האם יש עבודה סוציאלית פרטית?

האם יש עבודה סוציאלית פרטית?

אני כמובן לא מתכוון לעבודה טיפולית, אלא לעבודה סוציאלית פרופר, כדוגמת לשכת רווחה.

אתאר את המקרה ואשמח לקבל תגובות:
משפחה בה האב עבר אירוע לב לפני כמה שנים, ומאז עוד כמה אירועים.
כיום הוא נכה ומוגבל מאוד בתנועה, ומקבל קצבה מהבט"ל.

אשתו שמאז ומתמיד הייתה פגועה בנפשה, והמשפחה נסמכה רבות על אב המשפחה.
מאז שהאב הפך למוגבל מצבה של האישה התדרדר יותר ויותר.

המצב שם הגיע לכדי התעללות באב מצד האם, בכך שאם הוא לא סר למשמעתה, אז אין ארוחת ערב וכדומה.
כל ההכנסה של המשפחה, כולל קצבת הנכות עוברת דרכה.
בקיצור, חייו נהפכו לבלתי אפשריים והוא ממש סובל תחת ידה.

למשפחה בת אחת קטינה (לגבי הבגירים אין לי כרגע מידע כמה יש ובני כמה הם, אבל נראה כי הם מנותקים מהמשפחה),
לא ידוע לי על מצבה, וכיצד כל המצב משפיע עליה.

חבריו ובני משפחה שלו החליטו להתגייס למענו ולפעול על מנת לשנות את המצב הקיים.

אלי פנו כעו"ס על מנת להתייעץ מה ניתן וצריך לעשות במצב שכזה.

על פניו זה נראה לי מקרה לרווחה, בפרט שמצויה שם קטינה.
אך מעבר לדאגה לקטינה, מה באמת רווחה יכולה לעזור במקרה שכזה?

הצעתי להם לפנות לרווחה, אך הם אינם מעוניינים בכך ורוצים עזרה סוציאלית פרטית.

מה אתם אומרים/ות, האם יש מקום לקבל התערבות שכזו באופן פרטי?
ואם כן, מה ניתן לעשות?

כמובן שיש לי כמה רעיונות, אך אשמח לשמוע את חו"ד להצעה פרטית שכזו, ומה ההתערבויות הראויות במקרה כזה.

אחלה סופ"ש לכולם.
 

אמיתמי

New member
מה לגבי הגנה על הגבר חסר הישע?

יש מצב שהמקרה ידרוש דיווח לפקידת סעד שמתעסקת במוגבלים. לך, אין כוח כעוס פרטי להכנס ולהגן שם. יתכן ותוכל לבדוק מה קורה, אבל במידה ותבין כי מדובר במקרה של התעללות יש לך חובת דיווח.
 

KFIRB

New member
אני ידוע שיש דבר כזה עו"ס פרטית

לא פסיכותרפיה אלא ניהול טיפול /תיאום טיפול פרטי.

או ייעוץ לאחר נכות.

צריך לבצע כאן הפרדה בין שלוש בעיות שיש כאן במקביל:
האב - בגיר עם נכות כלשהי , לא פירטת בן כמה הוא, האם הנכות היא גם קוגניטיבית, והאם כשיר משפטית לדאוג לצרכיו האשיים והכלכליים? אם כן, אפרט בהמשך, אם לא, הפתרון לצערי הוא פנייה לקביעת אפוטרופסות, במסגרת הליך נוירולוג/ פסיכיאטר להערכה מדיקולגלית, והעברת בקשה דרך עו"ד לביהמ"ש או לאפוטרופוס הכללי. גם כאן יייתכן שיהיה צורך בעירוב פקידת סעד ייעודית למצבו (חסרי ישע או קשישים).

האם- סובלת ממגבלה נפשית, כאן נשאלות שאלות- מאובחנת? נמצאת בטיפול? מקבלת טיפול תרופתי? בקשר עם גורמים טיפולים? שוב גם כאן נשאלת שאלת האפוטרופסות. מה ההתעללות שלה כוללת? מה המניעים שלה? מה עבר עליה בשנים האחרונות?

הבת- האם יש שם סכנה ממשית ? בת כמה היא ? ועוד.

עוד לא ברור, מדוע קיימת התנגדות לטיפול הרווחה במקרה? בושה? חשש מחוסר טיפול?

העבודה הסוציאלית בכלל מנחה אותנו להביט על התמונה באופן מערכתי- ולשאול למה הקהילה פונה רק כעת? והיכן האחים הגדולים של המשפחה? ומדוע עזבו?
בנוסף העו"ס מנחה אותנו להפעיל את כל 4 הפרקטיקות הנוספות לטיפול שהן ניהול מקרה, תיווך , גישור וסינגור.

