מה כל כך גרוע ברדשירטס, עם ספוילרים:
1. חוסר מוחלט בתאורים. הספר מרגיש כאילו הוא מתרחש בחלל ריק או חדר לבן בו עומדות בובות חלון ראווה מעורפלות ומחכות שהקורא יחליט איך הם נראים. זה הסגנון הרגיל של סקאלזי ויש לו סיבה, אבל לא כל מה שהוא החלטה מודעת הוא גם טוב. זו החלטה מודעת מחורבנת. תאורים הם כמו תבלינים. מה שסקאלזי כתב הוא סלט חסה תפל וסקאלזי מצפה שדמיון הקורא ישלים את החוסרים.
2. הפתרון לתעלומה אינו פתרון כלל. התעלומה שעומדת בבסיס הספר, לא בשביל הדמויות אלא בשביל הקורא, היא "למה הגיבורים חיים בתוך עולם שנראה לקוח מסדרה גרועה"? האם חייזרים חובבי בידור שולטים בעולם שלהם? האם הם דמויות משנה בהולודק שקיבלו מודעות בטעות? משהו יותר מקורי שלא חשבנו עליו? ובכן, מסתבר שהסיבה שנראה כאילו הם חיים בסדרת מד"ב גרועה היא כי... הם חיים בסדרת מד"ב גרועה, והם יכולים לעבור לעולם האמיתי because of reasons. זה פותר את הקונפליקט הראשי בעלילה כמו לגלות שהדמות שנרצחה מתה כי אלוהים החליט שהגיע לה למות והרג אותה: אין שום סיפוק מלקרוא משהו כזה.
3. הספר משנה מיקוד כל כמה עמודים. בכלל לא ברור אם יש לו אמירה קוהרנטית. הוא מתחיל בצורה אחת, הופך למשהו אחר לחלוטין, במקום ההומור בהתחלה יש פתאום מסה מהורהרת על מהום הקיום או משהו. זה מרגיש כאילו סקאלזי התחיל לכתוב משהו, נתקע, ואז ירה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו ידבק וירגיש משמעותי. זה מקרה קלאסי של רעיון שלא יכול להחזיק ספר ונמתח בצורה מלאכותית.
1. חוסר מוחלט בתאורים. הספר מרגיש כאילו הוא מתרחש בחלל ריק או חדר לבן בו עומדות בובות חלון ראווה מעורפלות ומחכות שהקורא יחליט איך הם נראים. זה הסגנון הרגיל של סקאלזי ויש לו סיבה, אבל לא כל מה שהוא החלטה מודעת הוא גם טוב. זו החלטה מודעת מחורבנת. תאורים הם כמו תבלינים. מה שסקאלזי כתב הוא סלט חסה תפל וסקאלזי מצפה שדמיון הקורא ישלים את החוסרים.
2. הפתרון לתעלומה אינו פתרון כלל. התעלומה שעומדת בבסיס הספר, לא בשביל הדמויות אלא בשביל הקורא, היא "למה הגיבורים חיים בתוך עולם שנראה לקוח מסדרה גרועה"? האם חייזרים חובבי בידור שולטים בעולם שלהם? האם הם דמויות משנה בהולודק שקיבלו מודעות בטעות? משהו יותר מקורי שלא חשבנו עליו? ובכן, מסתבר שהסיבה שנראה כאילו הם חיים בסדרת מד"ב גרועה היא כי... הם חיים בסדרת מד"ב גרועה, והם יכולים לעבור לעולם האמיתי because of reasons. זה פותר את הקונפליקט הראשי בעלילה כמו לגלות שהדמות שנרצחה מתה כי אלוהים החליט שהגיע לה למות והרג אותה: אין שום סיפוק מלקרוא משהו כזה.
3. הספר משנה מיקוד כל כמה עמודים. בכלל לא ברור אם יש לו אמירה קוהרנטית. הוא מתחיל בצורה אחת, הופך למשהו אחר לחלוטין, במקום ההומור בהתחלה יש פתאום מסה מהורהרת על מהום הקיום או משהו. זה מרגיש כאילו סקאלזי התחיל לכתוב משהו, נתקע, ואז ירה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו ידבק וירגיש משמעותי. זה מקרה קלאסי של רעיון שלא יכול להחזיק ספר ונמתח בצורה מלאכותית.
