האם יש עבודה סוציאלית פרטית?

[הימה ליה]

גם אני תוהה...

ביקורת היא חשובה והכרחית גם לסטודנט וגם לעובד, אבל אילו היו לי עמדות כה מגובשות לגבי הרווחה כסטודנטית, בכלל לא הייתי נכנסת לזה, או שהייתי משאירה כמה מקומות לספק.

 

[הימה ליה]

אגב אתה מאוד צודק

לגבי פרט אחד שכתבת. מערכת הרווחה אכן בדרך לקריסה. אחרי שהשתתפתי בכנס בעניין מעונות לבעלי צרכים מיוחדים כגון זה שאני עובדת בו, ולאחר שהקשבתי לפיקוח הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת הזאת. אבל זה לא שרותי הרווחה העירוניים אלא המערכת בכללה. אבל כסטודנטית כלל לא הרגשתי כך אחרת לא הייתי רוצה להיכנס לתחום .

 

[KFIRB]

לא יודע היכן למדת

אבל אצלי בכיתה , אני שומע על הרצון לא להגיע לרווחה , למה שנקרא "עו"ס משפחה". , וזה בעצם השינוי שקרה במקצוע בשנים האחרונות (או בעשורים האחרונים), העו"ס לא נמצאת רק ברווחה, ולצערינו הרב, המדינה ידועה במצב של ייבוש תקציבים, והיידה להפרטה, והפלא ופלא, חלק מהשירותים המופרטים טובים בחלקים מסויימים וגרועים בחלקים אחרים, השירות לפונה ירד בשירותים המופרטים, אך העצוב יותר- שיש תחומים שהשירות הציבורי נותן שירות גרוע יותר במקביל להפרטה - אפרופו ילדים, הורי אומנה מקבלים הרבה יותר הדרכת הורים מאשר הורים "בעייתים" המביעים רצון לכך..

המצב שנוצר כאן בשנים האחרונות, יוצר מצב אבסורודי הן לעובדים והן לפונים/לקוחות , שכן חדר המיון הראשוני של שירותי הרווחה בארץ, קורס, לא יקרוס, לא בדרך לקריסה, אלא קרס. ומזמן.
תשאלי את העו"ס מביה"ח הגריטארי כמה זמן לוקח לה לשחרר מטופל שהינו ערירי, תגלי שהניא מנהלת מלחמות קשות מול... הרווחה בעיר המטופל, מתחיל משחק מסירות מלוכלך והוא לא מקבל מענה, משפחה שביה"ח מגלה יחסים עכורים ורוצה שהמשפחה תקבל טיפול של עו"ס משפחה או עו"ס מהיחידה לאלימות במשפחה- אין עם מי לדבר.

השירותים הראשונים הם שירותים בדיוק כמו חדר מיון, צריכים להיות כוללנים, מערכתיים, ובעיקר מזמינים , אבל כיום הגישה היא שמרוב עומס, מי שיכול שימצא את הפתרון במקום אחר, אך לא אצל המדינה- זה מצב שכואב לי מאוד, כסטודנט וכאזרח. לא הגיוני שאנשים לא יקבלו מענה , לא הגיוני שעו"ס ביחידת שיקום ייפגש עם משפחותיו אחת לשנה, לא בגלל חוסר רצון שלו, אלא שהוא עובד ברבע משרה על 150 תיקים, אז מי כן פונה אליו? הדחופים ביותר, ואם יש מישהו בסכנה , העו"ס לא יידע על כך. זהו לא מצב חסר ברירת מחדל, זהו מצב שניתן לתת לו מענה שונה , לכן יש יותר ויותר לחץ על שירותים שניונים לזהות, לאתר מצבי סיכון, וגם בנוסף לדיווח לנסות לתת התערבות ראשונית (במסגרת המותר לפי החוק ובתיאום עם הגורם הרלוונטי).