יש עמותות שעוסקות במתן טיפול סוציאלי מקביל לשירותי הרווחה בהשגת זכויות, פתרון סכסוכים במשפחה.

ייתכן שאם אין צורך לא לאם ולא לאב באפוטרופוס והם מסוגלים לדאוג למצבם באופן הטוב ביותר, יש לערב עו"ס יועץ לשיקום ויועץ לנכויות שיעשה שם עבודת גישור משפחתית .

כעיקרון במצב אופטימאלי (לא הקיים), עו"ס משפחה ברווחה אמורה לעשות הערכה של המערכת המשפחתית , לתת מענה בשירותי קהילה (מי תחת ביטוח לאומי בשירותי סעד ומי דרך חוק שיקום תחת משרד הבריאות), לעשות התערבויות קצרות מועד לגבי המשפחה ולהעריך מסוכנות אם קיימת לקטינה. אם לא קיימת מסוכנות לקטינה ניתן לשכנע את האב להתלונן על האם ולהפנות את הטיפול ליחידה לאלימות במשפחה.

רק אם יש סיכון או חשד להזנחה, התעללות נפשית, גופנית או מינית מצד האם, האב בקטינה, יש צורך בדיווח, בשאר המקרים, יש שם נזק נפשי בל יתואר לילדה של עדות לאלימות והתעללות בין ההורים, אך לצערי זה עדיין אפור לרווחה.
 

אמיתמי

New member
אפור לרווחה?

אני תמיד מופתעת מאיך אתה מחליט מה מתאים לטיפול הרווחה ומה לא. נכון שנזק נפשי לא כלול בחובת הדיווח הכללית, אבל כשמדובר באיש מקצוע, יש גם חובת דיווח חמורה יותר וגם יושרה מקצועית שמחייבת לנקוט אמצעים למול מצבים "אפורים" שכאלו. אני לא אומרת שבכל מקרה חייבים לדווח לרווחה, אבל בכניסה למשפחה עם תנאים ראשוניים מעוררי סימני שאלה, צריכה להיות מודעות לעובדה שיתכן ובכניסה משמעותית יותר, ידרש צורך בדיווח.
 

KFIRB

New member
אוקיי

אני לא מחליט,
בשביל זה את כאן כנציגת עו"ס הרווחה לתקן.

יש הבדל בין חובת הדיווח , לאחר שנכנסנו למשפחה לבין "השערות" , "שמועות" שאבוי לנו מקצועית אם ניסחף אחריהן, נכון יש לנו חובת דיווח מחמירה יותר מלאיש מהיישוב, אך יש להבדיל בין התעללות בין מבוגרים שקטין עד וחשוף אליה ואינו צד בעיניין, שאין עוררין על הנזק הנפשי שזה גורם לו לבין התעללות בקטין.

לצערי, בשל העומס הרב על הרווחה , ברוב הארץ אין כלל מענה לעדים לאלימות בין הורים, שלא לדבר על עדים למריבות בין הורים. - זה תחום אפור בגלל שלשכת רווחה עמוסה, לא יכולה לתת לכך מענה, כי זה לא שחור או לבן שיש התעללות בקטינה. אם לאחר כניסתו למשפחה הוא מבין שהילדה בסיכון הוא חייב לדווח.

אני אישית שמעתי על מקרה של אלימות בין ההורים שידועים לרווחה , והמשפחה כלל לא מקבלת טיפול, כאשר נעשה ניסיון ליידע את הרווחה בנושא, החל באותה עיר משחק מסירות מכוער ומלוכלך...זה לא אני, זה היא, זה לא אנחנו זה היחידה הזו, כשמתקשרים ליחידה הרלוונטית היא מפנה חזרה ללשכה ובקיצור כשמנסים למצוא אשת קשר היא לא חוזרת גם לא במשך חודש- זו התנהלות טיפוסית ברווחה של רוב הישובים בארץ.

