפיזם אלא רק אי לחימה.
ה. הריב בין הלאומנים בשני הצדדים אינו נדלני בלבד, אלא הוא סימבולי. המנצח הוא זה שמשתמש בסימבולים כדי להשיג את טובתו ואילו המפסיד הוא זה אשר הסימבולים פועלים עליו והוא נשלט על ידיהם. לאורך ההיסטוריה ובהווה הסמלים הם אמצעי של עריצות על המוחות החלשים. כך שמבחינה אובייטיבית- הלאומנים מגלמים חולשה לסמלים. ייטב, אם כך- לנצל את חולשת האויב לסמלים כדי להשיג ממנו את הרצוי מאשר להניח לחלקים החלשים שיכלית בחברה להיפעל ע"י סמלים בעודם אוחזים במושכות המדינה.

 

[בעל ההזיות]

העובדות האוביקטיביות מוסכמות גם על הלאומנים.

אבל לא כל הטענות שהעלית הן אוביקטיביות, ולמעשה, עליהן לב הויכוח.

א,ב. כמובן זה אוביקטיבי ולכן מוסכם על הכל.

ג. הערכים שציינת בסעיף ג הם אכן אינם אוביקטיביים, אבל שלא כפי שציינת, הם אינם מוסכמים על הלאומנים. הלאומנים מוכנים להתאבד בשביל אדמה, ובמיוחד בשביל אדמה שמהוה עבורם סימבול לאומני מהמדרגה הראשונה.

ד. כשכתבתי "פאציפיזם", התכוונתי לתמצת במילה אחת את הטענה שלך "עלינו...לקדם את האפשרות לשלום". אם אתה לא רוצה לקרוא לזה "פאציפיזם" אלא נניח "שלומיזם", אין לי בעיה. אז הבה נסכם שתוכל לפנות שוב להודעתי הקודמת, ובכל פעם שתיתקל שם במילה "פאציפיזם" תהיה רשאי להחליף אותה ב"שלומיזם".

ה. כשכתבתי "נדלן", התכוונתי לדבר מנקודת מבט של המתבונן מן הצד, שאינו מבין בסימבולים. כמובן שאם מעוניינים ברזולציה גבוהה יותר שלוקחת בחשבון את זוית ההסתכלות של הלאומנים עצמם, אז הם יסבירו לנו באריכות רבה, שמבחינתם זה לא כל כך ענין של נדלן, כמו שזה ענין של סימבול (בלשונך), או (בלשונם) "האתר הלאומי החשוב ביותר לעם היהודי במשך שלושת אלפי השנים האחרונות", וכו'. זה לגבי נקודת הנדל"ן שהעלית. כל מה שכתבת אחר כך בסעיף זה בענין היחס שבין סימבולים לבין חולשה, זו פרשנות סוביקטיבית שלך. ועוד יותר סוביקטיבי מה שכתבת אחר כך: "ייטב, אם כך, לנצל את חולשת האויב לסמלים כדי להשיג ממנו את הרצוי": הרי המחלוקת שבינך לבין היהודים אוהבי הסימבולים, היא בדיוק על השאלה מה "ייטב" ומה "רצוי", כי כל מה שטוב ורצוי הוא רק טוב ורצוי בעיני המתבונן. הרי באותה מידה יטענו היהודים אוהבי הסימבולים, ש"ייטב" לנצל את אהבת האויב לסמלים - כדי לפגוע בו בבטן הרכה - כלומר בסימבולים שלו. וכשאתה כותב שעדיף לא "להניח לחלקים החלשים שיכלית בחברה להיפעל ע"י סמלים בעודם אוחזים במושכות המדינה", אז היהודים הלאומנים אוהבי הסימבולים יטענו שעדיף לא להניח לחלקים החלשים שיכלית בחברה [כלומר "לשמאלנים"] להיפעל ע"י תקוות-שלום-אך-שווא בעודם אוחזים במוסדות מרכזיים ומשפיעים כמו נשיאות המדינה, ראשות משרד המשפטים, והפרקליטות.

