האמהות לא הפכה אותי למאושרת..

[אלה_ה]

האמהות לא הפכה אותי למאושרת..

לא, זו לא דעתי- בגליון האחרון של הורים וילדים מתפרסם ראיון עם ד"ר תמר הגר, סופרת ומרצה לספרות. היא פרסמה מאמר ובו היא רוצה לנתץ לדבריה את "מיתוס האמא המאושרת". המיתוס לפיו כל מה שקורה לך כאמא הוא נפלא ומרגש ויש לה ביקורת קשה על האידאליזציה של האמהות. היא חושבת ש: - לא חייבים להיות אמא. זה לא תורם בהכרח לאושר. אם לא היו הילדים היינו מוצאות את החיים טובים בתחומים אחרים. - נשים רבות היו מעדיפות לא להיות אמהות אבל מתביישות להודות בזה. - האמהות מכילה הרבה רגעים של שעמום ויאוש. אין לגיטימציה לתחושות הקשות. - קיימת קונספירציה לאומית לעידוד הילודה. השיטה הנוכחית גורמת לנו להתמסר טוטאלית לתינוק ולצאת ממעגלי הכוח וההשפעה. - קיימת קונספירציה תרבותית שגורמת לאמהות לחוש אשמה כל פעם שהן מתרחקות מ"בונדינג טוטלי" עם הילד שלהן. - האמהות היא כלא. כלא מזהב. - בכל נושא הלידה מתייחסים לנשים כאל אוביקט ולא מפרגנים לאישה על הסבל שאחרי הלידה. אם אישה עוברת ניתוח רגיל היא תקבל יותר אמפטיה מאישה שעברה ניתוח קיסרי. מצפים ממנה להיות זורחת ומאושרת ולשאת בגאוה ואהבה את הסבל, הדיכאון והכאבים. - המיתוס ש"אמהות לא נוסעות לבד" נועד לגרום לנו לא להתרחק מהילדים. אמהות שנוסעות שבוע לחו"ל, משאירות את הילד עם הבעל, לא מתגעגעות ולא מתקשרות כל שעה-מתייחסים אליהן כאל אשמות. להשלמת התמונה-היא ילדה תאומות בגיל 39 ולא בטוחה אם זה היה כל כך הכרחי למרות שהיא כמובן אוהבת את הילדות שלה. מה דעתכם?

 

[blue raphsody]

אימהות ואושר ../images/Emo6.gif

לא קראתי את המאמר אבל אני יכולה לספר מהניסיון שלי. לפני שילדתי את ניב הייתי הרבה בדיכאון מסיבות שונות שאני לא אפרט כאן אבל ניב הביא לחיי, אני מנסה לא להיות קיטשית, המון אושר ושמחה. אין חובה להיות אמא ולא כל הנשים מתאימות להיות אבל זאת לא קונספירציה לעידוד הילודה, אני לא מתכננת 20 ילדים רק בגלל ניב, מכיוון שנתנו רק 6 שבועות חופשת לידה אני יכלוה להעיד שהממסד לא עודד את הקשר ביני לבין בני.

 

[טלי של גלי]

קראתי את הכתבה היום...

מה אני אגיד לך?! אותי האימהות כן עשתה מאושרת, ולו רק בגלל מה שהיא תרמה לי. לי ולא לגלי. נפתחו בי כל כך הרבה אפיקים רדומים, השתחררתי מכבלי האגואיזם, אני מרגישה כמו אמא-אדמה, לא רק כלפי גלי, כלפי כוללללם. אמנם קשה לי ליישם את זה, אבל אני מחפשת דרך. אני לא מרגישה בכלא, ולא בכלוב. לא לחצו עליי, אני רציתי. אל במשהו אחד הסכמתי איתה- חייבת להיות לגיטימציה לקשיים שלנו אחרי ולפני הלידה. גם אני התמרדתי עוד מזמן ההריון נגד התחושה ששידרו לי : "מה את כל כך מתפעלת/מתרגשת/סובלת? נשים אין-ספור הרו וילדו כבר...." אז מה?????? זאת הלידה הראשונה שלי! זאת הילדה הראשונה שלי! ובשבילי, ומבחינתי, אני הראשונה שיולדת והיא הראשונה שנולדת. אנחנו חוות הכל כאילו העולם התחיל ברגע בו היא נולדה, ואיתה גם הקשיים. ראשוניים וחדשים.