דוגמא אחרת, שכבר יש עו"ס משפחה מעורב, יש כבר מדריכה מעורבת, המדריכה מזהה מצב סיכוני בבית , ואין לה למי לדווח , כי אין לה גורם מלווה, (חופשת לידה), המדריכה העבירה דיווח לעו"ס משפחה שהתעלמה , ר"צ שכבר שלושה חודשים לא חזרה אליה, האחראית עליה מהתוכנית גם "מיהרה" לחזור, התחושה של אותה ידידה שחווה את הרווחה שעד שלא ימות כאן מישהו לא יעשו כלום, וכשימות יגידו תודה כי זה פחות משפחה לטפל., ניסיתי להסביר לה שהרווחה עמוסה מאוד , ויש מקרים יותר דחופים, ואת יודעת מתי נזכרו בסיכון שעליו דיווחה המדריכה במשך שלושה חודשים? כשהאם פנתה ללשכה בבקשה להעביר את הילד למועדונית, "פתאום" כשצריך לדווח לפקידת הסעד ולכנס ועדת החלטה, כולם נזכרו במה שהמדריכה דיווחה, והטלפונים אליה לא הפסיקו לצלצל.... האם הסיכון פחת? האם המשפחה קיבלה את התמיכה לה הייתה זקוקה? במילה אחת -לא. בכמה מילים- לרווחה באותה עיר אין את היכולות (ולדעתי גם אין את הרצון) מפאת העומס לטפל במשפחה- המשפחה הזו נמצאת בסיכון שהוא "אפור" ממשי, אבל אפור, כי הוא בעיקרו סימפטומים רגשיים , נפשיים והזנחתיים של הילדים ולא ממשים לסיכון פיזי או חומרי, המציאות לא מה שאני רוצה שיקרה, לא מה שאת רוצה ומקווה שיקרה בכל הארץ, אותה מציאות כואבת , של חוסר מענים, גורמת לכל כך הרבה אנשים לא להאמין בנו בכלל כאנשי מקצוע וברווחה בפרט.

עכשיו אני לא נכנס לסיבות, כי זה קצת כמו "למה הפעמונים לא מצלצלים?"
"יש לנו אלף ואחת סיבות למה הפעמונים לא מצלצלים, אחד- אין לנו פעמונים".
אז ברווחה - בפועל אין מענים ולא ניתנים מענים, זה שזה קשור לעומס, לחוסר בתקנים, חוסר במשאבים, זה לא אמור לעניין את האזרח... וזה לצערי נכון לגבי כל שירות שאנחנו אמורים לתת.
 

אמיתמי

New member
מה שקורה ברווחה זו או אחרת

לא צריך להיות שיקול לגבי אי דיווח. אנשי מקצוע מדווחים כל הזמן לרווחה, גם לגבי דברים שאינם התעללות לשמא, מכיון שזו האחריות המקצועית שלהם. עובד סוציאלי שנכנס לטיפול במשפחה ומזהה מצב של פגיעה רגשית משמעותית בנערה, צריך לעשות משהו ולא להיות רפה ידיים לגבי שיקולים, האם העו"ס נמצאת במקרה בחופשת לידה או שחסרים תקנים.
כן, לפעמים חסרים תקנים, ולפעמים עוס נמצאת בחופשת לידה, ולפעמים דיווח לא מטופל, זה לא אומר שזה המצב ביום יום.
ילדים שחווים אלימות בין ההורים, זאת נזקקות מוכרת ונפוצה ברשימת הנזקקויות של הרווחה. היא בהחלט מטופלת ונחשבת, משום שהיא א. חמורה, ב. בדרך כלל גורמת למצוקות ולבעיות ילדים ונוער גם בהמשך. ילדים להורים בסכסוך גירושים, נמצאים בעדיפות לשירותים בקהילה כגון מעון רב תכליתי, מועדונית טיפולית. משפחות יכולות להיות מופנות לטיפול משפחתי במרכזי הורים וילדים. בני נוער יכולים להיות מלווים על ידי יחידת למתבגרים או קידום נוער. אם יש צורך בהתערבות סמכותית, זו בהחלט אפשרות.
אני מבינה שהרושם שלך, הוא שלשכות רווחה רק עסוקות בכיבוי שריפות ובפקידות סעד, וזה ממש לא מה שאני מכירה מהעבודה שלי.
 

KFIRB

New member
יכול להיות

וזה אכן חידוש שיש לדווח על עדים לאלימות או מריבות...

דוגמא מעניינת שנתקלתי בה בהכשרה המעשית שלי לאחרונה, היא חסרת ישע שמתלוננת על אלימות כלפיה.

מתברר כי אין מענה הגנתי חוץ מאשפוז פסיכיאטרי ללא צורך רפואי... בניגוד לנשים מוכות, מקלט חירום לילדים ועוד...
 

KFIRB

New member
פקידת סעד אגב

היא לא עו"ס רגילה, היא עו"ס שבנוסף להכשרה יש לה מנדט חוקי לקבל החלטות טיפוליות.

אם היא לא נגישה מספיק לאנשי מקצוע , ואנשים פרא מקצועים , אם היא עצמה לא מבצעת יישוג זה אומר הרבה דרשני.

תארי לך מקרה, שמגיע אדם למיון, מחליטים לאשפזו בפנימימ, למחרת הוא נבדק בביקור גדול (עם מנהל המחלקה) ומנהל המחלקה לא יתווה תוכנית טיפול והמשך בירור רפואי.