זה בערך כמו הטיפול שרופא המשפחה שלך אמור לתת, ובהיעדרו האחות תגיש לך עזרה ראשונה, אבל מה קורה, כשאת לא זקוקה לרופא המשפחה, אלא לרופא מומחה? ואין תורים אליו עוד שנה? מה תעשי? אם את יכולה, את תקני שירותי רפואה פרטיים, אם לא, תמתיני שנה , או שרופא המשפחה יפנה אותך כ"דחוף" לאחר ששוחח עם הרופא.. אבל מי שאנו מטפלים בהם לא תמיד יש להם את היכולת לגייס כוחות מבחוץ, ומ"רופאים" אחרים בקהילה, הם צריכים אותנו... גם כשאנחנו לא יכולים לתת להם מענה.

כאן יש לנו שתי אפשרויות :האחת להגיד אין תקציב, זה מה יש, והשנייה וזה הייחוד של המקצוע שלנו, שאנו מומחים בלעשות מכלום ושום דבר- זהב, במשאבים הקיימים , היה ניתן לחלק את הטיפול , המיון למבצ קהילתי, קבוצתי, פרטני ופרוזודראלי.

לא במקרה הציפייה היום ממסגרות שירות שניוני (שחלקו מסופק ע"י המחלקה לשירותים חברתיים, אך לא הלשכה- כגון מרכז מומחה בטיפול בהורה וילד, מרכז במשפחה, מרכז התמכרויות, מרכז אלימות וכך הלאה), לבצע תפקידים של ניהול טיפול , טיפול מערכתי, טיפול כוללני, ולא כל השירותים בנויים לכך, ולא כל השירותים רוצים לעשות את זה, ואז לרוב הפונה/לקוח נשאר שוב נופל בין הכיסאות.

לכן כל מה שכתבתי לא סותר את הרצון שלי לעסוק במקצוע לבין הביקורת שיש לי כלפי המקצוע- אני כועס על שבלוניות, אני כועס על תשובות "ככה זה", "זה מה שיש", "לא תמיד מקבלים את מה שרוצים" וכן השירות הראשוני הכה חשוב הנקרא לשכה לשירותים חברתיים, הוא בדיוק האבטיפוס של התשובות האלו, אין באמת רצון לייצר פתרונות, לייצר מערכות חדשות אלא להסתפק במה שיש ואפילו בסטיגמות לגבי הפונים.

 

[אמיתמי]

גם לפני חמש עשרה שנה לשכות לא היו מועדפות

על ידי סטודנטים. עבודה בלשכות נחשבת תמיד כפחות "סקסית" מעבודה בתחומים אחרים. יש בה הרבה אפרוריות, פרוצדורות, טפסים, שלא קוסמים לעובדים צעירים. גם בלשכה החדשנית ביותר, יש הרבה עבודה ארגונית, ופקידותית, שפחות קוסמת למי שרוצה או לשנות עולם או להתקדם לקליניקה פרטית. עבודה בלשכות אטרקטיבית פחות, מכיון שתהליך סינון המטופלים אינו קפדני כמו בשירותים יעודיים. לשכות מקבלות קהל רחב יותר, ולמרות הנסיון לתחום טיפולים בזמן, עדיין יש הרבה מטופלים כרוניים בלשכות וזה המנדט שלנו, להיות כתובת להם.
היתרונות של עבודה בלשכה רבים, אבל פחות אטרקטיביים לסטודנטים.
התחושה שהתשובות שאתה מקבל מהלשכה הן שבלוניות, קשורות לעיתים לעובדה שהפניות ללשכה נעשות במקרים שבאמת אין מספיק פתרונות עבורם. הציפיה שלשכת רווחה תהיה מומחית בכל התחומים כולם, היא בלתי אפשרית. לא כל המענים יכולים להגיע דווקא דרך הרווחה, יש בהחלט צורך במשאבים חיצוניים ובהתמחויות אחרות.

