תגובה
להזכירך, מפא"י לא היו שמאלנים מבחינה מדינית. גם לא מפלגת העבודה של שנות ה70. להפך (אין עם פלשתינאי אמרה גולדה מאיר. היא היתה מהעבודה). הם היו בראש ובראשונה סוציאל-דמוקרטיים, אם כי השיטה היתה אז מושחתת ולא תמיד הכי טובה מבחינה כלכלית. אז כבר אפשר לזנוח את הטענה שזה מעולם לא בא ב"מחיר פגיעה בעקרונותיהם המדיניים".
לא ברורות לי גם שאר הטענות כאילו העבודה בוגדת במשהו, או מתנהלת בצורה אופורטוניסטית כשהיא מכריזה על עקרונות סוציאל-דמוקרטיים בריש גלי. מדובר בעמדות ששלי יחימוביץ', מירב מיכאלי, איתן כבל, ברוורמן ומיקי רוזנטל מחזיקים בהם מאז ומתמיד ומי שעקב אחרי מפלגת העבודה יודע שאותה קבוצה שמובילה כרגע את העבודה היתה סוציאל-דמוקרטית גם בהתנהלותה הפוליטית לפני שהם תפסו את הנהגת המפלגה. לכן לא ברורה ההתייחסות לעמדות סוציאל-דמוקרטיות כמו אל "קרדום לחפור בו מנדטים". אין קשר לאופורטוניזם אלא לכך שהחלק היותר ניאו-ליברלי של מפלגת העבודה, בראשות אהוד ברק, החליט לעזוב ל"עצמאות" ולפרוש מן הפוליטיקה.
1. מי מתנגד לחירות כערך? תנוח דעתך, אין כמעט קומוניסטים במדינה ואף אחד מהם לא נמצא במפלגת העבודה. סוציאל-דמוקרטיה זו בכלל שיטה כלכלית קפיטליסטית שמגדילה חירות, לא מצמצת אותה ויותר משיטה כלכלית מדובר בטענה על תפקיד המדינה - לדאוג לרמת החיים והמימוש העצמי של אזרחי המדינה, "מהעריסה עד הקבר" בתוך מסגרת כלכלית קפיטליסטית. המשמעות האופרטיבית היא מחוייבות למהלכים מצמצי פערים חברתיים ולמה שמכונה מדינה גדולה בעלת תקציב נרחב והזרמת הרבה כספים למשק. הניאו-ליברליזם, מהצד השני, טוען כי תפקיד המדינה הוא להיות שוטר שמאפשר משחק חופשי מהתערבות ממשלתית בו כל אחד "יעשה מה שהוא רוצה". הבעיה בשיטה הזו היא שהמשמעות של זה היא שהעשירים יעשו מה שהם רוצים, בקפיטליזם אתה חופשי רק ככל שיש לך. מי שיש לו פחות כסף, פחות חופשי. במדינה בעלת פערים גדולים יש הרבה מאוד אנשים לא חופשיים וכמות קטנה של אנשים חופשיים.
2. המשחק ביני לבין העשירים הוא משחק סכום אפס, לא באופן עקרוני אלא באופן מעשי, פשוט כי כרגע מעבירים כספים לעשירים על חשבוני. התרומה שהעשירים מחזירים למשק מבחינת מקומות עבודה זניחה וקטנה בהשוואה לכספים שהם מקבלים. אפילו האוצר כבר לא מאמין בזה שאם נין כסף לעשירים "הצמיחה תחלל למטה" ותגיע לכל שכבות האוכלוסיה כי המחקרים האחרונים שנעשו באוצר מוכיחים שזה לא נכון. אני מסכים שאין מאבק עקרוני ביני ובין העשירים היצרנים, ושכולם רוצים תעשיה ומפעלים, אבל בסיטואציה של היום כשהשאלה היא האם להעלות את מס החברות לאחוז סביר ולתת במקום זה עוד כסף לחינוך, או להמשיך להפריט את החינוך, יש ויכוח אידיאולוגי נוקב ביני ובין חלק נרחב מן העשירים, אלו שלוחצים להפרטה. לא כל רפורמה תעשיר את העשירים על חשבוני, זה לא חוק טבע, רק הרפורמות שציינת שלא במקה המקדם העיקרי שלהן הוא ביבי. ביטול הריכוזיות היא סיסמא, השאלה היא מה עומד מאחוריה. לא תמיד ביטול ריכוזיות מקדם משהו. האם למישהו הפריע בחמישים שנה הקודמות לקניית תנובה בידי קרן פרטית, ששוק החלב ריכוזי? לא. אז למה צריך לבטל את הריכוזיות בשוק החלב? חוץ מלהרבה אבטלה, למה זה יגרום? מה הבעיה לפקח על המחירים, מה שעשו בהצלחה כל השנים הללו?