זה בערך המצב ברווחה עם המקרים שאני מכיר. וכבר יוצא לי לא מעט כסטודנט לשמוע מעו"ס ותיקים , "אוקי נפנה אותו לרווחה, מה יעשו איתו שם? איך יעזרו לו שם?"

זה שלרווחה מחוץ לטיפול בילדים אין ממש מענה לשאר האוכלוסיה גם בקרב אנשי המקצוע והעו"סים הותיקים בשטח, שחלקם מדריכים ומחנכים את הדור הבא, זה אומר דרשני מאוד גדול על עצם השירותים (שאינם) קיימים.
 

אמיתמי

New member
פקידות סעד

אני עובדת בעיריה גדולה, אין לי מושג מה קורה בערים קטנות בקשר לזה, אבל אין מצב שאין פקידת סעד זמינה כלשהי. אני זוכרת סיטואציה של מצב חירום בעת שפקידות סעד שהו בהשתלמות , ועדיין היה לי עם מי להתייעץ, ברמות גבוהות. בערים גדולות יש מעבר לפקידת הסעד השכונתית, מערך של מדריכות ופקידות סעד ברמה עירונית. ברור שזה שונה במקומות קטנים.
עם משפט אחד אני מסכימה, וזה שרוב הפתרונות שיש לרווחה קשורים לילדים, וגם לקשישים, אבל לא לבודדים, או לא מספיק משרתים גברים, זה מינוס גדול.
 

KFIRB

New member
הדוגמא המפורסמת

שעליה כבר כתבתי בעבר, אלייך כתגובה ועדיין לא זכיתי להתייחסות.

משפחה עם היסטוריה של אלימות קשה בין ההורים, האישה נרצחת ע"י בעלה. מה עם הילדים? מה ההתערבות הכי דחופה והיחידה שעשתה פקידת הסעד לחוק הנוער ?
העברת אפוטרופסות לאחים הקטינים ע"י אחות בגירה.

כאן הסתיים הטיפול הכושל של רשויות הרווחה שידעו על האלימות ולא הגנו על האם, לא ליוו את המשפחה , גם לאחר האסון , הפקידת סעד נעלמה כלעומת שבאה, לא דאגה לליווי של עו"ס משפחה , של המסגרות האחרות בקהילה (חינוך, המרפאה לבריאות הנפש ועוד), כולם שם בעיבוד קשה של האבל, טראומה, ו... הרווחה כלום!!! לאחר מספר שנים הגיעה קצינת ביקור סדיר וזהו. האפטרופוסות פורקה, והילדים גידלו אחד את השני לבדם....

בזכות אנשים טובים (רמז- לא עובדים סוציאלים, אפילו לא אנשי מקצוע) שליוו את המשפחה, בכספם ובתמיכתם.

עכשיו מי אמור לטפל במצוקות של הבגירים הצעירים האלו? מערכת השיקום ? ביטוח לאומי? המרפאה לבריאות הנפש שלא גילתה רגישות לצרכים הייחודים שלהם? הרווחה הנוכחית שמתייחסת אליהם כאל טפילים ומעולם לא ניהלו עימם שיחה רצינית שתבחן את כל המענים בצורה הוליסטית? רק נתנו שירותים ב"ע" והמלווים מתארים מצב שצריך לבקש מהרווחה והרווחה לא נותנת או מציעה שירותים.

ומה עם ליווי למלווים?

מצד אחד מרכז שיקום מקצועי לא אמור לתת לכך מעטפת , גם לא העובדת שיקום בביטוח הלאומי, אך בפועל זה מה שעשינו, את העבודה הקלאסית של הרווחה, לכתוב מכתבים לדיור הציבורי, לפתוח את התמונה ולבדוק אילו מענים חסרים למשפחה ולמלווים ולנסות להחזיר את הטיפול לקהילה....

אחד האחים עדיין כועס, חשדן ומלא כעס כלפי הממסד והעובדים ברווחה שלא התייחסו, לא טיפלו , לא היו אמפטיים, שהכל היה צריך להתחנן , והוא חושש ללכת לשם כי.. הוא פוחד לאבד שליטה שם.

אילו עו"ס המשפחה שידעה על האלימות הייתה נוהגת ביותר אחריות... אילו אותה מחלקת רווחה לאחר האסון , הייתה לוקחת את המשפחה הזו כפרוייקט המחלקה, כמו לומר הנורות האדומות נדלקו לאחר האסון ולכולם היה נוח לא לטפל במשפחה הזו... לטפל זה גם לפנות למרפאה לבריאות הנפש ולדאוג שיקבלו טיפול לא בעוד חודשיים אלא מחר בבוקר, טיפול זה שעו"ס המשפחה העמוסה, תפנה לעצמה שעתיים בשבוע לבקר את המשפחה ולתת את המעטפת...

