הממורמר ממיאנמר
New member
האם פספסתי?
שלום לכולם, חדש פה.
אני בחור בסוף שנות ה-20, אחרי תואר, עם עבודה, בסך הכל מרוצה מאוד מהחיים - חברים, משפחה, תחביבים, רצונות ומה לא.
לא כל כך סגור עוד על הכיוון המקצועי שלי אבל יש לי הרבה אפשרויות ומחשבות כך שכרגע אני פחות מודאג.
מה שאני כן מודאג זה שפספסתי את אחת הרכבות. אני מודה שאני לפעמים עסוק וטרוד הרבה יותר ב"מה היה קורה אילו" מאשר "מה קרה". זו בעיה שלי (ואני יודע שבאופן כללי יש הרבה אנשים שיש להם את הבעיה הזו, מין בעיה פסיכולוגית כזו, גם במניות ובשוק ההון למשל) אבל בכל מקרה אני שואל.
באופי שלי אני די רציני ומיושב שכזה. הייתי בוגר מכולם בתיכון, בצבא, בלימודים וכמעט בכל מקום שאני נמצא בו אני נחשב ל"רציני". אתם יודעים מה, אני אתקן, לא "רציני" אלא "אחראי". תמיד יש לי רושם של בן אדם שיודע מה הוא עושה ואפשר לסמוך עליו.
העניין הוא שגדלתי עם הדבר הזה מגיל צעיר (ממש צעיר) וזה פשוט הפך להיות חלק ממני. לפעמים בא לי להשתטות ולהיות "חסר אחריות". לפעמים בא לי לעשות דברים בלי לחשוב על ההשלכות שלהם.
אני לפעמים ממש רוצה להיות ראש קטן. רוצה להיות זה שפשוט יתקשרו אליו ויזמינו אותו לצאת (ולא יצטרך לעשות תיאום או"ם בין 12 חברים), זה שיגיד : "לא איכפת לי, תחליטו אתם", זה שישכור דירה בחור ויאכל טונה מקופסא ולא יחשוב כל הזמן על מחר...
ואני תוהה לעצמי - יכול להיות שפספסתי את הרכבת? הגיוני יותר שבגילאים צעירים יותר (נניח 18-25) אנשים יתנהגו ככה. לחיות בלי חשבון למחר, לא לחסוך כסף, לנצל את הרגע.. עכשיו אני כבר לא בחלק הזה. כל החברים שלי (שדי דומים לי אגב בקטע ה"רציני") כבר בחלק שמסתכל קדימה בחיים שלהם, יש ציפיות מהמשפחה וכמובן - גם לי יש ציפיות מעצמי.. בתכלס, אמנם לפעמים בא לי להיות ילד קטן ופוחז כזה אבל מצד שני כן, אני רוצה כבר למצוא בת-זוג, למצוא קריירה רצינית, לעבוד ולהשקיע בתחומים שחשובים לי ולהיות ממוקד.
כל המחשבות האלה פשוט עלו לאחרונה כי יצאתי עם כמה בנות בשנות ה-20 המוקדמות שלהן שסיפרו לי על זה שהן "מרשות לעצמן לעשות דברים" (והכוונה ממש לא רק לסקס וסמים, אגב.) כי הן עוד צעירות ובחיים לא יצא להן יותר בשום תקופה אחרת.
בקיצור, זה שילוב של שני דברים עיקריים :
1) האופי שלי כנראה מנוגד לזה. אבל למה כ"כ קשה לי להשלים עם זה שאני מחושב? בתכלס, אני חושב שאני כמו ליצן עצוב רק הפוך... הבנתם למה הכוונה.
2) אם אני כבר מבוגר מדי "לעשות שטויות", אז איך אני לא חושב על ה"פספוס"?
תוך כדי שאני כותב את סעיף 2, עלתה לי מחשבה - אולי פשוט כדאי להתמקד ב"רווח" שהיה לי. (מצד שני, זה בדיוק הבזבוז שאני מרגיש, שאולי הרווח של שנות ה-20 לא היה כזה גדול...)