 

[חגיתושתוש]

מי שמחליטה להיות אמא

רק בגלל שהיא חושבת שככה צריך, או נכון - חבל לי עליה וחבל לי על הילד. אמהות, כמו כל דבר בחיים צריכה להיות משהו שנעשה מתוך בחירה ואהבה.ומי שלא רוצה - שתמצא לעצמה תחומים אחרים. נכון, זה לא 24*7 של אושר צרוף (בייחוד לא כשקמים בלילה), אבל הסה"כ - מדהים. שעת ההשכבה היא אחת השעות האהובות עליי, היא כ"כ רכה מהאמבטיה ומתפנקת לה במיטה, שפשוט בא לי לאכול אותה, ואני שוכחת את השעתיים של ריצות ונסיונות לשעשע אותה, כדי שהיא לא תהרוס את הבית. בנקודה אחת אני חייבת להסכים איתה - החברה מסתכלת בעין "עקומה" על אמהות שהאמהות היא לא בראש מעייניהן וממשיכות להשקיע בקריירה, וליסוע לחו"ל במקום לקחת את הילדים מהגן, וחבל.....

 

[אמאשלאביב]

אני רק מקווה שהילדים שלה לא יקראו

את זה. או שעד שהם יהיו בגיל קריאה היא תשנה את דעתה

 

[חנה בית הלחמי]

לאמא של אביב

אחת הדרכים הנכונות ביותר לשבור את קשר השתיקה בנושא ההבטים הפחות מבריקים של ההריון, הלידה והאמהות - היא לדבר על זה עם ילדינו. כדי שהם והן (בנינו ובנותינו) יכנסו לשלב ההורות בחייהם מתוך אותה זכות בחירה שמדברת כנראה עליה הכותבת ושתלויה אבסולוטית בלדעת לקראת מה את הולכת. מה שלנו בעצם לא ממש נאמר. היא לא גורסת שחבל שהיא ילדה אלא שאולי זה לא היה הכרחי. הבדל של שמיים וארץ (מי שזוכרת - מולי במבט נשי רואיינה בזמנו אם שאמרה שחבל שהיא ילדה את ביתה ושלו היתה משחזרת את חייה לא היתה יולדת את ביתה. זה משהו שעדיף לילדה לא לשמוע....

 

[נעה גל]

אח! האימהות....

אין לי ספק שאת ההתקדמות וההתפתחות האישית הגדולה שלי, מאז ומעולם, עשיתי מאז ובזכות שאני אימא. הראיה שלי את הדברים השתנתה לגמרי, ורק לטובה. יש נשים שאימהות לא מתאימה להם, ודווקא בזה ד"ר הגר די צודקת - אין להן תמיכה, מרימים יותר מגבה אחת על כך שאשה לא רוצים ילדים וכו´. מכיוון שלרוב האוכלוסיה יש את הצורך בילדים (וזה די למזלו של המין האנושי), אנחנו מתקשים מאוד להבין ולקבל את אלה שאין בהם את הצורך הזה. אימהות כרוכה בהמון נתינה והכלה וגם שינויים פיזיים גופנים וסביבתיים, לא לכולן זה מתאים. מצד שני, אני לא יודעת על מה היא דרכה, אבל אני מכירה המון נשים שנוסעות לבד לחו"ל או בכלל לחופשה, נהנות וחוזרות מאושרות הביתה בלי שאף אחד בעולם יתחס אליהן כאשמות. להפך. נראה לי שזה קשור יותר לפרגון בזוגיות מאשר לאמהות עצמה. ולהגיד שיש אידאליזציה של האימהות... גם זו נראה לי הגזמה. מספיק לדבר עם אימא טריה אחרי לידה ולראות את העיגולים השחורים סביב העיניים, או לשמוע על התמודדיות של אם עם בן שנתיים (או בת 16) בשביל להבין שלא מדובר בפיקניק. בכל מקרה, הממסד במדינת ישראל לא תומך באמהות. הוא תומך ב wonder woman. מכל אישה מצופה להיות אימא, להיות אשת קריירה ובו זמנית גם עקרת בית למופת.