אה שכחתי היא עמוסה.... הפקידת סעד לחוק הנוער בטח רצה למשםחה שבה נרצחה עוד אישה , אבל שכחה למחרת לבצע את תפקידה לעומק, וכשהיא מגיעה ללשכה בבוקר, לדאוג ולפקח מתוקף תפקידה שהמשפחה הזו תקבל טיפול ראוי תמיכה וסיוע - במיוחד שמדובר במקרה שהלשכה ידעה ולא הצליחה למנוע את האסון.


הייתה לאותה מחלקת רווחה אלף הזדמנויות לשנות את הרושם שנוצר , הם בטיפשותם לא נצלו אפילו הזדמנות אחת, היחידים שניסו וגם הצליחו לשנות את הרושם שנוצר היא העו"ש בביטוח הלאומי ומרכז השיקום.
 

אמיתמי

New member
אני יכולה בתגובה להציג דוגמה מפורסמת אחרת

על משפחה , שאם המשפחה נפטרה ממחלה, ונשארו בבית מספר ילדים מתבגרים ואב שסרב להוצאתם מהבית, למרות שהיה מדובר בילדים עם בעיות התנהגות קשות ולבד הוא בהחלט לא היה מסוגל לטפל בהם. הרווחה החליטה להקים בבית המשפחה הוסטל לילדי המשפחה, עם מדריכים מבית הצייר, שיושבים עם האב מדי יום ומנהלים ישיבות צוות, מתפעלים את הבית כהוסטל , כולל טיפולים פרה רפואיים ופסיכולוגיים בדירת המשפחה עצמה.
 

KFIRB

New member
כמה מקרים כאלו את מכירה?

לעומת הרבה רווחות שהיו מקימות ועדות החלטה ומוציאות את הילדים האלו בצו?

עצם זה שאת מתארת מקרה קיצון ביצירתיות שלו זה גם מעיד משהו על רוב שירותי הרווחה.

במקום שזה יהיה הסטנדרט , זה הקיצון, בניגוד לכך שמה שאנחנו נפגשים בשטח נשמע קיצון אך הוא הסטנדנט לצערי.

עו"ס משפחה לא אמור רק להיכנס למשפחה רק אם יש מצוקה כלכלית או אם יש שם ילדים.


יש ערים שיש שם מחלקות רווחה יצירתיות במיוחד בשנים האחרונות, וזה מעיד על התיקון שהמחלקה עשתה בשיתוף או אי שיתוף עם המועצה הפוליטית המקומית (תקציבים) אך לעתים זה גם תלוי באנשים שנמצאים בשטח והם נכנסים לבתים, ועושים טעויות לכאן או לכאן... ואין כאן הערכת טיפול כלשהי...

אז נכון שעברנו בשנים האחרונות לתפיסה "עם הפנים לקהילה" , אך עדיין אין תמיד מענה למשפחה בצורה הוליסטית... ההחלטה היא לא תמיד הוצאה חוץ ביתית, כשהחלטה אינה הוצאה חוץ ביתית, אני מצפה לטיפול מעטפת.

מה גם שאיתור משיג לוקה מאוד בחסר, אם נכנסת עו"ס עקב מצוקה זוגית למשפחה, ומגלה שם קטין, ואינה מתייחסת לקטין, או לשאר מערכת המשפחה, מה זה אומר עליה? על הלשכה ששלחה אותה? על המקצוע שלנו?

זה לא, שהרווחה כולה שחורה, ואל תפנו לרווחה, לא זה, אלא שיש מחלקות מצוינות ויש מחלקות נוראיות, זה מצב בלתי סביר ולא צודק, גם בקופ"ח יש חופשות לידה , חוסר תקנים ועוד, אבל אין מצב שמי שזקוק לטיפול לא יקבלו,
 

אמיתמי

New member
זה מקרה חדש יחסית ובאמת יוצא דופן

אבל בעיני מעיד על יכולת לפתרונות יצירתיים ועל ארגון רווחה פרודוקטיבי שפתוח לרעיונות ויוזמות.
העובדה שיש פערים בחברה הישראלית, ובין ערים שונות היא קשה ביותר. ההבדל בין מערכת הבריאות לרווחה, היא שהרווחה תלויה בעיריות. מה גם שאני לא בטוחה שבפריפריה קיים טיפול רפואי זהה לטיפול בערים גדולות.
 

KFIRB

New member
נכון שטיפול רפואי בפריפריה

אינו זמין כמו במרכז. המון המון לצערי.

