האם צפיתן בתוכנית של אמנון לוי?

[מרגנית2]

האם צפיתן בתוכנית של אמנון לוי?

לפני יומיים היתה תוכנית בערוץ 10 על הורים יחידים. אמהות בתהליך פוריות וגם אבות. לינק לתוכנית:
http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1308419
ישבנו בני - בן ה14 - ואני והקשבנו קשב רב. כאשר הגיע הקטע של הרב שטען שהילדים אומללים בלי אבא - קפץ בני ואמר שזה בכלל לא נכון. הוא אמר שמצבו הרבה יותר טוב משל חבריו שעדים למריבות בין ההורים. הוא אמר שהוא מרוצה מחייו. ולענין האומללות אמר שכל נער או נערה בגילו הם אומללים ממשהו.. זה גיל כזה - הסביר לי בחיוך..
שמחתי שכך הוא מרגיש. מביאה לכן הצצה לעתיד.

 

[אמאנחל]

תודה על הקישור

אני לא רואה את עצמי או את הילדים שלי כמסכנים בשום היבט. רק אושר גדול.

 

[רi תם]

תודה על הקישור

צפיתי ואם להודות על האמת,הכל מוכר וידוע.
מעת לעת מצאתי את עצמי דומעת מהתרגשות.הכתבה הזכירה לי את מסלול הטיפולים שעברתי.עשור (!!!) חיכיתי לילדיי. כמו ששנית ויהושע ציינו בכתבה תמיד ידעתי שאהייה אמא ובכל מחיר שיידרש.
איזה מזל שאנחנו חיות בחברה דמוקרטית ויש לנו את יכולת הבחירה.
יש לי ילדים מקסימים,יש לנו משפחה נהדרת ואף אחד מאיתנו לא מסכן,אומלל,לא "נורמאלי".ה"מחקרים" של המגזר הדתי המאוד מסויים שהוצג בכתבה,הם מצג שווא שכמובן נוח להם בתפיסתם הדתית להביא.
"נורמאלי" אצלם זה אמא,אבא,ילדים ואצל אחרים יש גם אחרת.
אגב,הרבה חברות טובות שהכרתי בביה"ח,הן אמהות דתיות לתאומים ואין לנו שום בעיה להתנהל בחברות הזו.
כנראה שעם אישתו של הרב אבינר לא אשב לקפה

.
ילדים אהובים ויקרים שכמו שאמאנחל כתבה פעם "בחרנו להביא אותם לעולם",אמא שאוהבת עד קצה העולם.מי צריך יותר?????

יום מקסים לכל האמהות והאבות היחידנים באשר הם!

 

[a morph]

איזה כיף!

יש לך ילדון בוגר מאוד לגילו ונבון מאוד.

 

[מרגנית2]

תודה

 

[journe y]

עדיין לא במקומך אבל...

אני עדיין לא במקומך, רק בדרך. ולמרות שבחרתי ללכת לדרך הזאת ולהביא ילד ללא זהות אב, אני מרשה לעצמי גם לדבר על החסרונות שבדבר ולהסתכל למציאות שנכונה לי בלבן של העיניים.
&nbsp
אז נכון שלא כל משפחה סטנדרטית היא מודל חיקוי ונכון שיש לא מעט ילדים אומללים גם להורים נשואים שחיים לא טוב עם מתחים ואפילו לגרושים שכן בחרו להפריד כוחות ולשים קץ לסבל הזוגי והמשפחת ואפילו אפילו להורים שחיים בהרמוניה, עדיין אי אפשר להתעלם שילד מתורם פותח את חייו בנקודת התחלה של קושי מובנה, בילד אין, חסך בדמות אב. אני משוכנעת שילד כזה גדל לעולם שבו הוא חריג, שונה בנוף הכללי, הוא שונה בכל פרמטר. אין לו אבא, לא היה לו מעולם. עם מטען רגשי סבוך כזה אני יותר מבטוחה שאותו ילד יגדל למבוגר עם מטען רגשי נפשי עוד יותר סבוך, שלא יניח לעולם.
&nbsp
אני מאמינה שבבחירה שלנו, היחידניות, אנחנו מצלקות את הילד טרם בואו. בקו זינוק דמיוני (או שלא) שבו כל ״המתמודדים״ שהם התינוקות, נמצאים באותה נקודה פתיחה, הילד שלנו ״מזנק״ לתחילת חייו אחרי כל היתר. לא רק שהוא מתחיל אחריהם את מירוץ החיים, הוא גם סוחב על גבו שק, שק כבד של מטעי רגש
&nbsp
&nbsp

