אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
האם ניתן לחייב לממש את ימי החופשה?
- פותח הנושא 30מוני
- פורסם בתאריך
- מצב
- הנושא נעול.
ניתן לחייב, אסור לאיים
המעביד רשאי לקבוע את מועד החופשה (על חופשה של 7 ימים ומעלה, הוא צריך לתת לך הודעה מראש של 14 יום). אין הוא רשאי למחוק לך אותם או לאיים במחיקתם, (למעט ימי חופשה שנצברו לפני 3 שנות העבודה האחרונות).שנת עבודה לעניין חופשה מתחילה ב 1/4 . החל מ 1/1/2006 תתחיל שנת עבודה לעניין חופשה ב 1/1. אם אתה זכאי ליותר ימי חופשה מהמגיע לך על פי החוק, המעביד יכול למחוק ימים אלו, אם הודיע לך שעליך לממשם עד תאריך מסוןים ולא ממשת אותם.
ניתן לחייב, אסור לאייםהאם ניתן לחייב לממש את ימי החופשה?
האם יכול המעביד לחייב אותי לממש את ימי החופשה, באיום , שאחרת יחלט לעצמו את הימים וימחוק אותם מזכותי?
המעביד רשאי לקבוע את מועד החופשה (על חופשה של 7 ימים ומעלה, הוא צריך לתת לך הודעה מראש של 14 יום). אין הוא רשאי למחוק לך אותם או לאיים במחיקתם, (למעט ימי חופשה שנצברו לפני 3 שנות העבודה האחרונות).שנת עבודה לעניין חופשה מתחילה ב 1/4 . החל מ 1/1/2006 תתחיל שנת עבודה לעניין חופשה ב 1/1. אם אתה זכאי ליותר ימי חופשה מהמגיע לך על פי החוק, המעביד יכול למחוק ימים אלו, אם הודיע לך שעליך לממשם עד תאריך מסוןים ולא ממשת אותם.
אני חולק על משהו...
המעביד אינו רשאי למחוק גם ימי חופשה שנצברו לפני 3 השנים האחרונות.
אני חולק על משהו...ניתן לחייב, אסור לאיים
המעביד רשאי לקבוע את מועד החופשה (על חופשה של 7 ימים ומעלה, הוא צריך לתת לך הודעה מראש של 14 יום). אין הוא רשאי למחוק לך אותם או לאיים במחיקתם, (למעט ימי חופשה שנצברו לפני 3 שנות העבודה האחרונות).שנת עבודה לעניין חופשה מתחילה ב 1/4 . החל מ 1/1/2006 תתחיל שנת עבודה לעניין חופשה ב 1/1. אם אתה זכאי ליותר ימי חופשה מהמגיע לך על פי החוק, המעביד יכול למחוק ימים אלו, אם הודיע לך שעליך לממשם עד תאריך מסוןים ולא ממשת אותם.
המעביד אינו רשאי למחוק גם ימי חופשה שנצברו לפני 3 השנים האחרונות.
ראשי בהחלט זה נועד למנוע מצבים
שבהם עובדים צברו חודשים שלמים של ימי חופשה
ראשי בהחלט זה נועד למנוע מצביםאני חולק על משהו...
המעביד אינו רשאי למחוק גם ימי חופשה שנצברו לפני 3 השנים האחרונות.
שבהם עובדים צברו חודשים שלמים של ימי חופשה
זה נימוק לא לעניין
בשום מקום בחוק לא נאסרה צבירה של חודשי חופשה שלמים. גם אם היה כזה איסור, יתכן והמעביד צריך לפדות ימים אלו ולא למחוק אותם. באשר לימי חופשה שנצברו מעל שלוש שנים, על פי החוק אין דרישה שהמעביד יצבור אותם ומצד שני אין בחוק דרישה לפדיון חופשה שלא בסיום יחסי עובד מעביד ולכן לכאורה רשאי המעסיק למחוק אותם. אני יודע שארגונים גדולים, המקפידים לקיים את חוקי העובדה, נוהגים למחוק ימי חופשו שנצברו מעבר לסף מוגדר (לעיתים רבות מעבר למה שהוגדר בחוק) וזאת כמובן אחרי ששלחו מכתבי התראה לעובדים לממש את החופשה לפני שיגיע מועד המחיקה.
