שביט קנטור
New member
האם קטינות מהווה שיקול בעת גזירת העונש?
ב- 30 יולי 2009 נכנס לתוקף התיקון לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971 (להלן: "חוק הנוער"). מדובר בתיקון מהותי ביותר לחוק הנוער, אשר, בין השאר, עיגן בחוק את העיקרון לפיו כל הפעלה של סמכות ו/או נקיטת הליכים כלפי קטין, "יעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ומידת בגרותו." (סעיף 1א לחוק הנוער). בימים אלו מתחילים אנו להבחין בניצני התייחסויות בפסיקה למשמעותו של התיקון לחוק הנוער והשפעתו של התיקון הנ"ל על שיקולי הענישה בתחום של עבריינות נוער. במסגרת ע"פ 5048/09 פלוני נ' מ.י. (ניתן ביום 14.2.10), ניתח בית המשפט העליון (הרכב ג'ובראן, דנציגר והנדל) את השאלה מדוע קטינותו של נאשם בפלילים מהווה שיקול כה רלבנטי בעת גזירת עונשו של זה – זאת בכפוף ולאור השינויים שנעשו בחוק הנוער ואשר נכנסו לתוקף בסוף יולי 2009. השופט הנדל, במסגרת החלטתו, מציין שלושה נימוקים עיקריים לאותה גישה עונשית אשר מבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: 1. אחריות מופחתת – (האחריות לעבירה – בראי העבר) אמנם הקטין (מעל גיל 12) אחראי על פי חוק למעשיו, אך אין הוא אחראי במובן המלא כפי שהיה בגיר. הבדל זה נובע מהתפתחות פיזיולוגית, היעדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר.ידוע הוא כי עבריינות של קטין הינה מאופיינת בהתנהגות פזיזה ולא בוגרת. הקטין הבוחן את גבולותיו לא יכול להימצא אחראי למעשיו כפי שאחראי הפושע הבגיר למעשיו. אי לכך, יש להקל עם ענישתו של הקטין לעומת הבגיר . 2. השפעת העונש על הנענש – (העונש המוטל – בראי ההווה) מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש, אותו עונש יהיה יותר משמעותי עבור הקטין מאשר עבור הבגיר.השופט הנדל מציין בהחלטתו, כי מיצוי חומרת הדין עם קטין באותו אופן שימוצה עם בגיר עלול ליצור אי צדק – כך הן לגבי שאלת הרשעתו או אי הרשעתו של הקטין והן לגבי חומרת העונש שיוטל עליו. 3. שיקולי שיקום – (ראיית פני עתיד) חוק הנוער על מבנהו יוצא מנקודת ההנחה שראוי וניתן יהיה לשקם קטין בקלות רבה יותר מאשר בגיר. שיקומו של הקטין הוא מטרה בפני עצמה במסגרת ההחלטה נקבע כי אין שיקומו של הקטין מהווה עוד שיקול בבואו של בית המשפט בגזירת עונשו של קטין, אלא מדובר במטרה כשלעצמה. מטרת ההליך הפלילי כנגד קטין הינה בראש ובראשונה טיפול ושיקום, זאת במובחן ממערכת בתי המשפט הפליליים הרגילים, שתכליתם הינה הרתעה ותגמול. למרות האמור לעיל, יהיו מקרים שבהם, חומרת העניין תחייב הטלת ענישה מחמירה גם על קטין שבחר להיכנס למעגל של עבריינות נוער. לשם כך העניק המחוקק לבתי המשפט לנוער את הכלים הנדרשים, מחד, לשים הדגש על שיקום ודרכי טיפול בקטין (וכך גם נהוג במקרים רבים) ומאידך, במקרה שבו חומרת העניין מחייבת, להטיל דרכי ענישה ובהם גם מאסרים בפועל, כולל תקופות מאסר ארוכות. מהתיקון לחוק הנוער ומהפסיקה שבעקבותיו ניתן ללמוד כי לא דינו של קטין נאשם כדינו של בגיר נאשם בבוא בית המשפט לגזור את דינו של כל אחד מהם. – קטינותו של נאשם אכן תהווה שיקול בעת גזירת עונשו של זה. לסיכום: עבריינות נוער – מחייבת טיפול והתייחסות שונים. מה דעתכם? האם יש מקום לשנות את החוקים? האם באמת יש חשיבות רבה יותר לשיקום הנוער?