הרבה מחשבות...
שלום לכולם, חדש פה.
אני בחור בסוף שנות ה-20, אחרי תואר, עם עבודה, בסך הכל מרוצה מאוד מהחיים - חברים, משפחה, תחביבים, רצונות ומה לא.
לא כל כך סגור עוד על הכיוון המקצועי שלי אבל יש לי הרבה אפשרויות ומחשבות כך שכרגע אני פחות מודאג.
מה שאני כן מודאג זה שפספסתי את אחת הרכבות. אני מודה שאני לפעמים עסוק וטרוד הרבה יותר ב"מה היה קורה אילו" מאשר "מה קרה". זו בעיה שלי (ואני יודע שבאופן כללי יש הרבה אנשים שיש להם את הבעיה הזו, מין בעיה פסיכולוגית כזו, גם במניות ובשוק ההון למשל) אבל בכל מקרה אני שואל.
באופי שלי אני די רציני ומיושב שכזה. הייתי בוגר מכולם בתיכון, בצבא, בלימודים וכמעט בכל מקום שאני נמצא בו אני נחשב ל"רציני". אתם יודעים מה, אני אתקן, לא "רציני" אלא "אחראי". תמיד יש לי רושם של בן אדם שיודע מה הוא עושה ואפשר לסמוך עליו.
העניין הוא שגדלתי עם הדבר הזה מגיל צעיר (ממש צעיר) וזה פשוט הפך להיות חלק ממני. לפעמים בא לי להשתטות ולהיות "חסר אחריות". לפעמים בא לי לעשות דברים בלי לחשוב על ההשלכות שלהם.
אני לפעמים ממש רוצה להיות ראש קטן. רוצה להיות זה שפשוט יתקשרו אליו ויזמינו אותו לצאת (ולא יצטרך לעשות תיאום או"ם בין 12 חברים), זה שיגיד : "לא איכפת לי, תחליטו אתם", זה שישכור דירה בחור ויאכל טונה מקופסא ולא יחשוב כל הזמן על מחר...
ואני תוהה לעצמי - יכול להיות שפספסתי את הרכבת? הגיוני יותר שבגילאים צעירים יותר (נניח 18-25) אנשים יתנהגו ככה. לחיות בלי חשבון למחר, לא לחסוך כסף, לנצל את הרגע.. עכשיו אני כבר לא בחלק הזה. כל החברים שלי (שדי דומים לי אגב בקטע ה"רציני") כבר בחלק שמסתכל קדימה בחיים שלהם, יש ציפיות מהמשפחה וכמובן - גם לי יש ציפיות מעצמי.. בתכלס, אמנם לפעמים בא לי להיות ילד קטן ופוחז כזה אבל מצד שני כן, אני רוצה כבר למצוא בת-זוג, למצוא קריירה רצינית, לעבוד ולהשקיע בתחומים שחשובים לי ולהיות ממוקד.
כל המחשבות האלה פשוט עלו לאחרונה כי יצאתי עם כמה בנות בשנות ה-20 המוקדמות שלהן שסיפרו לי על זה שהן "מרשות לעצמן לעשות דברים" (והכוונה ממש לא רק לסקס וסמים, אגב.) כי הן עוד צעירות ובחיים לא יצא להן יותר בשום תקופה אחרת.
בקיצור, זה שילוב של שני דברים עיקריים :
1) האופי שלי כנראה מנוגד לזה. אבל למה כ"כ קשה לי להשלים עם זה שאני מחושב? בתכלס, אני חושב שאני כמו ליצן עצוב רק הפוך... הבנתם למה הכוונה.
2) אם אני כבר מבוגר מדי "לעשות שטויות", אז איך אני לא חושב על ה"פספוס"?
תוך כדי שאני כותב את סעיף 2, עלתה לי מחשבה - אולי פשוט כדאי להתמקד ב"רווח" שהיה לי. (מצד שני, זה בדיוק הבזבוז שאני מרגיש, שאולי הרווח של שנות ה-20 לא היה כזה גדול...)
הרבה מחשבות...
