תראה, עם כל הכבוד
ובאמת, לאור התמונות מהימים האחורנים של הפינוי (אבל בשום אופן אל הראשונים), שעוד כן היו לגיטימיות. עדיין- אתה לא יכול לומר שהפינוי לא היה אלים. הן מבחינת ה"תעמולה" המאד מאד מאד מאד מאד אלימה שלו (למקרה ששכחתם, חסימות כבישים, פיגועי דמה במקומות ציבוריים וכאלה..) והן מבחינת הנערים המתפרעים בכפר דרום. ומנגד הייתה אלימות אחרת, נקרא לה אלימות תת-הכרתית. לי למשל ניראה מאד אלים להשאיר את הילד שלך בשטח שכולם יודעים שהולך להתבצע בו פינוי בכוח. לי ניראה גם מאד אלים לנופף בילדים כחפץ דומם, כתמונה, כעדות. לשים אותם בפנים של המפנים ולגרום נזק נפשי למפנה ובעיקר לילד הכל כך קטן וכל כך מסכן עם הטראומה האין סופית הזאת (מה שגרם לי לסגור את הטלוויזיה ולאטום את רגשותיי בתחילת הפינוי). עוד משהו שאני לא יכולה להגדיר אותו כלא אלים הן ההתפרעויות, הדיבורים, הקללות, השלטים. זו אמנם מחאה לגיטימית, אלב היא נעשה בדרך כל כך אלימה. מי ש"זכה" לרואת את הפינוי על מקרע הטלוויזיה יכול היה להסיק שמדבור במלחמה בין שני עמים. כמובן שזה מצב קשה, ושאי אפשר לשפוט אדם בשעה שכזאת. אבל מנגד- לא ניתן לומר שהפינוי לא היה אלים. היו בו הרבה סוגי אלימות, פחות פיזית (אבל גם, מי העז לחשוב על זה, הרמת יד על חייל!), אבל פוצעת לא פחות. עכשיו, כשהכל נגמר, המתנחלים לנצח יזכרו כמי שירו ברגל של עצמם. (ולא התקשרות המגמתית וכו' וכו'...