 

[עירית ל]

גם אותי לא

אני הייתי בן-אדם מאושר יחסית לפני ואחרי. גם אני עשיתי ילד כי החלטתי. החלטתי שכדי להרגיש שאני ב"מסלול" (דרישות החברה שהפנמתי עד שהפכו לדרישותי שלי מעצמי) אני צריכה ללדת לפני גיל שלושים וכך היה. האמהות עשתה לי דברים אחרים. אחרי יונתן אני אוהבת את אותם דברים שאהבתי לפני. אבל _הכי_ אני אוהבת את יונתן. אני אוהבת להיות איתו ורוצה להיות איתו כל הזמן. אני לא רוצה לנסוע לחו"ל ולא רוצה להתמסר לעבודה. לא האמנתי בעבר שיש בי את הפוטנציאל לכך. אני שפחדתי מילדים ולא הרגשתי צורך ממשי באחד כזה. כיום כל עיסוקי האחרים (ספרים בעיקר) נדחסים לשעות שהוא מפנה לי אחרי שהוא הולך לישון. את יום העבודה אני מתחילה לפני שבע כדי שבשלוש וחצי אהיה איתו. אבל אם הייתי רוצה לנסוע אני מאמינה שהייתי יכולה רגשית. גם כשאני בעבודה אין לי צורך להתקשר כל שעה ואני לא מתגעגעת כי אני שלמה עם היציאה שלי לעבודה. הבעיה של ד"ר הגר היא שהיא לא שלמה עם הבחירה שעשתה והיא מחפשת את הבעיה בחברה. זה לא שאין בעיות במסרים החברתיים ובעיות יותר קונקרטיות כמו אורך חופשת הלידה וכו´, אבל עיקר הבעיה נדמית לי אצלה. קראתי שוב וזו תשובה די מבולבלת, אבל אין לי מושג איך לארגן אותה - אז כך היא נשארת.

 

[גלית של דנה]

גם אותי האמהות לא הפכה למאושרת ...

הייתי מאושרת עוד לפניה,ואני ממשיכה להיות מאושרת אחריה. לא קראתי את המאמר, אבל לפי התקציר שלך אני יכולה להגיד ש ... - נכון, אמהות לא בהכרח תורמת לאושר, ולכן אני חושבת שמישהי שאינה מאושרת בחייה (מסיבות שונות) צריכה לפעול במישורים רבים על מנת לשנות את המצב. ילדים אינם מתכון אולטימטיבי לאושר, ואם הם נולדים להורים שלא רצו בהם, לא רק שהם אינם משפרים את חיי ההורים, אלא אף הם עצמם לא יהיו מאושרים בחייהם. - החיים עצמם מכילים הרבה רגעים של שעמום ויאוש. האמהות היא חלק מהחיים, ולכן ברור שרגעים אלו לא פוסחים גם עליה. - אני לא מאמינה בשום קונספירציה משום סוג שהוא. מה שכן, ברור שישנן נורמות חברתיות שקובעות למשל כי האמא היא זו שתצא מוקדם מהעבודה על מנת לאסוף את ילדיה מהגן (במקרה הטוב ... במקרה הרע היא שזו שתקצץ במשרתה או תוותר עליה כלל), היא זו שתישאר עם ילדיה בבית כאשר הם חולים, וכו´. אני מאמינה שהנורמות האלו הן תולדה של חינוך במשך דורות רבים לערכים חברתיים מסויימים, והשינוי צריך לבוא קודם כל מהנשים. מכיוון שנשים רבות מרוצות מהמצב ואינן ששות לשנות אותו, אין לנו לבוא בטענות אלא אל עצמנו ... ולסיכום: אני מאוד מאושרת מהאמהות, ועושה כל מה שאני יכולה על מנת לתת לדנה את המקסימום, ויחד עם זאת לעשות את הויתור המינימלי על חיי הקודמים. זה דורש הרבה כח רצון, ושיתוף פעולה מצד הבעל וההורים (משני הצדדים), אבל זה מה שעושה אותי מאושרת ...