 

[KFIRB]

ולצערי את צודקת

הרי בעבר, הנזקקות והנצרכות היו מטופלים על ידי העו"ס. כיום הנצרכות מטופלת ע"י עובדי זכאות.

הבעייה המהותית שלי, האישית, היא לא האפרוריות של הרווחה, אלא הפוטנציאל הרב שיש בפניות אליהן שאינו ממומש...

מה המנדט של הלשכה לטפל בבודדים?

האם הלשכה עדיין עושה מיון לשירות המתאים?

ובאמת, בלי ביקורת, מה המענה שיש ללשכה להעניק למי שאין לו מגורים? למי שזקוק למגורים סיעודים ואינו עונה על הקריטריונים של ביטוח לאומי? העבודה מול ביטוח לאומי?

הלשכה החדשנית ביותר , מטרתה לא תמיד לשנות עולמות אלא לאפשר הפיכת עולמות לאדם הבודד, שדפק על שירותי הרווחה ולא קיבל מענה, כי פגש שם צוות עמוס חנוק , אני חושב שהתפקיד שיכול (במשאבים מתאימים) לבצע את השינוי הגדול ביותר לאדם - הם דווקא השירותים הראשונים, ולצערי, ומשם נובע הטון שלי וגם הביקורת שלי, השירותים האלו לרוב , ברוב הארץ מדירים את הפונים.

תמיד יהיו טעויות, ותמיד לא יהיה טיפול 100% יעיל, אך יותר מידי פעמים השירותים כלל לא נגישים... ובאמת כגודל הציפייה גודל האכזבה, זה שאנשים פונים לרווחה לשירותים ב"ע" , זה לא בהכרח זה מה שהיו רוצים , אלא שהם נכנעו בשיח הזה, והם מדברים לפי מה שהצד השני רוצה לשמוע.

לשמוע לקוחות רווחה ותיקים, "כרונים" כהגדרתך (מה זה כרוני? זו מחלה ?), מספרים שבפעם הראשונה שבאמת הרגישו שאכפת לצד השני- מעניק השירות מהם, שבאמת מקשיב להם זה היה כשהצד השני החל להתעניין בכוחות, בחלומות, ובדרכים להגשימם ולא רק בסידורי המועדונית לילדים. בדימונה זה הצליח, אין שום סיבה שלא יאמצו את המודל שפותח שם בכל הארץ- אה זה מצריך ראש גדול ומאמצים של מנהלי המחלקות...

על זה הכעס שלי, וכאמור בכל מקצוע ולא רק בע"ס.

רווחה יכולה להיות גדולה מהחיים וראש קטן יותר מהפקיד בבנק... תלוי על מי נופלים....וזה לא קשור לתקציבים... הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות וכולם, גם בעלי הראש הקטן הפקידותי, האפרורי לטענתך, רוצים לעזור ולתת שירות טוב...למטופלים "כרונים".

זה אולי ההבדל בין לקוח למטופל... מטופל תמיד יישאר, מטופל, לקוח יכול להיות גם שותף...

 

[אמיתמי]

רק בדימונה מקשיבים לאנשים?

בכל מקום אחר "רק" מתקתקים מקומות במועדונית?

אני לא אומרת שאין מקום לביקורת, ושאין דברים במה שאתה אומר שנוגעים בנקודות, אבל העמדה שלך היא כל כך יומרנית, כל כך מתנשאת. אני שוב תוהה מה מושך אותך למקצוע הזה, ואם אתה לא מייאש את עצמך בכוונה, כדי להגיע בדיוק למקום שעליו אתה מותח ביקורת, המקום שאין לו מוטיבציה לעשות כלום, כי בשביל מה בכלל?