 

[קשה פה למצוא כינוי]

אם את חושבת ככה

אז לדעתי את עוד לא מוכנה לתהליך שהתחלת
אולי כדאי שתקחי עוד קצת זמן ותביני במה מדובר ותראי שזה לא ממש כמו שרשמת
אם אנחנו האמהות נצא מנק' הנחה שכזאת ועליה נחנך את הילדים אז זה ברור שזה מה שהם ירגישו כי זה מה שהם מכירים מהבית ועל זה הם גדלו
השבוע היינו בבית של חברה והיה שם טרקטורון גדול שרוכבים עליו
בבית הבן שלי שאל למה אין לו כזה, אז הסברתי לו שלכל אחד יש משהו אחר ולה יש את הטרקטורטון ולנו דברים אחרים.
אז זה שונה אבא וטרקטורון אבל ההסבר צריך להיות דומה
לנו אין אבא, אבל יש X,Y,Z
נכון לעכשיו הוא לא מרגיש שחסר לו אב כי קשה להרגיש חסך במשהו שמעולם לא היה לך.
לקרוא לילד מצולק בגלל שאין לו אב? את עוד לא שם. תעבדי על הרגשות שלך לפני שאת מביאה ילד לעולם בהרגשה כזאת

 

[journe y]

אני חושבת ככה ועדיין...

אני כן בוחרת להביא ילד בצורה כזו ואני ניגשת לזה לא מתוך בחירה חופשית להיות במצב יחידני, אלא מתוך כורח מציאות חיי. רובן המכריע של הנשים היחידניות לפחות בגילאים המאוחרים (סביבות 40 ומעלה) ואולי אף בצעירים יותר כן היו מעדיפות להביא ילד בזוגיות אוהבת אבל מכל מיני נסיבות חיים הן הגיעו לנקודה בה צריך להחליט לכאן או לכאן והפחד לוותר על חלום האימהות, חלום שכל בן ובת למשפחה יהודית גדל לתוכה, כי אחרת מי אנחנו בעולם הזה אילמלא ילדינו?! אנחנו גדלים לתוך חברה שמקדשת את הילודה, עד שאתה כבר לא בטוח מה אתה רוצה ומה מוכתב חברתית ואולי מה שאני רוצה מתערבב עם הראוי החברתי. לא ברור.
&nbsp
תפיסתי היא שילד (כל ילד, לאו דווקא מתרומה) מגיע לעולם מבלי ששאלו אותו. הרי אף הורה לא פרס את כל נתוניו בפני ילדו טרם הבאתו לעולם וביקש ממנו רשות ומראש האם להביאו, אף הורה לא שאל מראש וקיבל הסכמת ילדו להגיע לעולם.
&nbsp
החיים הם קשים/לא קלים לכל אדם ביקום. טענתי היא שילד מתרומה יש קושי נוסף להתמודדות בחיים המורכבים האלה. בתור נשים שכבר שם ונשים שבדרך לשם אנחנו יכולות ליפות מציאות קיימת, כי בינינו ככה נפשט את הקושי ולא נלך לאיבוד בנפשותינו. תמיד יותר פשוט להתמודד כשמציירים תמונה יותר ורודה בעיני רוחינו. אני בוחרת שלא ליפות, להסתכל עליה כמות שהיא עם כל האתגרים והקשיים ובכל זאת ללכת על זה בכל הכח, כי הרצון האימהי חזק ממני. אני בוחרת להעמיד גם את החסרונות שבהליך מול עיניי וזה לא הופך אותי ל״לא שם״ או ״לא בשלה ריגשית״, זה פשוט הופך אותי לאחת כזו שנותנת מקום גם לדברים שפחות נעים לנו לחשוב עליהם ואת יודעת מה?! זה גם בסדר.
&nbsp
שבת שלום לכל המדהימות כאן שעשו את זה. אני בשלב המקדמי וזה לא פשוט. מצדיעה באמיתי!