 

[ר-חלי]

האמהות שלי

את עצמי כאמא ראיתי מעז שאני זוכרת עצמי עוד כשהייתי ילדה היו שואלים אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה ואני עניתי "אמא" בתכנון היה של ילדים מקיר לקיר אך לא כך קרה (היום יש לי שתי בנות נפלאות שהן שלי ולא יהיו יותר). בשבילי הילדות שלי הן הכול אני רואה את האמהות שלי כדבר החשוב והמרכזי שלי בחיים בלי שום קשר לכך שאני עובד במשרה מלאה מתוך בחירה ושהן נמצאות במסגרת חינוכית ממסדית כל היום כי כך אני חושבת שנכון לי ולהן נכון יש הרבה רגעים קשים הרבה תיסכול והרבה ויתור אך גם אני את שיא ההשגים שלי ההתפתחות האישית השגתי אחרי ובזכות האמהות שלי גם אני לא ממש מצליחה לארגן את המחשבות פה

 

[אמא של שחר]

נכון, לא חייבים להיות אמא, אז מה?

לא קראתי את הכתבה אך מהתקציר נראה לי שד"ר הגר בעצמה נכנעה ללחץ החברתי להעמיד דור המשך ומכיוון שהיא לא שלמה עם ההחלטה שלה היא פתחה תיאוריה שלמה, די חד-צדדית , לגבי שאר האנשים. גם אני בעבר לא ראיתי ילדים כחלק מהעתיד שלי. אף פעם לא התביישתי להודות בכך שאינני רוצה ילדים ולא ממש עניין אותי מה אנשים אחרים חושבים על זה. ואגב, הם בדרך כלל חשבו שאני אגואיסטית או "סתם אומרת" והתיאוריה הכי משעשעת עסקה בכך שאני לסבית מודחקת, כאילו שללסביות אין ילדים או רצון לחוות אמהות. ההחלטה כן להביא ילדים לעולם לא היתה קלה והתהליך היה ארוך. גם היום כשאני אמא (כן! מאושרת!) לשחר ולא יכולה לדמיין את החיים בלעדיה, ברור לי שיכלו להיות לי גם חיים אלטרנטיביים , בלי ילדים, מאושרים ומלאים. אני מסכימה שחלק גדול מהאנשים עושים ילדים כי "צריך" ובגלל לחץ חברתי, ביניהם כנראה גם ד"ר הגר. זה חלק מהמסלול של צבא-טיול-לימודים-חתונה. במקרים קיצוניים, הם כל כך לא נהנים מחווית ההורות שזו מהווה רק מעמסה מעיקה בשבילם. אני עובדת עם אישה כזאת שיש לה שני ילדים קטנים והטינה שהיא נוטרת להם מבצבת בכל פעם שהיא מדברת עליהם והיא אומרת שהיא מרגישה פספוס. הטענה שלה לקונספירציה לאומית ממש מגוחכת. גם אם מאוד מאוד הייתי רוצה להתמסר בלעדית לטיפול בשחר זה בלתי אפשרי עם חופשת לידה של 12 שבועות בלבד. לדעתי יש דווקא לחץ חברתי על אמהות גם לעבוד ורצוי להיות קרייריסטית גם אם את מרגישה שהיית הרבה יותר מאושרת בבית. בכלל נראה לי שד"ר הגר קצת תקועה במיתוסים של דור ההורים שלנו. אני לא מכירה כמעט זוגות שלא נוסעים אף פעם בלי הילדים ושכל האחריות לגידול הילדים חל רק על האם.