סוגיית הבודדים היא נושא שלא קשור רק ללשכות רווחה. העובדה שאין במערכת הרווחה בישראל, מערכת רווחה כולל ביטוח לאומי, משרד השיכון, משרד הרווחה, מענים מספקים עבור אוכלוסיית הבודדים היא רעה חולה, אבל לא נושא שקשור רק ללשכות. אצלנו בירושלים הקימו מועדון לבודדים, שבו הם יכולים לבוא לאכול ארוחה חמה ולמצוא אוזן קשבת. זה משהו ברמה המקומית, שלשכת הרווחה יזמה. זה עדיין טיפה בים וזה קשור למדיניות רווחה, ולמענים במקרו. לשכות הרווחה אמורות להציף את הנושאים האלה, וממה שידוע לי , יש נסיון ניכר לעשות זאת. ועדיין, יהיו הרבה מקרים של בודדים, שנגיד בכנות שאין לנו מענה עבורם, כיון שהמענה לא קיים במערכת. בודדים יכולים לבוא למרכז סיוע, לקבל מדי פעם סיוע כזה או כזה, אבל קצבת הבטחה זעומה וסיוע מינימלי בשכר דירה מטעם משרד השיכון, זה דבר איום ונורא.
אבל מלמצוא את אחד החורים במערכת, ולהגיד שלשכות רווחה "רק מסדרות מועדוניות", זה לא רק יומרני, זה ממש בורות.

 

[KFIRB]

לא

ייתכן שאת צודקת במעט במשפט הראשון שלך, אצטרך לבדוק זאת עם עצמי לעומק.

לא דיברתי על דימונה , דיברתי על תפיסה שגם את בתגובותייך מסכימה עימי מעט- שיש ויש.

לשכות הרווחה , בניגוד למחלקות הרווחה, הן חוד החנית והן הילד שמכניס את האצבע בסכר .. בכל תחום קיים - מפעוט ועד לגיל השלישי, פעוטות עם מצבי התפתחות , שיקום ילדים בסיכון, משפחות בסיכון, נוער בסיכון, הורים צעירים וקשישים.

אז לומר שהלשכה מזמינה את כולם, זה לא מדוייק- כי הגברים, הצעירים, החסרי עורף משפחתי, נפגעי הטראומות, נפגעי הנפש אינם שייכים לרווחה.

רוצה דוגמא להדרה, יש שירותים המומחים באלימות במשפחה שיטפלו גם באכלוסיית שיקום אבל כשזה מגיע לנפגעי נפש, פתאום רק למרפאה לבריאות הנפש יש התמחות לטפל בהם.

בדיוק על מענים רחבי היקף אני מדבר- כפי שמתארים את העו"ס ברווחה וכפי שחשבתי פעם שהיא כזו, היא מנהל הטיפול של האדם מרגע הפנייה ועד לטיפול המיוחל- בפועל מסיבות של תקנים ועומס -זה לא קורה..

כן אותי מדאיגה יוקרת המקצוע, כן אותי מטרידה בדיוק כמוך שהרווחות זוכות לתדמית כה גרועה. ונניח לרגע שאין שום הצדקה, ועו"סיפ ותיקים, אנשי חינוך, יועצות , לקוחות רווחה, עובדים לא מקצועיים, כולם כולל כולם טועים והרווחה עושה את כל שביכולתה בתנאים הקיימים, המחלקות עמוסות, 150 תיקים (וצפונה) לעובדת, ואז הכל בסדר? תקין? במציאות כזו שום דבר לא יינתן בצורה טובה.

אותי מטריד (כנראה שאותך פחות כי לא הגבת לזה בכלל,), שפותח השרשור, עו"ס , בתפקיד במרכז הורה וילד מבקש להפנות טיפול לעבו"ס פרטית, למה מטריד? בדיוק מהסיבה שהביקורת שלי מטרידה אותך... כי משהו נרקב בשירות הציבורי שהוא מעבר לתקציבים, תקנים וכו'. לא פעם בשנתיים האחרונות שמעתי כמה שהעו"ס הן רעות לא מקשיבות, שיפוטיות, וכמה שארצה לשנות את הרושם שנוצר- הוא נוצר!!! כמה שאין רצון באמת לעזור... ועוד.