אך ברפואה יש מצב של חוק בריאות ממלכתי שאומר לקופות מה עליהן לתת .

המקרים שתיארתי, למרבה הצער, קרו במרכז הארץ, חלק בעיר קשה מבחינת האוכלוסיה שלה, וחלק בעיר מבוססת במרכז הארץ (אלימות).

יש חדשנות ברווחה, אין ספק, ואפרופו פריפריה, בדימונה , בזכות האנשים שם (מה שאומר שלא הכל זה תקציבים, צריך גם מוחות מחוץ לקופסה), המחלקה הקהילתית מבצעת מזה מספר שנים שינוי שיש לו תוצאות לא רק ברמת הקהילה אלא גם ברמת הפרט ורמת המשפחה .

הם יצרו את תוכנית המנטורינג המפורסמת יחד עם המון גופים , כולל האוניברסיטה להעברת קורסים למנטורים, העו"סית האחראית שם (שכחתי את שמה), עשתה שתה"פ עסקיים פוריים ויפים ובזכות החשיבה מחוץ לקופסה בדימונה עיר שכוחת אל עם תקציבי רווחה עלובים, יש לה היום שירותי רווחה שלעתים באים לשם מהמרכז ללמוד איך עשו את המהפיכה ...

אני חושב שזה קשור הרבה לאמונה באדם, בכוחותיו בחלומותיו , מה שאפיין את אותה מחלקה לעבודה קהילתית שעשתה בתחילת דרכה וגם היום התערבויות פרטניות ומשפחתיות.., כן חשוב סיפור החיים , אך כמסגרת לגישת הכוחות, ולא כמסגרת להדגשת הפתולוגיה וכמה האדם לא יכול להשתנות...

מזכיר קצת את המאמרים המפורסמים :"ללמוד מהצלחות" ו"מחקר פעולה משתף" שמדברים האחד על הקושי להנגשת שירותי רווחה וכיצד ניתן לעשות שינוי בשינוי פאזה חשיבתית , והשני מדבר על תפיסת הלקוחות אותנו.. וכיצד בוצע שם שינוי באמצעות המחקר.
 
יש גם

בתי חולים מצויינים ובתי חולים נוראיים, יש עורכי דין מצויינים ויש גם נוראים, יש בתי ספר ניפלאים ובתי ספר שלא נדע, ישנם אפילו קלינוקות ומכונים איומים וכאלה שהמטפלים שבהם מעולים. יש ויש. וכן, יש גם מחלקות רווחה טובות וגם גרועות. נו אז...? כמו בכל דבר אם יש גרועות, צריך לשפר כמובן ולתת מענה, זה עדיין לא אומר שאלה שמתפקדות היטב הן מיעוט זעום שמשחיר את כולם. בדיוק כפי שאנחנו לא משמיצים ופוסלים בתי חולים, בתי משפט, בתי ספר וכו וכו.
 

KFIRB

New member
כל המערכות הציבוריות גרועות

אך שימי לב שגם את כתבת:", זה עדיין לא אומר שאלה שמתפקדות היטב הן מיעוט זעום שמשחיר את כולם".

זה שהלשכות מעדיפות ראש קטן ופתרון חוץ ביתי לעומת פתרון עם הפנים לקהילה על כל המשתמע מכך, זה אומר הרבה,

יש תוכנית של משרד הרוויה.

זה בערך שמחר תהיה רפורמה במשרד המשפטים ונמצא בהימ"ש אחד לא מתפקד לפי הרפורמה, אז גם תגידי אותו דבר?


אני מנסה להציג תמונה שדווקא איפה שצריך להשתפר, לא משתפרים, איפה שידועות בעיות רווחה קשות מבחינת האוכלוסיה, המשאבים העירונים- דווקא שם יש הפתעות לחיוב, כך שלא גודל התקציב קובע, אלא גודל השכל שיש לאנשים שיושבים בלשכות ובמחלקות הרווחה.

בב"ש זה לא דוגמא , כי יש להם ראש עיר איכפתי, אבל צריך לראות מה עשו בירוחם, בדימונה, בפזורה הבדואית בעשור האחרון ובשני העשורים האחרונים, דברים שלעתים במגזר היהודי וגם במרכז הארץ מתעצלים לעשות גם בעיריות רוויות תקציב....

רוצה דוגמא לחוסר תפקוד, אם נסתכל על בעיה קהילתית כמשל, אז איך את מסבירה שיש ערים שיש בהן בעיות קשות של אלימות במשפחה וגם רציחות ובערים אחרות עם אותו ערב אוכלוסיה יש בכמות מעטה הרבה יותר?
אני אגיד לך- זה תלוי במי יושב במחלקה לעבודה קהילתית ומי מתווה מדיניות ללשכות והאם יש שם הנגשה של שירותים, האם יש מוקד לאלימות במשפחה והאם הוא מנוצל כהלכה....

