אומנם דעת הרמב"ם היא כדבריך ,
אך המקובלים חולקים על כך. עיין למשל בספר דרך ה' : "והנה על פי הדרך הזה, כמו שהמציא לאדם דרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שימצא לטוב הגדול הזה, ההפך, והוא שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא עניין טומאות הכישוף והדרישה של המתים, שהרחיקתנו התורה מהם. ועניינם הוא המשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים, השפעות הטומאה וזוהמה, מה שהוא הריחוק היותר גדול ממנו יתברך, הפך הדבקות בו ממש. והדבר נמשך מאותם כוחות הרע שזכרנו בחלק א' פרק ה', שהושמו להם בגזירתו יתברך שמות יוזכרו בם, ויימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות ידועות שלא כדרך הטבע, וכן יעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעיים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר בכוח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם. וכן על ידי השדים יעשו מעשים כאלה, לפי מה שנמסר בידם גם הם שיעשו, ובגבולים המיוחדים להם. והנה באותו השיעור שניתן להם היכולת לפעול, גזר האדון, ברוך הוא, שיידחו מפניהם פקידי הטבע, המחזיקים ענייני העולם על מצבם הטבעי, וכל המלאכים, המביאים ההשפעות כפי הסידור המסודר. ועל זה אמרו ז"ל "כשפים - שמכחישים פמליא של מעלה" (חולין ז). אך לא יהיה זה אלא כשיעור ההוא ולא יותר. וגם באותו השיעור כבר אפשר שיידחו הם מכוח חזק מהם, ותימנע פעולתם בגזירתו יתברך. ועל זה אמרו: "אין עוד מלבדו - ואפילו כשפים" (חולין ז). וביארו, שזה למי שזכותו רב, שמן השמים יצילוהו וידחו את הרוצים להרע לו. והוא מה שאמרו "שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה" (חולין ז)."