ואולי העמדה שלך יכולה להיות ימורנית, מתנשאת ומתגוננת? אצלינו הכל בסדר... אנחנו מקשיבים ונותנים את המענה (טוב שלא כתבת המענה המתאים ביותר לצרכיו ), אני מבין את הצורך להגן על שירותים ראשונים, ייתכן שבמחלקה שלך את עובדת טובה וגם כל הלשכה שלך ואני אגזים ואהמר שכל המנהל לשילוב חברתי בעיר שלכם מצויין, יש בו נשות מקצוע מעולות אחת אחת, אך האם בסופו של יום את יכולה להגיד שעשיתם את כל אשר שיכולתם במסגרת המגבילה שלכם?

הסיפור על הקמת ההוסטל בתוך הבית, הוא יצירתי, גאוני- לא. יצירתי- כן. הרעיון של עיריית ראשל"צ בפתרונות הקהילתיים החדשנים שלה הם יצירתיים, לא גאונים. וכך ניתן לומר כמעט על כל עיר ועיר(כולל ירושלים) . אבל ויש אבל גדול- האם נערך משוב לקוחות? האם נערכת הערכת טיפול?

כמה אנשים לא מרוצים יש במחלקה הממוצעת לשירותים חברתיים? כמה מזה קשור לקשר המסייע?
לפי מחקרים (אני באקדמיה עדיין,), עובדים שלא הצליחו לתת את מה שהיה דרוש אך עשו את המאמצים לשנות את המדיניות הוערכו וקיבלו תודות יותר מאלו שלא.

הקולות הביקורתיים שאני משמיע , הם לצערי לא רק שלי, תפתחי את המאמרים מהעשור האחרון העוסק בלקוחות רווחה בשני כתבי העת האקדמיים הישראלים במקצוע, ותראי שזה לא רק מה שאני אומר. ולא רק האנשים מהאקדמיה המנותקים מהשטח. אלא גם השטח.

ועוד לא נכנסתי לתחום הכאוב של ילדים בסיכון, כי הוא נושא מאוד מאוד טעון מורכב סבוך ומסובך שלדעתי הפורום הוא לא המקום לדבר עליו בגלל שישר נביא עלינו את הסטיגמות שהן רחוקות שנות אור מהמציאות במקצוע.

 

[אמיתמי]

אתה מציף ים נושאים

נפגעי הנפש אמורים להיות מטופלים בבריאות הנפש וגם דרך סל שיקום- שירות סוציאלי לכל דבר. אני מתארת לעצמי שהחשיבה היתה שנכון יותר להכניס שירות סוציאלי לשירותי בריאות הנפש מאשר להכניס פסיכיאטרים ופסיכולוגים לשירותי הרווחה. האם קיימים אנשים שנופלים בין הכסאות, כן, יש אנשים שנופלים בין הכסאות. גם הקצבאות המצומצמות והסיוע העלוב בדיור זאת בעיה איומה. יחד עם זאת, אני לא מבינה מדוע הלשכות נחוות בעיניך כמי שאמור לקלוט הכל ולהיות מסוגל לטפל במיומנות ראויה ומקצועית בכולם. בהתייחס למחלת נפש פעילה, נכון יותר להכניס עובדת סוציאלית שמתמחה באלימות, לתחנת בריאות הנפש, כך היא תוכל להתייעץ תוך כדי תהליך עם אנשי המקצוע הרלוונטיים, מאשר להשאיר את הטיפול בחולי נפש בידי אנשי מקצוע ללא מיומנות בבריאות הנפש.
לגבי נושא העומס לעובדות, במקומות בהם קיימים מרכזי סיוע/עוצמה, לא קיים עומס מאסיבי כזה על עובדות. בלשכות כאלו, מרכז סיוע מרכז טיפול במאתיים- שלוש מאות משפחות שמגיעים עם בקשות כלכליות בעיקר, ושאר עובדות המשפחה עובדות עם שלושים משפחות לערך, בטיפולים ממוקדים, עם חוזי טיפול, הערכות תקופתיות וכו'. אצל עובדות קשישים קיים בדרך כלל עומס גדול יותר, פקידות הסעד עובדות לפי מספר דיווחים, ולעוס אינטייק יכול להיות עומס פניות. אבל בסך הכל, חלוקה נכונה של תיקים , מונעת מצב כמו שאתה מתאר.
לגבי הקולות הביקורתיים, מהמקום שלי, הם נשמעים בהחלט. עובדה שקיימים המון שינויים בעבודת לשכות בשנים האחרונות. כל נושא תכנון טיפול, חוזה, הערכות, סיום טיפול מתוכנן, נושא האינטייק, אלו נושאים שהגיעו מהאקדמיה והם כלי עבודה מעשיים מאוד בלשכות.