המנדט שיש לנו במקצוע , בניגוד לכלכ שאר המקצועות, שלנו יש ידע (גופי ידע מצטברים מהשטח) שמלמדים אותנו איך לעשות יש מאין, בהרבה תחומים , לכן הבחירה בפתרונות הקלים והאמירה "זה מה יש" מרתיחה אותי, כי זו אמירה שמתאימה למקצועות טיפולים אחרים, לא לעו"ס.


יצירתיות היא לא מוצא אחרון אלא ראשון, אלא שבהרבה עיריות ומוסדות ציבוריים (ומופרטים) היצירתיות היא מחוץ לתחום.

והשיירה עוברת...
 
יש גם

בהחלט ערים שיש בהן ריכוז גדול יותר של רוצחים ועבריינים.
לא הכל תלוי במי יושב היכן, זה קצת יותר מורכב ותלוי בכל מיני גורמים נוספים. בטוח לא רק ברווחה.
תהיה יותר צנוע. הרווחה לבדה לא יכולה להציל את העולם.
 

KFIRB

New member
לא מדוייק

נכון שלא הכל תלוי מי יושב היכן,

אך גם לברוח מהביקורת , ולהגיד שכולם אצלנו במקצוע נוהגים באופן הולם ולפי הקוד האתי והקוד המצפוני, וכולם ראש גדול- התמונה רחוקה מאוד מהמציאות....

כשיש ריבוי של רציחות נשים בעיר מבוססת במרכז הארץ, וחלקן מטופל ברווחה לפני מותן, חלק עיקרי במניעה הוא על הרווחה הרווחה לא יכולה לברוח ולהגיד לא ידעתי, אף אחד , באותו מקרה, כולל אף אחד, בדגש על אף אחד, לא לקח אחריות על זה גם היום כשהבעיות נמשכות כעשר שנים מאז האסון.


הרווחה היא חלק ממוסדות העירייה שמהוות את המוסדות הקהילתיים באותו יישוב.

אנחנו לא רק עו"ס בקונכיות הקטנות שלנו, אנחנו פועלים במערכת, ואם המערכת מקולקלת, רק לנו , כמקצוע , יש מנדט לתקנה, לא למורים בבתי הספר, לא ליועצת, לא לשוטר במשטרה, לא לרופא בקופה, לא לפוליטיקאי במועצה, לכל אלו יש חלק במערכת, אך אם הנושא לא מספיק בוער לנו , אז ימשיכו להיות משפחות חסרות טיפול- לא בגלל שאינן פונות ו"מטופלות" אלא ובעיקר בגלל טיפול כושל לאורך שנים, כאילו המשפחה הזו מזכירה לאותה מחלקה את הטראומה שלה,

כן לא נוכל להגיע לפתרון של 100%, לא נוכל לבצע מניעה הרמטית, אבל מתברר שאיפה שמבוצעות תוכניות מחוץ לקופסה הכוללות איתור משיג, ראש גדול, יש הישגים- רוצה עוד הישג, טרי מהתנור, הפרוייקט של משרד הבריאות בשיתוף עם הרווחות של ערים קשות מבחינת אוכלוסייה למניעת אובדנות, הפיילוט הצליח מעל לכל תכנית שהייתה כאן בשנים האחרונות בנושא של אוכלוסיות מוחלשות- ודווקא בקרב אוכלוסיות שלא מגיעות בדר"כ לקבל שירותים.

השאלה מה מעסיק אותנו כמקצוע- טיפול בבעיה או טיפול בצמד אדם-סביבה? לא נוכל לפתור את כל הבעיות בעולם, אך שימי לב מהיכן התחיל השרשור, מאכזבה מהשירותים הקיימים, אכזבה מהשירות הציבורי שקרוב לוודאי לפי התסריט הרע יוציא את הקטינה מהבית בלי רגישות, בלי יצירתיות ובלי מחשבה, כמה זה קורה? הרבה מאוד, יותר מידי, שאין חשיבה משותפת, אין ראיה של הפונים כלקוחות, וכולם שואפים לראש קטן, כמה יש פתרונות כמו בדימונה, בעיר של אתימי ובירוחם? מעט מאוד, אפילו מעט מידיי. זה לא קשור רק לתקציבים, ולא קשור רק ליוקרת המקצוע , אלא גם לרצון לסייע ולחשוב מחוץ לקופסה ובצורה רחבה על הפרט.
 

אמיתמי

New member
אני תוהה לגבי העמדות שלך כסטודנט לעבודה סוציא

לית.