 

[katanchikit]

זה נכון מה שאת כותבת

כל שוני שלנו מחברתנו עלול להוסיף קושי לחיים, אבל כל ילד שונה מחברו כך או כך. כל הרכב משפחתי הוא שונה במקצת מהאחר, גם אם יש אמא ואבא במשפחה.
החיים הם קשים לכל אחד ביקום, זה נכון, ועדיין כדי לחיות אותם צריך לדעת להכיר בטוב. לא לייפות מציאות קיימת, אלא להכיר בטוב.
חשוב לגדל ילדים עם האמונה הזו בטוב, עם היכולת לראות אותו בכל סיטואציה ובכל מורכבות.
הילד שאותו אני מגדלת, הוא ילד אומנה. הוא לא בחר בחיים המסובכים לאללה שיש לו, זה בטוח. אבל אני מלמדת אותו לראות את הטוב שבסיטואציה הזו, כן אינך יכול לגדול עם אמך הביולוגית אבל היא בקשר איתך. כן אינך יכול לחזור כעת למשפחתך הביולוגית, אבל יש לך שתי משפחות אוהבות וכפליים מתנות ביום ההולדת.
זה לא מייפה את המציאות הקשה, וכשהוא עצוב אז הוא עצוב, וכשהוא כמה לאיזה פתרון קסם אז הוא כמה לאיזה פתרון קסם.
אבל... זו המציאות שלו. צריך לדעת לקבל אותה. בזכות זה שאני מסתכלת לה בעיניים ביחד איתו, ואנחנו מרגישים את הקושי שבה אבל רואים גם את הטוב שבה, הוא מתקדם ופורח להיות ילד שמח ומאושר בחלקו.
כשאנחנו הולכים לקניון והעיניים שלו גדלות והוא רוצה את זה ואת זה ואת זה ואת זה.... עדיין, לא משנה כמה הוא רוצה הכל, בוחרים בדבר אחד ואותו קונים.
וכך זה עם יחידנות. אי אפשר לקבל הכל בחיים, אבל אפשר לקבל משהו. ואפשר לאהוב את מה שיש לך. אמא אוהבת ומחבקת ותומכת שבשבילה אתה כל העולם - זה בהחלט מספיק לכל ילד.

 

[רi תם]

 

[מרגנית2]

כל הכבוד לך!

 

[journe y]

על הילד שלא בחר להיוולד לחיים המסובכים

אני יכולה ממש להרגיש את התחושות של אותו ילד שלך שדיברת עליו, כי בקונסטלציה אחרת אני בדיוק אותה ילדה. אני תינוקת שננטשה עי הוריה הביולוגים ומצאה את עצמה במשפחה אחרת (לא באומנה, בתוך המשפחה היותר מורחבת). אני יכולה להגיד לך שהבור הריגשי הזה לא נסתם באף נקודת זמן בחיים, גם בגיל המבוגר אני כואבת את הנטישה בדיוק כמו בשנים הראשונות כתינוקת ואז ילדה קטנה. זה חור שלא מחלים. אני שונאת את הוריי על הבחירה האומללה והסליחה קשה לי למצוא אותה בתוכי.
&nbsp
מתוך נסיבות חיי אני יודעת את הקשיים של ילד נטוש/מאומץ וכו׳ ורועדת מכך שאולי אני אביא ילד לחיים שהוא היה מעדיף לא להיות בהם בכלל ושאני אשחזר את הקושי שלי שלא נרפא עם הגיל עם הילד שלי, והרי מה חלמתי עליו כל חייו?! חלמתי לתת לילד שלי משפחה מושלמת, בלי תיקים ריגשיים, בלי כאב ושריטות, וכאן אני נותנת רק אותי, רק אמא! אבל איפה אבא?! אין אבא! והפחד שלי שאני אני בבחירה שלי להביא אותו לבד אגרום לו לצער, אפיל עליו בעל כורחו להתמודד עם תיק ריגשי שהוא לא ביקש ולא רצה לעצמו ואולי (כמוני) גם היה מעדיף לא להיוולד לתוך מציאות כזו לו היו שואלים אותו מלכתחילה אם היה מוכן להגיע לעולם כשיש לו רק אמא.
&nbsp
אני באמת חושבת שכאמא שבדרך (וזה תקף בוודאי גם לאמא שכבר שם) שאין תשובה נכונה או לא נכונה ואולי אין מעשה נכון או לא נכון ואולי אני באמת יכולה לגרום לילד שלי להתמודד עם מטענים עצומים במהלך חייו ואולי אני חושבת על עצמי ועל תיקון הנפש שלי דרכו אבל זה המצב ואיתו אני אעשה את המקסימום למזער נזקים.