 

[רועי החושב]

לא סובייקטיבי

אינני מקבל את דבריך. אותם לאומנים כן מכירים בערכים כלכליים, חקלאיים, אסתטיים, ביטחוניים וכ"ו
אלא שמעליהם הם מציבים את הערך של הסמל.
מה ששונה הוא קדימות הערכים בסולם ולא עצם קיום הערכים.
לגבי מה ייטב ומה רצוי- מנקודת מבט אסטרטגית אפשר לקבוע בהחלט איזה מהלך טוב או רצוי, כלומר איזה מהלך מביא לשרידה.
בדיוק כמו שבשחמט אפשר לחשב- כך גם במשא ומתן.
אין ספק שתשלום סימבול בתמורה לקבלת שטחים, שלום, לגיטימציה וכ"ו הוא עיסקה כדאית. זאת מנקודת מבט של אסטרטגית, והרי אומר סון דזה ב"אמנות המלחמה" שהגנרל הנעלה מנצח במלחמה מבלי להילחם. הוא עושה את הדרוש כדי להימנע מעימות ולהרויח את כל שאפשר להרויח מבלי להתעמת חזיתית עם האויב. האמת מוכרחה להיאמר- הלאומנים הסתומים פשוט אינם אסטרטגים טובים. מובן מאליו שיכולת הפשטה נדרשת מאסטרטג טוב, יכולת שאחראית הן על מניפולציה בסמלים והן על תפיסה בהירה של רווח והפסד במשא ומתן.

 

[בעל ההזיות]

הלאומנים חושבים כמו ליבוביץ שיש רק ערך אחד

לכן הם לא יקבלו את טענתך שעליהם להכיר בערכים כלכליים, חקלאיים, אסתטיים, ביטחוניים. הם מקסימום מוכנים להכיר בכך שיש אחרים המכירים בערכים האלה, אבל זה לא מחייב את הלאומנים להכיר בערכים האלה.

והם גם חושבים כמו ליבוביץ, בכך שהם שוללים את טענתך ש"מהלך טוב או רצוי הוא מהלך המביא לשרידה". לעיתים, יש מצבים שבהם בעל הערך נדרש להקריב את חייו. ככה למשל עשו במצדה. ואגב, לא רק הלאומן מכיר בכך שיש מצבים כאלה, אלא גם היהודי הדתי מכיר בכך שיש מצבים כאלה, וגם ליבוביץ עמד על כך לא אחת, למשל כשדיבר על עקדת יצחק. כל יהודי דתי יודע, שיש מצבים שבהם הוא נתבע להקריב את חייו, למשל אם מה שעומד על כף המאזנים זו הברירה למות או להשתחוות לפסל.

וכשאתה מדבר על "הלאומנים הסתומים", אז כל מה שנותר ללאומנים הוא להפטיר: "השמאלנים הסתומים". אם אתה חושב שככה תוכלו להבין אחד את השני טוב יותר, אז מעולה.

 

[רועי החושב]

אתה רק מאשר את טענותי

אם הם שוללים את הטענה שמהלך טוב או רצוי מביא לשרידה- הם אינם חושבים באופן אסטרטגי. חשיבה אסטרטגית מניחה מטרות כמו שרידה, ניצחון בלי עימות וכ"ו
לגבי הטיעון שהם יגידו שיש רק ערך אחד- אני לא שמעתי שום טיעון כזה מפיהם. הגרוע שבלאומנים לא יכחיש את קיומם של ערכים שונים ומשונים - כלכליים, הישרדותיים וכ"ו אלא פשוט יגיד לך שיש מעליהם ערך עליון, ואצלו הוא שלמות גיאוגרפית של המדינה.
קיומו של ערך עליון יכול לייצר הטיה מחשבתית בתחומים שונים שדורשים הצבת מטרות שאינן עולות בקנה אחד עם הערך הזה.
גם ערך עבודת השם יכול לייצר הטיה מחשבתית, ואף מייצר זאת אצל רוב האנשים. רק אצל בעלי יכולת הפשטה הפוגשים בזרם הרמבמיסטי- אפשר למזער ואף למגר את ההטיות החשיבתיות הללו.
ואם יטען הטוען שאפשרי, תיאורטית, שיוכלו להיות אנשים בעלי ערך שלמות גיאוגרפית של המדינה שיהיו בעלי יכולת הפשטה גבוהה ומינימום הטיה חשיבתית, אטען לו זאת:
בעולם הערכים יש ערכי עומק וערכי שטח. ערכי העומק מניעים את ערכי השטח. ערכי השטח מכסים על ערכי העומק. גרד ערך שטח כדי למצוא את ערכי העומק.
במקום בו ערכי שטח מוחזקים כעליונים- אין יכולת הפשטה גבוהה. האמצעי הופך להיות המטרה. לדוגמא- מדינה היא ערך שטח, אבל מדינה היא אמצעי לתועלת העם. ערכי העומק שעומדים מאחוריו - כמו תועלת העם. הם שמאצילים לו את ערכו. אין ערכו עומד בזכות עצמו.
ערך שלמות גיאוגרפית של המדינה הוא ערך שטח, ולכן מעיד שאין יכולת הפשטה בקודקודם של אלו המחזיקים בו כערך עליון.