 

[לימור של עמית]

כרגע קיבלתי את הגליון.אגיב אח"כ

 

[דבי של שקד]

מסכימה עם חלק מדבריה

נכון שהאימהות באופן הכללי הפכה אותי למאושרת יותר ושלמה יותר במישור מסויים ביחוד שלקח לנו הרבה זמן וכאבים להיכנס להריון. אבל אני תמיד חשבתי שהופכים את האימהות למעין דבר מושלם שאסור להרגיש מתוסכלים ושאסור לדבר על הקשיים וזה משהו שתמיד הפריע לי. לי בחודשים הראשונים כאשר חזרתי לעבוד ויצאתי מהחממה של הקן המשפחתי של רק שקד ואני, היה מאוד קשה. לא הצלחתי למצוא את האיזון בן ילדה, עבודה, בית, בעל והרגשתי שאני די הולכת לאיבוד וזה השפיע עלי בריאותית באופן די קשה. הבעיה שלי היתה שלא שמעתי על זה מאף אחת אחרת, כולן נורא מאושרות, נורא מוצלחות בחייהן הפרטיים והן מנווטות בין המטלות השונות בלי בעיה והרגשתי די דפוקה. היום אני יודעת שזה לא כך, שבעצם יש איזשהו תסכול וקושי באימהות (במיוחד בהתחלה) שלא מדברים עליו כי אנחנו אמורות להיות נורא מאושרות ולזה אני מתנגדת וכאן אני באמת מרגישה שיש איזשהו טאבו שלא שוברים אותו. האימהות היא נהדרת, מספקת, פותחת דלתות לרגשות שלא ידעתי שבכלל יכולים להתקיים בי אבל זה גם קשה, מתיש, הרגשתי שהייתי צריכה למצוא את עצמי מחדש ולהבין מה בעצם נשאר ממי שהייתי קודם.

 

[אמא של שחר]

החיים בשחור-לבן

אני דווקא מוקפת בהורים שמקטרים בלי סוף. יש לי אפילו קרובת משפחה שאנו מכנים אותה "קשה-קשה" כי כשהיא מדברת על הילדים שלה, כל משפט שלישי מסתיים בצירוף המילים הזה. כשהייתי בהריון שמעתי אינסוף סיפורים מסמרי שיער על כמה קשה להיות הורים, והעייפות והתסכול והקושי. המשפט השנוא עליי ביותר היה "תהני עכשיו כי אחר כך ...". אז נכון, גם לי קשה לפעמים וקשה למצוא את האיזון בין העבודה והבית ובין הזוגיות וההורות. אך המרחק בין זה ובין הסבל הצרוף שתארו לי הוא גדול. אגב, גם היום כשרוב נבואות האימה לא התגשמו עדיין יש אנשים שמתעקשים לנסות להפחיד אותי ("חכי, חכי לגיל XX!") לכן אני כל כך מתקוממת כשאנשים מנסים לתאר חוויות שהן כל כך אישיות ושונות מאדם לאדם בצורה גורפת וכוללנית. וזה מה שהפריע לי בתקציר שאלה_ה הביאה.

 

[שישיר]

כל אמא היא אמא אחרת

מה שקשה לאחת יכול להיות קלי קלות לשניה, תקופות מסויימות יהיו קשות ביותר לאחת וקלות מאוד לשניה. כל אחד מרגיש שונה ומתמודד שונה עם דברים. הבחורה בכתבה הראתה את הצד שלה... וכל אחד לפי חויותיו הוא יתחבר לעניין או שלא...