 

[KFIRB]

זו הסטיגמה

אין הבדל בין מחלה נפשית כגון סכיזופרניה או בי פולארית לבין שאר האוכלוסיה.

ברגע שהשירותים האלו מקבלים אנשים עם פיגור, אנשים בספקטרום האוטיסטי, שמקיימים זוגיות (לא בכל מקום יש מכון רם) ורק את נפגעי הנפש מפנים לבריאות הנפש.. אנחנו בבעיה,

מיהו נפגע נפש? מי שמטופל במרפאה לבריאות הנפש? אולי אפשר להסתכל הפוך שמי שמטופל ברווחה אמור להיות מטופל תחילה בבריאות הנפש כי לרוב לכל מצוקה יש גם מצוקה נפשית, דיכאון, חרדה, הפרעת הסתגלות ועוד....

שירותי סל שיקום , לא ערוכים במצבם כיום לתת מענה שניתן ברווחה, כנ"ל המרפאות.

 

[KFIRB]

חזרתי לכאן

כי רציתי להגיד לך תודה

למדתי הרבה מהשרשור הזה,

זה יישמע לך מוזר, אך אפילו עשית לי חשק לגשת לרווחה לאחר לימודיי ולו בגלל המגוון הטיפולי , המגוון הייעוצי, המקצועי המערכתי ובעיקר העשייה שחסרה בהמון מקומות אחרים....

יש מה לשפר.

אבל נשמע שנעשה לא מעט בשנים האחרונות- לצערי לא בכל הארץ.

וכמו שנאמר כאן לא פעם, שירותים לעתיים תלויים במי מנהל אותם ובתפיסת עולמו (ולא רק בעבודה סוציאלית, מסתבר).

קראתי אתמול את המאמר עמדה של עו"ס לחוק הנוער מעיריית ראשל"צ שמספרת על הלוליינות שלה כמו בקרקס, להנדס ולאזן בין מיליון תפקידה הרבים, היא רשמה רשימה מאוד ארוכה של מקצועות שהיא נדרשת לבצע- הרבה פעמים בלי הכשרה "מספיקה",(בכוונה רשמתי במרכאות כי לכל מקצוע שהיא אמורה להיכנס לרגליו צריך ללמוד תואר ראשון ושני), אבל המקצוע, ההכשרה בלימודים והניסיון בשטח יחד עם השתלמויות והדרכות מכין אותנו להיות עובדים מצויינים בקרקס- זה החלק המעניין בתפקיד , המוסיף עניין אך גם המעייף (לא רק עו"ס לחוק הנוער, אני חושב שכמעט כל עו"ס באשר הוא, ובעיקר בשירותי הרווחה).
ומנגד היא הביאה את כל המבקרים בפסקה נוספת שחלקם הם בעלי המקצועות שהיא מנסה להיות כמותם ולו לרגע, (באופן מטאפורי, כי היא לעולם לא תהיה שופטת...סניגורית וקטגורית ...), הפוליטיקאי וממש פסקה שלמה יודעים את תפקידה יותר טוב ממנה- קצת חטאתי לחטא של המבקרים יותר מאשר למקצועי לעתיד.