 

[בעל ההזיות]

כל מה שכתבת הוא פרשנות שלך אבל הם יחלקו עליך.

וליבוביץ יסכים איתם.

למשל, אתה אומר "הגרוע שבלאומנים לא יכחיש את קיומם של ערכים שונים ומשונים - כלכליים, הישרדותיים וכו". ברור שליבוביץ לא יסכים עם טענתך על הלאומנים, וגם הם לא יסכימו.

וליבוביץ, כמוהם, לא יסכים עם ההבחנה שאתה עושה בין ערך עומק לערך שטח. ערך הוא ערך הוא ערך. וכשאתה מתחיל להבחין בין ערך עומק לערך, אז אתה בעצם מנסה לקבוע אוביקטיבית איזה ערך "נעלה" יותר. זהו ניסיון אנטי-ליבוביציאני מובהק. מותר לך לחלוק על ליבוביץ, אבל יש לזה מחיר בפורום הזה.

וכל הדיבור על "יכולת ההפשטה שבקודקוד", מנסה להסיט את הדיון למקום מפלט שאינו רלוונטי בשום צורה שהיא לתוכן הענייני של הדיון.

 

[רועי החושב]

לא ראיתי אצל ליבוביץ שום דבר שחולק על דברי

לא מצאתי אצלו שום טענה שבכלל בגדר האפשר שיהיה ערך יחיד לאדם.
מצאתי אצלו ניסוחים כמו "ערך עליון" ו"סולם ערכים". הניסוחים הללו מעידים על ריבוי ערכים, ולא על יחידות בלעדית של ערכים.
אני לא יודע אם אפשר בכלל שיהיה בנפש האדם רק ערך אחד. אפשר שיהיה ערך עליון שמולו מתבטלים שאר הערכים- זה וודאי שאפשר.
ערכי שטח וערכי עומק אינם רעיון שליבוביץ פיתח. הוא הדגיש את השונות בערכים בין בני אדם בהקשר הדמוקרטי וכ"ו אבל למרות שלא פיתח זאת- אפשר לפתח ולגזור זאת מדבריו. הוא כן דיבר על "ערך אינסטרומנטלי" למדינה והוא מה שאני קורא לו ערך שטח. ההבדל הוא סמנטי. קרא לשני סוגי הערכים, אם ברצונך, "ערכים אינסטרומנטליים" ו"ערכים לשמם" או "ערכים קונאטיבים". כאשר ערך אינסטרומנטלי קופץ לראש סולם הערכים אפשר להניח שיש מאחוריו ערך קונאטיבי שמסתתר ומפאת הסתתרותו הופך הערך האינסטרומנטלי, בחשיבתם הקפואה של אנשים, לתכלית עליונה ולערך קונאטיבי.

 

[בעל ההזיות]

בספר "ויכוחים פילוסופיים" הוא חולק על רביצקי

רביצקי טען שיש סולם ערכים, אבל ליבוביץ ענה לו שאמנם יתכן סולם שהוא עצמו יהיה הערך האחד והיחיד, אבל לא יתכן סולם של ערכים.

לגבי המדינה: ליבוביץ לגלג על אלו הרואים במדינה ערך, משום שלדעת ליבוביץ המדינה היא אינסטרומנט, לא ערך.

אתה רוצה לעבור לדבר בשפה של "ערך קונאטיבי"? אין בעיה.

ובכן, יש יהודים לאומנים, ש"הערך הקונאטיבי" שלהם הוא הר הבית. היהודים האלה מתקוטטים עם המוסלמים הלאומנים, שהערך הקונאטיבי שלהם הוא חרם אל-שריף (שזה היינו הך כמו הר הבית רק שבערבית). ליבוביץ התערב בריב הזה שבין הלאומנים בני שתי הדתות, והכריע חד-צדדית (גם מבלי להתכוון לכך) באופן שמשחק לידי הערך הקונאטיבי של המוסלמים הלאומנים היהודים, אך לא לידי הערך הקונאטיבי של היהודים הלאומנים. אתה טענת שיש "היגיון" בהכרעתו של ליבוביץ, ואני טענתי שאם בכלל יש בהכרעתו איזשהו היגיון, אז הוא בוודאי לא היגיון אוביקטיבי, אלא הכרעתו נובעת כולה מנקודת ראותו הסוביקטיבית של ליבוביץ. עכשיו תגיד על מה אתה חולק.

 

[בעל ההזיות]

ב"מוסלמים לאומנים יהודים" יש למחוק "יהודים".