 

[דבי של שקד]

הבהרה

אני מסכימה שקושי הוא דבר אינדוידואלי. מה שהפריע לי (לפחות בסביבה הקרובה אלי וגם בפורומים באינטרנט) זה שלא מדברים על זה ואני לא מתכוונת לקשיים כמו כן/לא ישן, כן/לא אוכל וכדומה שהם תסכולים וקשיים לגיטימיים אבל קל יותר לדבר עליהם. אני מדברת על הויתורים האישיים בתחום הקריירה, הלימודים, הזוגיות וההתפתחות האישית שעליהם לא מדברים ושגם אותם אני למדתי לקבל אבל היה לי קשה להתמודד כי הרגשתי שרק לי קשה עם הויתורים וכולן עשו את זה נורא ברצון.

 

[אמא של שחר]

נכון מאוד. השאלה למה לא מדברים?

אולי כי זה מתחבר לדברים יותר מדי אינטימיים בשביל לשתף חברים מהעבודה? או אולי כי חלק מהויתורים נתפסים כ"מובן מאליו" בשביל האישה - אבל איפה הגברים שמוכנים לוותר על הקריירה או על לימודים?

 

[שישיר]

ואולי כי אנשים מתבישים

להודות שם לא סופוומנים.... ואולי כי תמיד אנשים נוטים "ליפות" דברים... ואולי כי הם לא רוצים להיות יוצאי דופן... ואולי כי זה אישי מידי.. ואולי הם מדחיקים... יש הרבה אולי, אבל בתאכלס, יש קשיים, כמו בכל דבר גם בהורות, וכמו בכל דבר, אנשים בד"כ מספרים ומדברים על הדברים היפים ולא על הקושי...

 

[דבי של שקד]

על זה אני בדיוק מדברת - קשר השתיקה

שאני חושבת שעליו הכתבה ניסתה להיות אם היא לא היתה חייבת לנסות להיות צהובה, מפוצצת בסיסמאות וסנסציונית.

 

[לאה_מ]

בתפקיד שלקחה על עצמה כ"שוחטת פרות

קדושות", ד"ר הגר בחרה לקחת נקודת השקפה קיצונית, ולכן חלק מדבריה בכתבה מקוממים ומרגיזים. אני לא חושבת שהעניין העיקרי הוא האושר. אני לא חושבת שזה משנה האם האמהות הפכה אותה (או אותי) למאושרת או לא. לרובנו המכריע היו חיים (ואפילו חיים מאושרים, רחמנא לצלן) גם לפני שהפכנו לאמהות, שהיו מלאים בהרבה דברים אחרים, שנותרו גם אחרי האמהות. אישית אני יכולה לומר, כי על אף שחיי מלאים מאד בקריירה, בתחביבים, בחברים ו-כן, גם בילדים, אם הייתי צריכה לבחור מתוכם "פרוייקט" אחד שהוא בעל המשמעות הגדולה ביותר עבורי, הייתי בוחרת ללא היסוס בילדים. אבל, שוב, זה עניין מאד אישי, ויש לי חברות רבות שלא מרגישות כך, ואני לא מערערת כלל על היותן אמהות מצויינות לילדיהן. הנקודה החשובה בראיון עם ד"ר הגר, שלדעתי קצת מתפספסת בים האמירות הגדולות ומעוררות האנטגוניזם (כמו "קונספירציה לאומית"), היא מקומן של הנשים בחברה (ואגב, לא רק האמהות, שהרי כל הנשים הן אמהות בפוטנציה), והתפיסה של החברה את המערכת החברתית הכוללת (תפיסה שמשום מה לא מציבה את חינוכו וטיפוחו של דור העתיד בראש סולם העדיפויות ומארגנת את דפוסי המשפחה, הפנאי והעבודה בהתאם). בנקודה הזו, אחרי שמנטרלים את האנטגוניזם שיוצרות האמירות הכוללניות של ד"ר הגר, יש - גם לדעתי - הרבה מקום לשיפור ולשינוי חברתי - ומי שצריך להוביל את התהליך הזה הן הנשים. (אז קדימה לעבודה).