לצערי, מסיבות רבות שלא כאן המקום (או שאולי כן...!!!) לפרטם, אין מספיק אוריינטציה לתפקיד הרווחה ובמיוחד בתכניות ההסבה וההשלמה.

רווחה זה לא רק פק"ס ופק"ס זה לא רק ילדים בסיכון והרווחה נראה לי באיזורים מסויימים בארץ רחוקה שנות אור מהתור למקרר.. אותה ביקורת שכלפיה יוצאת האקדמיה כנגדה, שיש אנשים ולא מקרים, לקוחות ופונים ולא מטופלים כרונים ברווחה...


אולי גם מה שכתבתי ןהתגובה שלך אליי בנושא נפגעי הנפש, היא תוצר של אותה סוציאליזציה למקצוע, שהחדיר לנו בצורה לא מודעת, בדיוק כמו לאזרח - "מי הוא לקוח הרווחה?" "מה עושים ברווחה?" "למי נותנים שירות שם?" ו"מיהו נפגע נפש?"

הסיפור של נפגעי הנפש הוא עצוב, כי כל מקום דוחה אותה בגלל אותה מערכת שיקום שעומדת על קן רצוץ, אף אחד לא ייעז לדחות לרווחה או למוקד אלימות, אישה שחוותה אלימות שמשתקמת במרכז שיקום תעסוקתי בשל נכות גופנית, בגלל שהיא משתקמת במרכז שיקום ויש שם שירות סוציאלי (נכון יש שם שירות כזה, אך אינו פנוי לטיפול באלימות), האלימות היא דוגמא, כי נכי הנפש נדחים הן מהמרפאות לבריאות הנפש בשל היותם מטופלים במסגרות השיקום , ומהרווחה בשל הטיפול במסגרות השיקום, ומסגרות השיקום נותנות מענה כל כך נמוך (יותר נמוך מהמדווח על ידי מסגרות השיקום), שזו בדיחה עצובה. לאישה עם הפיגור תקבל מענה הן במסגרת השיקום הדיור שלה, והן במכון רם והן במסגרת השיקום התעסוקתית, ואם יש צורך גם במסגרות הרווחה.


מעבר לכך, נראה כי חל שיפור ניכר בשירותים, ואני כן חושב שיש מקום מצד אחד להגדיר גבולות גזרה לכל שירות ומצד שני שיהיה מקום אחד (כמו שירות אינטייק היום) שיקלוט את האנשים ויכוון אותם בדומה לחדר מיון, למחלקה או לשירות המתאים....


יש הרבה מה לשפר מחד אך מצד שני הרבה דברים יפים וטובים נעשים ברווחות וחבל שרוב העובדים לא מודעים לכך בשטח.

 

[אמיתמי]

שמחה לשמוע שהועלתי

בכל סוג של עבודה ובטח עבודה סוציאלית שיכולה להיות סיזיפית ומציפה בקשיים, חשוב לזכור שהעובדה שאיננו כל יכולים אינה מקבילה לחוסר יכולת. כל עובד סוציאלי וכל שירות סוציאלי עלול להרגיש מוגבל למול ים של מצוקות אנושיות. תמיד תהיה ביקורת, כיון שהמערכות וכיון שאנחנו לא מושלמים. היכולת שלנו היא לעשות צעד צעד ולנסות לעשות כמה שיותר וכמה שיותר טוב. חשוב למצוא מקום עבודה, שגם אם אינו מושלם, נאמין בו וביכולת שלו להועיל. ביקורת חשובה, אבל יכולה גם לסנדל מאמצים ולייאש. אני מאמינה שבמקצוע שלנו, יחד עם ביקורתיות מקצועית, צריך גם הרבה אמונה.