ב- 30 יולי 2009 נכנס לתוקף התיקון לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א – 1971 (להלן: "חוק הנוער"). מדובר בתיקון מהותי ביותר לחוק הנוער, אשר, בין השאר, עיגן בחוק את העיקרון לפיו כל הפעלה של סמכות ו/או נקיטת הליכים כלפי קטין, "יעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ומידת בגרותו." (סעיף 1א לחוק הנוער). בימים אלו מתחילים אנו להבחין בניצני התייחסויות בפסיקה למשמעותו של התיקון לחוק הנוער והשפעתו של התיקון הנ"ל על שיקולי הענישה בתחום של עבריינות נוער. במסגרת ע"פ 5048/09 פלוני נ' מ.י. (ניתן ביום 14.2.10), ניתח בית המשפט העליון (הרכב ג'ובראן, דנציגר והנדל) את השאלה מדוע קטינותו של נאשם בפלילים מהווה שיקול כה רלבנטי בעת גזירת עונשו של זה – זאת בכפוף ולאור השינויים שנעשו בחוק הנוער ואשר נכנסו לתוקף בסוף יולי 2009. השופט הנדל, במסגרת החלטתו, מציין שלושה נימוקים עיקריים לאותה גישה עונשית אשר מבחינה בין נאשם קטין לבין נאשם בגיר: 1. אחריות מופחתת – (האחריות לעבירה – בראי העבר) אמנם הקטין (מעל גיל 12) אחראי על פי חוק למעשיו, אך אין הוא אחראי במובן המלא כפי שהיה בגיר. הבדל זה נובע מהתפתחות פיזיולוגית, היעדר ניסיון חיים או מהימצאותו של הקטין בנקודת התפתחות שונה מהבגיר.ידוע הוא כי עבריינות של קטין הינה מאופיינת בהתנהגות פזיזה ולא בוגרת. הקטין הבוחן את גבולותיו לא יכול להימצא אחראי למעשיו כפי שאחראי הפושע הבגיר למעשיו. אי לכך, יש להקל עם ענישתו של הקטין לעומת הבגיר . 2. השפעת העונש על הנענש – (העונש המוטל – בראי ההווה) מבחינת חווייתו הסובייקטיבית של הנענש, אותו עונש יהיה יותר משמעותי עבור הקטין מאשר עבור הבגיר.השופט הנדל מציין בהחלטתו, כי מיצוי חומרת הדין עם קטין באותו אופן שימוצה עם בגיר עלול ליצור אי צדק – כך הן לגבי שאלת הרשעתו או אי הרשעתו של הקטין והן לגבי חומרת העונש שיוטל עליו. 3. שיקולי שיקום – (ראיית פני עתיד) חוק הנוער על מבנהו יוצא מנקודת ההנחה שראוי וניתן יהיה לשקם קטין בקלות רבה יותר מאשר בגיר. שיקומו של הקטין הוא מטרה בפני עצמה במסגרת ההחלטה נקבע כי אין שיקומו של הקטין מהווה עוד שיקול בבואו של בית המשפט בגזירת עונשו של קטין, אלא מדובר במטרה כשלעצמה. מטרת ההליך הפלילי כנגד קטין הינה בראש ובראשונה טיפול ושיקום, זאת במובחן ממערכת בתי המשפט הפליליים הרגילים, שתכליתם הינה הרתעה ותגמול. למרות האמור לעיל, יהיו מקרים שבהם, חומרת העניין תחייב הטלת ענישה מחמירה גם על קטין שבחר להיכנס למעגל של עבריינות נוער. לשם כך העניק המחוקק לבתי המשפט לנוער את הכלים הנדרשים, מחד, לשים הדגש על שיקום ודרכי טיפול בקטין (וכך גם נהוג במקרים רבים) ומאידך, במקרה שבו חומרת העניין מחייבת, להטיל דרכי ענישה ובהם גם מאסרים בפועל, כולל תקופות מאסר ארוכות. מהתיקון לחוק הנוער ומהפסיקה שבעקבותיו ניתן ללמוד כי לא דינו של קטין נאשם כדינו של בגיר נאשם בבוא בית המשפט לגזור את דינו של כל אחד מהם. – קטינותו של נאשם אכן תהווה שיקול בעת גזירת עונשו של זה. לסיכום: עבריינות נוער – מחייבת טיפול והתייחסות שונים. מה דעתכם? האם יש מקום לשנות את החוקים? האם באמת יש חשיבות רבה יותר לשיקום הנוער?