רפורמה במנהל מקרקעי ישראל נשמעת נחמד (כל אחד יקבל את הבית עליו הוא גר) אבל היא תאפשר למליארדר אחד לקנות את כל קרקעות המדינה ולגרום לכולם לשלם לו עבור השימוש בהם. זה לא יקרה תוך יום, אבל זה מה שיקרה בסופו של דבר (גם אם אלו יהיו חמישה או אפילו עשרה אנשים). שלא לדבר על זה
באופן כללי שבירת עובדים לא מקדמת את שאר העובדים בשום דבר, רק מחלישה אותם. האינטרס של כל העובדים הוא ארגוני עובדים כמה שיותר חזקים עם זכויות שביתה כמה שיותר גדולות, כדי להגן על העובדים ממציאות החיים הפשוטה שהמעסיקים תמיד יהיו חזקים יותר. העלת את טיעון ביטול הריכוזיות, אבל לא בכל מצב זה חיובי לעובדים. זה שמבטלים את הריכוזיות (שם קוד להפרטה) יכול להיות לרעת לעובדים כי עכשיו יש יותר בוסים לריב איתם והעובדים יותר חלשים. אם עכשיו לכל המורים יש אותו בוס ולכן כולם חלק מאותו ארגון עובדים, כשיפריטו את מערכת החינוך יהיו להם הרבה בוסים והם לא יוכלו לארגן שביתה כוללת. להזכירך, רוב האנשים בארץ הם אותם עובדים, שכירים המקבלים משכורת מעבודה, והם לא חלק מן ההנהלות. הם זקוקים לארגון עובדים חזק שישמור עליהם, וארגון חזק הוא ארגון גדול. מצד שני אפשר לעשות רפורמה באופן בו ארגוני עובדים מוקמים כיום ולאפשר התארגנות לפי מקצוע ולא לפי מעסיק, אבל אני לא רואה את זה קורה כרגע. אפילו שלי יחימוביץ' לא מציעה את זה.
אז כיום שבירת העובדים פירושה פשוט הרבה יותר אנשים חלשים, שלוקחים הביתה משכורת קטנה יותר. המרוויחים הם בעלי החברות והמנהלים הבכירים. ניתן לראות כי סוג הרפורמות הזה, שאותו מובילים אותם ניאו-ליברלים, לא מקדם שוויוניות, אלא להפך - מגדיל את הפערים החברתיים. אותן רפורמות הן אלו שהפכו את ישראל ממדינה בעלת רמת פערים סבירה למדינה בעלת רמת פערים מטורפת.
3. הסוציאל-דמוקרטיה של היום במפלגת העבודה הוא לא ספיחים של שום דבר. הוא לא שאריות של עמדות שאבד עליהן הכלח במאה שעברה, הוא עמדה לגיטימית היוצאת כנגד הנסיון להיות יותר ניאו-ליברלים מהאמא של הניאו-ליברליות - ארה"ב, ולהציב אלטרנטיבה למדיניות הכלכלית ההרסנית שהם משליטים בכל העולם (אבל בעצמם הרבה מאוד פעמים לא עובדים לפיה, כמובן).
4. שלא תטעה, ביבי וחבריו אידיאולוגים מאוד לכיוון הניאו-ליברלי. מדובר ראשית כל בשיקולים אידיאולוגים על החברה הרצויה והמדינה הרצויה ורק אח"כ בשאלות כלכליות נטו.
אשמח אם תוכיח לי שמדיניות מפא"י הובילה לצנע יחסית לאירופה, צנע שלא קשור לעובדה שמדינת ישראל שילשה את אוכלוסיתה באותה תקופה. עליית רמת החיים בארץ בשנים האחרונות קשורה לעליית רמת החיים באופן כללי בעולם המערבי ולא למדיניות הכלכלית. עובדה שגם במדינות סוציאל-דמוקרטיות וגם במדינות ניאו-ליברליות עלתה רמת החיים באותה מידה.
5. היום לרכוש לעצך פלאפון ומחשב זה חלק אינטגרלי מהעבודה, וחלק מדרישות עבודה בתפקידים מסויימים. לעומת זאת, העובדה שאתה לא יכול לרכוש לעצמך דירה, ושיוקר המחיה בישראל מטורף יחסית לאירופה (אם כבר אתה עושה השוואות) קצת יותר מטרידות. יותר מכל המחאה מבטאת את הקבס מהתחושה שמדינת ישראל נמצאת בצמיחה, אבל מעמד הביניים מתרושש כי אותה צמיחה נעצרת בעשירונים העליונים, בגלל מדיניות הממשלה (הניאוליברלית) ושבמקביל לאותם עשירים לא אכפת להשתין עלינו מהמקפצה.
