או! זו השאלה!
אני לא אעיז לתת הגדרה. אבל יש עוד מילה אחת קטנה שצריך להכניס אל הדיון והיא המילה "אמת" וההתייחסות (של הרמב"ם למשל) אל האלהים כ"מצוי אמת", ובזה אנו אומרים שיש דברים שהם מצויים אבל אינם מצויי אמת. וזה לא חידוש של הרמב"ם. כך סבור אפלטון שהאידיאות הן "הוויה" והדברים החושיים אינם הוויה אלא "התהוות", כך סבור היה לפניו פרמנידס שראה את היש האחד, ללא התנועה וללא הריבוי, כאמת וכמשהו היחיד שניתן לדעת אותו באמת, והבדיל בינו ובין העולם "הנראה" שאינו זכאי לשם הוויה.
כך, גם אם נגדיר את המצוי, היש, הקיים, באופן כלשהו יהיה מינימלי ככל שיהיה: נגיד לצורך העניין: מה שאנחנו מוצאים עצמנו כפויים לחשוב עליו כגורם חיצוני מובחן המפעיל את מחשבותינו, או כל הגדרה אחרת, עדיין אנחנו תמיד עומדים בפני השאלה האם יש אמת בקביעתנו, וכן מהו זה שאפשר לקבוע אותו לפני ולפנים כאמיתי. העניין החשוב כאן הוא ששאלת האמת מבקשת מאיתנו עוד משהו נוסף מלבד שנגדיר באופן זה או אחר את מה שאנחנו מוכנים לקרוא לו יש (וזכור: מה שהוא יש בשביל העיניים הוא לא יש בשביל המדע, ולהפך) היא מבקשת מאיתנו איזה סטנדרט נוסף כלשהו: יהיו שיגידו "ברירות וודאות" יהיו שיגידו "חשיבה מערכתית שלמה", "מדעיות", "אובייקטיביות", "חוסר תלות", "אינטואיטיביות", "מיידיות" ועוד ועוד. הפער הזה בין מה שעומד לפנינו כיש במובן עמום זה או אחר ובין מבחן האמת, הוא מה שהופך את האמת לערך. לא משהו נתון, לא משהו כפוי, אלא משהו שאנחנו גם יכולים באמצעותו להעמיד את העולם בקונטקסט אחר שאיננו נתון בו ובאמצעות העמדה זו לשפוט אותו כשייך לאמת או לא. האמת היא על כן לעולם לא נתונה לנו עם העולם שלנו כפי שהוא נתון לנו, אלא היא אקט של הצבת העולם שלנו בתוך קונטקסט ערכי. לפיכך, מי שטוען שהעולם הנתון לו הוא היש האמיתי לא אומר דבר בנאלי ופשוט אלא הוא ביצע כאן אקט של הצבה, והוא ביצע בזאת הכרעה ערכית: הוא החליט שהעולם הזה או משהו בעולם הזה הוא בעל ערך. ואדם זה הוא אתיאסט.
ומכאן לשאלתך האחרונה: במה אם כן מתבטא "היש" של מה שאיננו העולם: בהכרעה שהאמת איננה במה שנתון לנו, ושאין בתוך העולם שום קונטקסט ערכי. הביטוי היחיד של ההכרה הזו היא מעשית: המאמץ לעבודת ה'.
נמצא: המחלוקת בין התיאיסט ובין האתיאיסט, בין קיומו של אלהים ובין אי קיומו, בין הצבת היש האמיתי מחוץ לעולם ובין הצבתו בעולם, איננה מחלוקת עיונית אלא מחלוקת מעשית. אשר לעיון בעולם, אין ולא יכול להיות הבדל בין תיאיסט ואתיאיסט: כאן או שהאדם חכם או שהוא טיפש, או שהוא מודה בעובדות או שהוא כופר בעובדות, או שהוא צודק או שהוא טועה, או שהוא כן או שהוא שרוי בהונאה עצמית, או שהוא חושב ישר או שהוא מבולבל. בעיון בעולם יכולת ההכרעה הסובייקטיבית של כל אחד היא אבן נגף, שכן העיון עומד על אובייקטיביות (שאם לא כן לא היה עיון כן). בעיון|סדגש אין לאף אחד נגישות אל מה שהוא מעבר למה שנתון. אולם כאשר עוברים לאמונה, להכרעה סובייקטיבית, כזו המבחינה בין הדתי להומניסט לפאשיסט, אז המחלוקת היא תמיד עניין מעשי והיא תמיד מחלוקת על מה שמעבר למה שנתון ועל-כן מחוץ לגבולות העיון. כך היא כאמור האמונה היכן הוא ה"יש האמיתי" - היא נראית אולי כמחלוקת בעיון אבל היא מחלוקת במעשה, ובמעשה בלבד.