זה נימוק לא לענייןראשי בהחלט זה נועד למנוע מצבים
שבהם עובדים צברו חודשים שלמים של ימי חופשה
בשום מקום בחוק לא נאסרה צבירה של חודשי חופשה שלמים. גם אם היה כזה איסור, יתכן והמעביד צריך לפדות ימים אלו ולא למחוק אותם. באשר לימי חופשה שנצברו מעל שלוש שנים, על פי החוק אין דרישה שהמעביד יצבור אותם ומצד שני אין בחוק דרישה לפדיון חופשה שלא בסיום יחסי עובד מעביד ולכן לכאורה רשאי המעסיק למחוק אותם. אני יודע שארגונים גדולים, המקפידים לקיים את חוקי העובדה, נוהגים למחוק ימי חופשו שנצברו מעבר לסף מוגדר (לעיתים רבות מעבר למה שהוגדר בחוק) וזאת כמובן אחרי ששלחו מכתבי התראה לעובדים לממש את החופשה לפני שיגיע מועד המחיקה.
יש פסיקה.
חופשה שמגיעה מעבר לחוק, המעביד זכאי למחוק לפי התנאים שבהסכם העבודה (לרבות נוהג אם יש). חופשה שמגיעה לפי החוק, המעביד אינו רשאי למחוק. גם אם עוברות 20 שנה. החוק מגביל את אפשרויות הצבירה של החופשה, אבל לפי הפסיקה ההגבלה הזו מכוונת למעביד; המעביד הוא זה שחייב לדאוג שהעובד ייצא לחופשה. אם הוא לא עושה את זה, הוא לא אמור עוד להרוויח מזה, על ידי מחיקת החופשה שנצברה.
יש פסיקה.זה נימוק לא לעניין
בשום מקום בחוק לא נאסרה צבירה של חודשי חופשה שלמים. גם אם היה כזה איסור, יתכן והמעביד צריך לפדות ימים אלו ולא למחוק אותם. באשר לימי חופשה שנצברו מעל שלוש שנים, על פי החוק אין דרישה שהמעביד יצבור אותם ומצד שני אין בחוק דרישה לפדיון חופשה שלא בסיום יחסי עובד מעביד ולכן לכאורה רשאי המעסיק למחוק אותם. אני יודע שארגונים גדולים, המקפידים לקיים את חוקי העובדה, נוהגים למחוק ימי חופשו שנצברו מעבר לסף מוגדר (לעיתים רבות מעבר למה שהוגדר בחוק) וזאת כמובן אחרי ששלחו מכתבי התראה לעובדים לממש את החופשה לפני שיגיע מועד המחיקה.
חופשה שמגיעה מעבר לחוק, המעביד זכאי למחוק לפי התנאים שבהסכם העבודה (לרבות נוהג אם יש). חופשה שמגיעה לפי החוק, המעביד אינו רשאי למחוק. גם אם עוברות 20 שנה. החוק מגביל את אפשרויות הצבירה של החופשה, אבל לפי הפסיקה ההגבלה הזו מכוונת למעביד; המעביד הוא זה שחייב לדאוג שהעובד ייצא לחופשה. אם הוא לא עושה את זה, הוא לא אמור עוד להרוויח מזה, על ידי מחיקת החופשה שנצברה.
האם יש פסיקה תקדימית על כך?
האם יש פסיקה תקדימית על כך?אני חולק על משהו...
המעביד אינו רשאי למחוק גם ימי חופשה שנצברו לפני 3 השנים האחרונות.
למה אתה קורא "תקדימית"?
יש פסיקה ישנה שאומרת את מה שכתוב בהודעתי הקודמת (ד"ה "יש פסיקה").
למה אתה קורא "תקדימית"?האם יש פסיקה תקדימית על כך?
יש פסיקה ישנה שאומרת את מה שכתוב בהודעתי הקודמת (ד"ה "יש פסיקה").
תקדימית -בי"ד ארצי או עליון
תקדימית -בי"ד ארצי או עליוןלמה אתה קורא "תקדימית"?
יש פסיקה ישנה שאומרת את מה שכתוב בהודעתי הקודמת (ד"ה "יש פסיקה").
יש פסיקה של הארצי.