 

[מרגנית2]

כואב

מצטערת לשמוע מה עבר עליך. אני מבינה עכשיו מהיכן באה ההתלבטות שלך. אני בטוחה שיש לך המון אהבה להעניק לילד.

 

[Rain04]

תודה

 

[fialka3]

אני ממליצה לך בחום

ללכת לטיפול פסיכולוגי. במגביל לתוכנית שלך בקשר לאמהות יחידנית, לא במקום. אני עשיתי זאת בדיוק ככה לפני קצת יותר משנתיים והיום אני בן אדם אחר - רגוע יותר ומאושר הרבה יותר בכל התחומים של החיים. לא אני לא בזוגיות וממש לא בטוחה שאהיה מתישהו, למרות שאני לא פוסלת את האופציה הזאת לחלוטין, אבל אני אמא לשתי בנות מקסימות ואני מרגישה שהרבה יותר טוב לי בעבודה ועם אנשים אחרים מאשר קודם. לא היה לי יותר טוב מתישהו בחיים מאשר עכשיו, למרות שלהיות אמא יחידנית לתאומות זה ממש לא כל.

 

[Rain04]

טיפול פסיכולוגי

לאורך השנים הייתי בלא מעט טיפולים פסיכולוגיים, שלא עזרו לי מאומה, נהפוך הוא הרגשתי שאני רק מדברת ומדברת ואין שום שינוי, אין פריצת דרך. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור מאוד למטופל מופנם, שרמת המודעות שלו למצבו נמוכה ואז החיטוט בפצע יכול להוביל לפריצת דרך ושינוי במצבו הנפשי.
&nbsp
אני אישית הרגשתי שאני רק מדברת ומדברת את עצמי לדעת ללא תכלית ואני בלאו הכי מדברת על העבר והמצב מספיק גם מחוץ לחדר הטיפולים אז מה השוני?! לא היה שום שינוי, שום גילוי מרעיש שהוביל לשינוי במצב הריגשי.
&nbsp
את יושבת מול מטפלים שאומנם למדו תורת הנפש, אבל בינינו מה הם מבינים על מצבי הספציפי? הם חוו אותו? הם חיו את חיי או חיים דומים להם? אז איך יוכלו לסייע?
&nbsp
&nbsp

 

[journe y]

fialka קראי את תגובתי

לא הצלחתי להיכנס עם הכינוי הרגיל...
הגבתי על הטיפול הפסיכולוגי

 

[fialka3]

אני הבנתי שזו את

 

[katanchikit]

וואו עשית לי צמרמורת

הפחד שלך כל כך ברור ומובן, ותיארת אותו כל כך אמיתי שקראתי אותך וראיתי אותנו.
הבור לא נסתם לעולם, הוא תמיד שם, אבל הוא לא הדבר היחיד שקיים ולכן אני משתדלת לחזק לגוזל שלי עוד חוויות אחרות.
בתקווה שעם הזמן נמצא את עצמנו חיים עם הבור, איתו - אבל לא בתוכו.

ואת יודעת, המודעות הגבוהה שלך למה שאת סבלת ולמי שאת לא רוצה להיות - היא שיכולה לעשות את ההבדל הגדול. כי ביחסים עם הילדים תמיד משתחזרים דברים אחרים מיחסים אחרים, אבל מה שעושה את ההבדל היא המודעות - ומתוכה גם באה היכולת לשנות.

אני מאמינה שכולנו מתקנים את הנפש שלנו יחד עם ילדינו. השאלה אם זה דרך ילדינו, או יחד איתם. אני לא רואה בזה דבר שלילי, זה פשוט כך. לחלקנו יש פחות דברים לתקן, לחלקנו יש יותר. זה ברור שלאמא בדרך שעברה את מה שאת עברת, יהיו יותר.