אני לא אעיז לתת הגדרה. אבל יש עוד מילה אחת קטנה שצריך להכניס אל הדיון והיא המילה "אמת" וההתייחסות (של הרמב"ם למשל) אל האלהים כ"מצוי אמת", ובזה אנו אומרים שיש דברים שהם מצויים אבל אינם מצויי אמת. וזה לא חידוש של הרמב"ם. כך סבור אפלטון שהאידיאות הן "הוויה" והדברים החושיים אינם הוויה אלא "התהוות", כך סבור היה לפניו פרמנידס שראה את היש האחד, ללא התנועה וללא הריבוי, כאמת וכמשהו היחיד שניתן לדעת אותו באמת, והבדיל בינו ובין העולם "הנראה" שאינו זכאי לשם הוויה.
כך, גם אם נגדיר את המצוי, היש, הקיים, באופן כלשהו יהיה מינימלי ככל שיהיה: נגיד לצורך העניין: מה שאנחנו מוצאים עצמנו כפויים לחשוב עליו כגורם חיצוני מובחן המפעיל את מחשבותינו, או כל הגדרה אחרת, עדיין אנחנו תמיד עומדים בפני השאלה האם יש אמת בקביעתנו, וכן מהו זה שאפשר לקבוע אותו לפני ולפנים כאמיתי. העניין החשוב כאן הוא ששאלת האמת מבקשת מאיתנו עוד משהו נוסף מלבד שנגדיר באופן זה או אחר את מה שאנחנו מוכנים לקרוא לו יש (וזכור: מה שהוא יש בשביל העיניים הוא לא יש בשביל המדע, ולהפך) היא מבקשת מאיתנו איזה סטנדרט נוסף כלשהו: יהיו שיגידו "ברירות וודאות" יהיו שיגידו "חשיבה מערכתית שלמה", "מדעיות", "אובייקטיביות", "חוסר תלות", "אינטואיטיביות", "מיידיות" ועוד ועוד. הפער הזה בין מה שעומד לפנינו כיש במובן עמום זה או אחר ובין מבחן האמת, הוא מה שהופך את האמת לערך. לא משהו נתון, לא משהו כפוי, אלא משהו שאנחנו גם יכולים באמצעותו להעמיד את העולם בקונטקסט אחר שאיננו נתון בו ובאמצעות העמדה זו לשפוט אותו כשייך לאמת או לא. האמת היא על כן לעולם לא נתונה לנו עם העולם שלנו כפי שהוא נתון לנו, אלא היא אקט של הצבת העולם שלנו בתוך קונטקסט ערכי. לפיכך, מי שטוען שהעולם הנתון לו הוא היש האמיתי לא אומר דבר בנאלי ופשוט אלא הוא ביצע כאן אקט של הצבה, והוא ביצע בזאת הכרעה ערכית: הוא החליט שהעולם הזה או משהו בעולם הזה הוא בעל ערך. ואדם זה הוא אתיאסט.
ומכאן לשאלתך האחרונה: במה אם כן מתבטא "היש" של מה שאיננו העולם: בהכרעה שהאמת איננה במה שנתון לנו, ושאין בתוך העולם שום קונטקסט ערכי. הביטוי היחיד של ההכרה הזו היא מעשית: המאמץ לעבודת ה'.
נמצא: המחלוקת בין התיאיסט ובין האתיאיסט, בין קיומו של אלהים ובין אי קיומו, בין הצבת היש האמיתי מחוץ לעולם ובין הצבתו בעולם, איננה מחלוקת עיונית אלא מחלוקת מעשית. אשר לעיון בעולם, אין ולא יכול להיות הבדל בין תיאיסט ואתיאיסט: כאן או שהאדם חכם או שהוא טיפש, או שהוא מודה בעובדות או שהוא כופר בעובדות, או שהוא צודק או שהוא טועה, או שהוא כן או שהוא שרוי בהונאה עצמית, או שהוא חושב ישר או שהוא מבולבל. בעיון בעולם יכולת ההכרעה הסובייקטיבית של כל אחד היא אבן נגף, שכן העיון עומד על אובייקטיביות (שאם לא כן לא היה עיון כן). בעיון|סדגש אין לאף אחד נגישות אל מה שהוא מעבר למה שנתון. אולם כאשר עוברים לאמונה, להכרעה סובייקטיבית, כזו המבחינה בין הדתי להומניסט לפאשיסט, אז המחלוקת היא תמיד עניין מעשי והיא תמיד מחלוקת על מה שמעבר למה שנתון ועל-כן מחוץ לגבולות העיון. כך היא כאמור האמונה היכן הוא ה"יש האמיתי" - היא נראית אולי כמחלוקת בעיון אבל היא מחלוקת במעשה, ובמעשה בלבד.