יש פסיקה של הארצי.תקדימית -בי"ד ארצי או עליון
תודה
מניסוח סעיף 7א ניתן היה להבין שהעובד הוא זה שצריך לבקש צבירה והמעביד רשאי או לא לצרף את זה לשנים הבאות, אך לא מעבר לשנתיים. "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות." מכאן ניתן ללמוד לכאורה, שמעבר לתקופה זו , ימים אלו ימחקו. למעשה חסר בחוק סעיף "המעביד ישלם לעובדו פדיון ימי חופשה בגין ימי חופשה שלא ניתן לצוברם". אבל, אם יש פסיקה של הארצי, שאיננה מתיחסת למקרה מאוד ספציפי וחריג האומרת שלא ניתן למחוק ימי חופשה שמגיעים לעובד על פי חוק, זה מספיק.
תודהיש פסיקה של הארצי.
מניסוח סעיף 7א ניתן היה להבין שהעובד הוא זה שצריך לבקש צבירה והמעביד רשאי או לא לצרף את זה לשנים הבאות, אך לא מעבר לשנתיים. "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות." מכאן ניתן ללמוד לכאורה, שמעבר לתקופה זו , ימים אלו ימחקו. למעשה חסר בחוק סעיף "המעביד ישלם לעובדו פדיון ימי חופשה בגין ימי חופשה שלא ניתן לצוברם". אבל, אם יש פסיקה של הארצי, שאיננה מתיחסת למקרה מאוד ספציפי וחריג האומרת שלא ניתן למחוק ימי חופשה שמגיעים לעובד על פי חוק, זה מספיק.
הפסיקה...
הפסיקה שאני מכיר אינה אומרת במפורש שאסור למעביד למחוק, אבל לא צריך שהפסיקה תגיד את זה. הפסיקה שאני מכיר אומרת שהחיוב שלא לצבור מופנה כלפי המעביד (שהוא זה שרשאי לקבוע את מועד החופשה) והמעביד לא יכול להתגונן מפני תביעה על חופשה שנצברה בטענה שהעובד היה צריך לנצל את החופשה, בגלל שהחיוב להוציא לחופשה מוטל על המעביד.
הפסיקה...תודה
מניסוח סעיף 7א ניתן היה להבין שהעובד הוא זה שצריך לבקש צבירה והמעביד רשאי או לא לצרף את זה לשנים הבאות, אך לא מעבר לשנתיים. "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות." מכאן ניתן ללמוד לכאורה, שמעבר לתקופה זו , ימים אלו ימחקו. למעשה חסר בחוק סעיף "המעביד ישלם לעובדו פדיון ימי חופשה בגין ימי חופשה שלא ניתן לצוברם". אבל, אם יש פסיקה של הארצי, שאיננה מתיחסת למקרה מאוד ספציפי וחריג האומרת שלא ניתן למחוק ימי חופשה שמגיעים לעובד על פי חוק, זה מספיק.
הפסיקה שאני מכיר אינה אומרת במפורש שאסור למעביד למחוק, אבל לא צריך שהפסיקה תגיד את זה. הפסיקה שאני מכיר אומרת שהחיוב שלא לצבור מופנה כלפי המעביד (שהוא זה שרשאי לקבוע את מועד החופשה) והמעביד לא יכול להתגונן מפני תביעה על חופשה שנצברה בטענה שהעובד היה צריך לנצל את החופשה, בגלל שהחיוב להוציא לחופשה מוטל על המעביד.
קח פסיקה לדוגמא...