קודם כל, מאיפה הגישה יודעת הכל לגבי מה שנעשה בכל המערכות הציבוריות. ואם מדובר בדעה שלילית כל כך, אני תוהה מדוע אתה לומד מקצוע שרוב המשרות המוצעות בו, הן ממסדיות.
 

KFIRB

New member
עמדות

נכון שמדבריי נשמע שאני כל יודע, אבל לא. אינני יודע.

אם תשימי לב יש גם בתוך מערכת הרווחה עצמה ביקורת כלפי המערכת, אך כאן בפורום ציבורי אסור שתשמע?

דעתי אינה שלילית כפי שנדמה לך... דעתי היא שהעבודה הסוציאלית איבדה קצת את הדרך- כמקצוע.

זה שהעבודה הסוציאלית במוסדות הרווחה המופרטת לדעת (וגם במסגרות משרד הבריאות) זה תנאי פתיחה , אולם עובדה שגם בתוך המסגרות האלו השונות היא גדולה וכמה מפתיע לא קשורה לא לשכר העו"ס ולא לתקציבי הארגון- היא קשורה למי שנמצא בתוך השירותים השונים.

כוונתי היא שיש לנו מנדט מקצועי - חברתי מטעם המדינה לבצע שינויים ברמת הפרט, המשפחה, הקהילה והחברה. אם יש במקום א' תופעה חברתית מסויימת ונמשיך לטפל בפרטים של אותה תופעה מבלי להתייחס לקהילה ולחברה שבה מתרחשת התופעה-אנחנו לא שונים מפקידים או פסיכולוגים.

הרווחה היא שירות ראשוני, מאין חדר מיון קדמי , רפואת משפחה חברתית, מה שלא תרצי, הרווחה כפי שעדיין מלמדים באוניברסיטה, היא המקום שבו אדם נפגש עם שירותי הרווחה לראשונה ומשם מתחיל מסעו במדינת הרווחה לשירות המתאים.

את ההכשרה המעשית שלי בשנה שעברה וגם השנה עשיתי בשירותים שניוניים גם בממסד המדיני של מערכות שיקום , רפואה ובריאות הנפש, המערכות הללו קורסות, אך גם מערכת הרווחה קורסת.

ועדיין אין שום צידוק לחוסר תפקוד המערכת הרווחה מעבר לקשיים הקיימים (עומס בלתי נגמר ובלתי נסבל) במשפחות קצה, במקרים שהם קיצונים גם בנוף הרווחה, אין מספיק יצירתיות דווקא במקום שהכי צריך אותה- באותו חדר מיון ראשוני וקדמי.

העובדת אינטייק לבדה לא יכולה לטפל בכל זה, והאמת לא צריכה, העמדה השליליית שלי לא מופנית לעובדת כזו או אחרת, אלא למנהלי השירותים, לקובעי המדיניות בארגוני הרווחה שלא עובדים לפי שיטה סדורה ולא משקיעים בתוכניות טיפול ומניעה ייחודיות- כי עובדה שאיפה שפותחו כאלו והיצירתיות עולה על כל דמיון, המחלקות יצאו מהקופסא, הפונים יצאו נשכרים ואת יודעת מה הSIDE EFFECT? יותר לקוחות פנו וטופלו ע"י שירותי הרווחה כאשר הייתה מערכת יעוטפת.... ובגלל שזה לא רק פונקציה של תקציב, זה אפשרי- הנה לך רשויות עם תקציב מינמאלי שהצליחו ואילו ערים מבוססות שלא מצליחות ולא מחפשות את הטעויות של עצמן....


אני חושב שמה שיפה במקצוע שלנו, שאנחנו חייבים כל העת לבקר את עצמינו ולראות היכן ניתן לשפר, להשתפר ולראות גם היכן שגינו והיכן טעינו, לצערי זה חסר באותו מחלקה מאוד מסויימת במרכז הארץ ולצערי לא רק שם.

זה לא נדרש משום מקצוע להחזיק את שני המתחים -הפרט והסביבה בראש, אך זה הייחוד שלנו, ואני מאמין באופן אישי, שאילו היה שירות ראשוני טוב ,זמין ויעיל (וכאן כן נכנסים תקציבים ותקנים) אז כל המערכת הייתה מתפקדת אחרת, אך במצב הקיים, שירותים שניונים צריכים לבצע ניהול מקרה ותפקידים שבעבר היו נחלת הרווחה בלבד...ותהליך זה ככל שיבוצע יותר יקל על הרווחה ויסייע לה יותר, אך לצערי בגלל שהרבה מסגרות מופרטות הן ממעטות לעשות מעל ומעבר למה שכתוב בחוזה ההפרטה.
 
למעלה