katanchikit
New member
תודה לך ג'ורני מקסימה
לוקחת את העצות היקרות שלך אל ליבי
מנסה לגדל את הגוזל בדרך שבה תיארת. אני נותנת לו את הלב ואת הנשמה, ומשתדלת לתת לו את החופש להרגיש כל דבר.
אני מבינה היום יותר מפעם, שגם כשעושים הכל מהכל עדיין יש בור. בימים קשים יותר, אנחנו לא עושים דבר מלבד לחבק את הבור הזה ולהבין שהוא פה להישאר...
ומתוך החוויה שלי כאמא, של התמודדות אינסופית עם מה שעולה מתוך הבור הזה, מאוד קשה לקרוא על כך שלא היתה הכרה בו מצד אמך המגדלת.
זה קשה מאוד כשהורינו לא מסוגלים להכיל את כאבינו. במיוחד כשהכאב הוא קשה כל כך, שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים להכיל, וצריכים את הורינו שיעזרו לנו לעשות זאת. כאב של נטישה הוא בעיניי הכאב הכי חזק שיכול להיות לילד.
ובכל זאת, אני רוצה להציע לך נקודת הסתכלות אחרת על אמך המגדלת - שאולי תעזור לך להבין אותה קצת יותר ולסלוח לה. אמנם אני כותבת את זה מתוך חוויתי שלי, ויכול להיות שזה שונה אצלה - אבל זה כל מה שאני יכולה להציע, את חווייתי שלי, ואולי זה יקלע למצבכן, ויעזור לך.
אני חושבת שכל כך קשה - עד בלתי נסבל - לחיות עם הבור הזה, שבאיזשהו זה פוגש את ה"כישלון" הזה שאף אחת מאיתנו לא רוצה לפגוש כאמא. ה"כישלון" הנורא הזה, של לא להצליח למלא את צרכיו של הילד, לא להצליח לפתור לו את הבעיות ולהביא אותו להיות מאושר.
כמו שאת חולמת כאמא לתת לילדך חיים נפלאים וחסרי כאבים, בלי שריטות ובלי מטענים רגשיים - כך גם אמך כנראה חלמה לתת לך אותם, וכנראה שההכרה שהיא לא מסוגלת לקחת ממך את הבור הזה שורטת את נשמתה.
אני משערת שכמוני, היא היתה רוצה לרפא ולתקן את הבור הזה, מתוך הרצון האימהי החזק להגן עלייך ולתת לך הורות מיטיבה (וגם לי עדיין ימים שבהם אני חולמת וחולמת על היום שבו הבור הזה ייעלם, למרות שאני יודעת שזה לא יקרה - כי החלום האימהי גדול מהמציאות, והוא חייב להיות גדול כדי לתת לנו תקווה).
התוצאה היא אותה תוצאה - זה מכאיב לך מאוד. אבל יכול להיות שאם תצליחי לראות את זה מתוך נקודת מבטה, שזה לא נובע מחוסר מודעות, או מתוך חוסר רגישות - אלא מתוך הכאב האימהי שלה - זה יכול להקל עלייך.
נשמע שאמך אוהבת אותך מאוד, ושעבורה את רצויה ואהובה עד אין קץ. עד כדי כך, שהיא עדיין חולמת "לרפא" את הבור בנשמתך. לך זה לא תורם, כי את חווה את זה כחוסר הכרה בבור הזה, אבל זה בא ממקום אוהב, מתוך המקום הכי הכי טבעי של הורה.
לוקחת את העצות היקרות שלך אל ליבי
מנסה לגדל את הגוזל בדרך שבה תיארת. אני נותנת לו את הלב ואת הנשמה, ומשתדלת לתת לו את החופש להרגיש כל דבר.
אני מבינה היום יותר מפעם, שגם כשעושים הכל מהכל עדיין יש בור. בימים קשים יותר, אנחנו לא עושים דבר מלבד לחבק את הבור הזה ולהבין שהוא פה להישאר...
ומתוך החוויה שלי כאמא, של התמודדות אינסופית עם מה שעולה מתוך הבור הזה, מאוד קשה לקרוא על כך שלא היתה הכרה בו מצד אמך המגדלת.
זה קשה מאוד כשהורינו לא מסוגלים להכיל את כאבינו. במיוחד כשהכאב הוא קשה כל כך, שאנחנו בעצמנו לא מסוגלים להכיל, וצריכים את הורינו שיעזרו לנו לעשות זאת. כאב של נטישה הוא בעיניי הכאב הכי חזק שיכול להיות לילד.
ובכל זאת, אני רוצה להציע לך נקודת הסתכלות אחרת על אמך המגדלת - שאולי תעזור לך להבין אותה קצת יותר ולסלוח לה. אמנם אני כותבת את זה מתוך חוויתי שלי, ויכול להיות שזה שונה אצלה - אבל זה כל מה שאני יכולה להציע, את חווייתי שלי, ואולי זה יקלע למצבכן, ויעזור לך.
אני חושבת שכל כך קשה - עד בלתי נסבל - לחיות עם הבור הזה, שבאיזשהו זה פוגש את ה"כישלון" הזה שאף אחת מאיתנו לא רוצה לפגוש כאמא. ה"כישלון" הנורא הזה, של לא להצליח למלא את צרכיו של הילד, לא להצליח לפתור לו את הבעיות ולהביא אותו להיות מאושר.
כמו שאת חולמת כאמא לתת לילדך חיים נפלאים וחסרי כאבים, בלי שריטות ובלי מטענים רגשיים - כך גם אמך כנראה חלמה לתת לך אותם, וכנראה שההכרה שהיא לא מסוגלת לקחת ממך את הבור הזה שורטת את נשמתה.
אני משערת שכמוני, היא היתה רוצה לרפא ולתקן את הבור הזה, מתוך הרצון האימהי החזק להגן עלייך ולתת לך הורות מיטיבה (וגם לי עדיין ימים שבהם אני חולמת וחולמת על היום שבו הבור הזה ייעלם, למרות שאני יודעת שזה לא יקרה - כי החלום האימהי גדול מהמציאות, והוא חייב להיות גדול כדי לתת לנו תקווה).
התוצאה היא אותה תוצאה - זה מכאיב לך מאוד. אבל יכול להיות שאם תצליחי לראות את זה מתוך נקודת מבטה, שזה לא נובע מחוסר מודעות, או מתוך חוסר רגישות - אלא מתוך הכאב האימהי שלה - זה יכול להקל עלייך.
נשמע שאמך אוהבת אותך מאוד, ושעבורה את רצויה ואהובה עד אין קץ. עד כדי כך, שהיא עדיין חולמת "לרפא" את הבור בנשמתך. לך זה לא תורם, כי את חווה את זה כחוסר הכרה בבור הזה, אבל זה בא ממקום אוהב, מתוך המקום הכי הכי טבעי של הורה.