"טענתו של בא-כוח המערערים שהמשיבה קיפחה את זכותה למלוא החופשה לשנת 1965/1966, או לחילופין, לחלק הימנה, מבוססת על פירוש מוטעה של הסעיף 7(א) לחוק. מבקש בא-כוח המערערים לראות בסעיף זה הטלת חובה על העובד, לקחת חופשה שנתית בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה (סעיף 6 לחוק), ואם לא לקח העובד את החופשה תוך התקופה האמורה, רואים אותו כצובר חופשה בניגוד לאיסור המפורש בסעיף 7, והוא מפסיד את תקופת החופשה כולה. לחילופין, ניתן לראות לטענתו את שתיקתו של המעביד כהסכמה מכללא לצבירה, ועל העובד להפסיד לפחות את שבעת הימים שהיה מחובתו לקחת ולא לקחם. 9. אין ממש בטענה האמורה, כי אין העובד יכול "לקחת" חופשה שאינה ניתנת לו. החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתיתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא את חובתו הוא עובר עבירה שהוא נענש עליה (סעיף 28(א) לחוק). המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות החוק. גם לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו כפי רצונו, ויהרוס את סדרי העבודה במפעל. המעביד הוא "הנותן" חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14 יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק, בהביאו בחשבון כל האפשר גם את רצון העובד בנדון, באשר מובן כי ככל זכות וחובה יש להפעיל גם את החובה האמורה באופן סביר ויחסי עבודה טובים מחייבים הבנה והתחשבות הדדיים גם בעניין החופשה, והמעביד יביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובדים בנדון. מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מדי שנה בשנה, ויחליף כוח, וישוב רענן לעבודתו. על-כן קבע המחוקק בסעיף 6 לחוק את החובה ליתן את החופשה תוך פרק זמן מוגדר, וברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק צבירת חופשה בלתי-סבירה, אפילו בהסכמת המעביד. אם צבר בניגוד לחוק מקפח העובד את זכותו לחופשה שהיה עליו לקחת במועד הנכון, - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו על-ידי החוק כדי להביאו לכך שיקח את החופשה במועדה. אולם כאמור אין הוא יכול "לקחת" מה שלא ניתן לו, ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול "לקחת". לשון אחרת, סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הניתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק. לא הוכח מתן החופשה, וסרובו של העובד לקחתה, או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או על חלק הימנה. 10. נשאלת השאלה מה דינה של חופשה שלא ניתנה ולא נלקחה תוך המועד הקבוע בחוק, ואף לא נצברה באופן הניתן לעשות על-פי סעיף 7 לחוק. בוודאי שזכאי העובד לתבוע סכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו ניתנה החופשה בסוף שנת העבודה שבעדה הגיעה החופשה. הוא גם רשאי לעשות זאת בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 30 (א) לחוק.". דבע לא/3-1 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד פד"ע ב 121 מכאן - אפשר לראות שהמעביד לא רשאי "למחוק".
קח פסיקה לדוגמא...הפסיקה...
הפסיקה שאני מכיר אינה אומרת במפורש שאסור למעביד למחוק, אבל לא צריך שהפסיקה תגיד את זה. הפסיקה שאני מכיר אומרת שהחיוב שלא לצבור מופנה כלפי המעביד (שהוא זה שרשאי לקבוע את מועד החופשה) והמעביד לא יכול להתגונן מפני תביעה על חופשה שנצברה בטענה שהעובד היה צריך לנצל את החופשה, בגלל שהחיוב להוציא לחופשה מוטל על המעביד.
"טענתו של בא-כוח המערערים שהמשיבה קיפחה את זכותה למלוא החופשה לשנת 1965/1966, או לחילופין, לחלק הימנה, מבוססת על פירוש מוטעה של הסעיף 7(א) לחוק. מבקש בא-כוח המערערים לראות בסעיף זה הטלת חובה על העובד, לקחת חופשה שנתית בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה (סעיף 6 לחוק), ואם לא לקח העובד את החופשה תוך התקופה האמורה, רואים אותו כצובר חופשה בניגוד לאיסור המפורש בסעיף 7, והוא מפסיד את תקופת החופשה כולה. לחילופין, ניתן לראות לטענתו את שתיקתו של המעביד כהסכמה מכללא לצבירה, ועל העובד להפסיד לפחות את שבעת הימים שהיה מחובתו לקחת ולא לקחם. 9. אין ממש בטענה האמורה, כי אין העובד יכול "לקחת" חופשה שאינה ניתנת לו. החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתיתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא את חובתו הוא עובר עבירה שהוא נענש עליה (סעיף 28(א) לחוק). המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות החוק. גם לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו כפי רצונו, ויהרוס את סדרי העבודה במפעל. המעביד הוא "הנותן" חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14 יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק, בהביאו בחשבון כל האפשר גם את רצון העובד בנדון, באשר מובן כי ככל זכות וחובה יש להפעיל גם את החובה האמורה באופן סביר ויחסי עבודה טובים מחייבים הבנה והתחשבות הדדיים גם בעניין החופשה, והמעביד יביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובדים בנדון. מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מדי שנה בשנה, ויחליף כוח, וישוב רענן לעבודתו. על-כן קבע המחוקק בסעיף 6 לחוק את החובה ליתן את החופשה תוך פרק זמן מוגדר, וברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק צבירת חופשה בלתי-סבירה, אפילו בהסכמת המעביד. אם צבר בניגוד לחוק מקפח העובד את זכותו לחופשה שהיה עליו לקחת במועד הנכון, - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו על-ידי החוק כדי להביאו לכך שיקח את החופשה במועדה. אולם כאמור אין הוא יכול "לקחת" מה שלא ניתן לו, ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול "לקחת". לשון אחרת, סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הניתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק. לא הוכח מתן החופשה, וסרובו של העובד לקחתה, או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או על חלק הימנה. 10. נשאלת השאלה מה דינה של חופשה שלא ניתנה ולא נלקחה תוך המועד הקבוע בחוק, ואף לא נצברה באופן הניתן לעשות על-פי סעיף 7 לחוק. בוודאי שזכאי העובד לתבוע סכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו ניתנה החופשה בסוף שנת העבודה שבעדה הגיעה החופשה. הוא גם רשאי לעשות זאת בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 30 (א) לחוק.". דבע לא/3-1 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד פד"ע ב 121 מכאן - אפשר לראות שהמעביד לא רשאי "למחוק".