אבל אני מאמינה שגם ילד שמגיע הוא לא דף חלק, בין אם הוא ביולוגי או מאומץ, הוא בא עם קשיים ומצוקות משלו וגם הוא שואף דרך הקשר איתנו למצוא פתרונות. וזהו תהליך שאנחנו עוברים ביחד, והוא יכול להיות גם חיובי מאוד.

אימהות רבות שפגשתי הן אימהות שהיתה להן ילדות לא קלה, וזה לא הפריע להן להיות אימהות נהדרות. את נשמעת חזקה, מודעת לעצמך ולמה שאת מביאה לקשר עם הילד, וזו התחלה טובה.

כמו שכתבת אין תשובה נכונה או לא נכונה, ובחוויה שלי בגידול ילדים הכל כל כך פתוח, גמיש ומשתנה, דבר אחד יכול להיות נכון ברגע זה ולא יהיה נכון ברגע הבא, שהיכולת להתחדש בתוך הקשר עם הילד היא חשובה.

אין דבר כזה משפחה מושלמת, בלי שריטות ובלי תיקים רגשיים, למרות שזו הפנטזיה של כל אמא והחלום שהיה גם לי כשהתחלתי לחשוב על הורות. זה עוזר לנו להתחיל בדרך, אבל אחר כך לאט לאט מבינים שזה לא כך. בכל רגע ורגע עם הילד, בכל שאלה שלו, בכל בדיקת גבולות, בכל בילוי מהנה שאנחנו נהנים יחד, בכל חוויה, ההורות היא תהליך של ליווי הילד לתוך חיים שיש בהם כאבים ושריטות תוך כדי חיזוק היכולות שלו להתמודד איתם ולצמוח מהם. ביחד. תוך כדי הקשר.

אני מקווה שעם הזמן תוכלי לראות בהורות שלך כמקפצה עבורך ועבור הילד, כהזדמנות לעשות טוב לנפשות של שניכם - ולא כעשיית המקסימום תוך מזעור נזקים, כי ממה שכתבת נשמע שיש לך הרבה מה לתת לילדך.

 

[journe y]

אז זה מה שקרה לי, כשתיארת אתכם ראיתי אותי

אני יכולה להגיד לך שממה שאני קוראת בתגובותייך בשרשור על הילד שלך את עושה בדיוק מה שצריך לעשות ומתנהגת כפי שאת אמורה להתנהג עם ילד שסוחב עבר כמו שלו.
מאד חשובים 2 דברים: 1. שבאמת יעשה (בכל גיל, גם כמבוגר) מה שהוא מרגיש ויתנהג כפי שהוא מרגיש כלפי הוריו הביולוגיים. יש ילדים שמעוניינים בקשר עם ההורים הביולוגים ויש כאלה שדווקא לא, שזה מעיק להם עליהם על הנפש, שפתאום יש המון הורים בתמונה (ביולוגים ומגדלים) וזה יוצר בלבול ריגשי. את, כאמא מגדלת, פשוט תאפשרי לו לעשות כרצונו. 2. והנקודה הזו היא החשובה באמת והיא מכל הלב: כאמא תתני לו את התחושה שאת מבינה לליבו, שאת מכירה בחור שלו. לפי מה שכתבת, את כן עושה את זה אז פשוט תמשיכי ככה. במקרה שלי, עד עצם היום הזה אמי המגדלת מעולם לא הבינה את הבור בנשמה שלי שמסרב בתוקף להיסתם. זה בלתי נתפס עבורה שאני סוחבת כאלה מטעני רגש כבדים באשר לעבר, כי היא מבחינתה סיפקה לי חיים וגידלה וטיפחה אז למה אני לא משתחררת מכבלי העבר. היא לא הבינה ועדיין לא מבינה את משמעות הנטישה, כי מבחינתה היא למעשה באה ותיקנה את המצב שהיה נתון אז למה אני לא מצליחה להתגבר על זה לעזאזל??!
ועצם זה שאמא שלי לא מכירה בבור העצום והפעור בתוכי מכאיב עוד יותר, כי היא כאילו מבטלת לי אותו ואיך אפשר לחיות בשלום עם מישהו (ולא סתם זר אלא אמא מגדלת לא פחות ולא יותר) מבטל לך את הדבר הכי עוצמתי בזהות שלך?!