תודה
תודהקח פסיקה לדוגמא...
"טענתו של בא-כוח המערערים שהמשיבה קיפחה את זכותה למלוא החופשה לשנת 1965/1966, או לחילופין, לחלק הימנה, מבוססת על פירוש מוטעה של הסעיף 7(א) לחוק. מבקש בא-כוח המערערים לראות בסעיף זה הטלת חובה על העובד, לקחת חופשה שנתית בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה (סעיף 6 לחוק), ואם לא לקח העובד את החופשה תוך התקופה האמורה, רואים אותו כצובר חופשה בניגוד לאיסור המפורש בסעיף 7, והוא מפסיד את תקופת החופשה כולה. לחילופין, ניתן לראות לטענתו את שתיקתו של המעביד כהסכמה מכללא לצבירה, ועל העובד להפסיד לפחות את שבעת הימים שהיה מחובתו לקחת ולא לקחם. 9. אין ממש בטענה האמורה, כי אין העובד יכול "לקחת" חופשה שאינה ניתנת לו. החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתיתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא את חובתו הוא עובר עבירה שהוא נענש עליה (סעיף 28(א) לחוק). המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות החוק. גם לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו כפי רצונו, ויהרוס את סדרי העבודה במפעל. המעביד הוא "הנותן" חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14 יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק, בהביאו בחשבון כל האפשר גם את רצון העובד בנדון, באשר מובן כי ככל זכות וחובה יש להפעיל גם את החובה האמורה באופן סביר ויחסי עבודה טובים מחייבים הבנה והתחשבות הדדיים גם בעניין החופשה, והמעביד יביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובדים בנדון. מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מדי שנה בשנה, ויחליף כוח, וישוב רענן לעבודתו. על-כן קבע המחוקק בסעיף 6 לחוק את החובה ליתן את החופשה תוך פרק זמן מוגדר, וברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק צבירת חופשה בלתי-סבירה, אפילו בהסכמת המעביד. אם צבר בניגוד לחוק מקפח העובד את זכותו לחופשה שהיה עליו לקחת במועד הנכון, - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו על-ידי החוק כדי להביאו לכך שיקח את החופשה במועדה. אולם כאמור אין הוא יכול "לקחת" מה שלא ניתן לו, ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול "לקחת". לשון אחרת, סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הניתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק. לא הוכח מתן החופשה, וסרובו של העובד לקחתה, או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או על חלק הימנה. 10. נשאלת השאלה מה דינה של חופשה שלא ניתנה ולא נלקחה תוך המועד הקבוע בחוק, ואף לא נצברה באופן הניתן לעשות על-פי סעיף 7 לחוק. בוודאי שזכאי העובד לתבוע סכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו ניתנה החופשה בסוף שנת העבודה שבעדה הגיעה החופשה. הוא גם רשאי לעשות זאת בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 30 (א) לחוק.". דבע לא/3-1 ישראל בראדון נ' שמחה ג'רד פד"ע ב 121 מכאן - אפשר לראות שהמעביד לא רשאי "למחוק".
- מצב
- הנושא נעול.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.