האמהות לא הפכה אותי למאושרת..

[חנה בית הלחמי]

טל העבירה קישור לפמיניזם

וחשוב לי שתגובתי תהייה בשני המקומות... להלן: • התאכזבתי קצת...ו חנה בית הלחמי ו√ שבדיון שם יש אוסף תגובות ולא דיון. מה דיון - זה נושא שיכול לעורר ויכוח אינסופי בין שלל הגישות והדיעות. האמת היא שאני לא מאמינה, אישית, שילדים הופכים אישה כלשהי למאושרת. האושר מצוי (או לא) בנו כנשים ובנות חווה, כאישיות, על פי מאורעות חיינו, על פי אויינו וכדומה. אישה מאושרת היא אישה ממומשת בכמה דיספלינות - ואחת מהן יכולה להיות האמהות. אחת מיני כמה ושאינה מקיימת אושר בזכות עצמה בלבד. אישה שהיא אם כי רצתה להיות אם יכולה להיות מאוד לא מאושרת כי הזוגיות בקרשים או הקריירה תקועה או מישהו מת לה חלילה וכדומה. אישה מאושרת - מאושרת גם בילדיה. לגבי הקונספירציה - היא איומה בעיני וחשוב לנו כנשים להעביר את המידע האמיתי על מה שקורה לילדינו - האימהות היא לא פיקניק וכרוכים בה גם לא מעט סבל או מצוקה גופניים ורגשיים כאחד - שלא לדבר על כלכליים, קרייריסטיים וזוגיים. רק כשנשים תדענה את מה שמכסים בפניהן ותיפסק האידיאליזציה של האימהות וראיית ההורות בכלל כ"שילחות חובה" כדי להכנס לקונצנזוס של הסביבה, רק אז תוכלנה נשים באמת להחליט אם זה מתאים להן או לא.

 

[- אמא של יואב]

לא צריך לסקול אותה כל כך מהר

חלק לא מבוטל מהדברים שכתבה נכון. - לא חייבים להיות אמא. נכון. כמה מחברותי הטובות ביותר אינן אמהות, ולא משום שאינן יכולות אלא מחוסר רצון. זה לא הופך את החיים שלהן לפחות מאושרים או את חיי למאושרים יותר. אני כן סבורה שהן לא חוות ולא מכירות סוג מאוד מסוים של קרבה ואהבה, שיכולים להיות רק בין אמא לילדה, אבל אין בכך כדי להפוך את חייהן לטובים פחות (והם בוודאי קלים או חוויתיים יותר בתחומים שבהם אני לא יכולה - היום, כאם - לקחת חלק. יש להן קריירה מעשירה, טיולים, נסיעות, חוויות אחרות. לא טובות יותר או פחות, אלא שונות). - אין לגיטימציה לתחושות הקשות שמלוות לפעמים את ההורות או את הלידה. תקום מי שתגיד שזה לא נכון. - וכנ"ל לגבי ההשוואה לניתוח. - האשמה. אם לא לקחת את הילד מהגן כל יום. אם יצאת לעבודה מיד בתום שלושת החודשים. אם הנקת או אם לא הנקת. אם נסעת עם בן זוגך לנופש. אם נתת לו לאכול צימוק בסופר רחמנא ליצלן. אם לא הלבשת לו סוודר בחודש אוגוסט במישור החוף. לא תמצא תמיד הנשמה הטובה שתדע לפרוט בדיוק על הנימים הרגישים ביותר ולהפוך אותך לדמות איומה שאין לה תכלית אלא בהתמסרות טוטאלית לילדה? תמיד תצוץ איזו דודה/שכנה/עוברת אורח (וכן, לרוב נשים אבל לפעמים גם גברים) שתדע לשים אותך במקום. - ובחייכן - מי מאיתנו לא עשתה איזשהן פשרות בקריירה או בחיים בכלל (מבחירה ובהסכמה או שלא כך) בעקבות האמהות? וכמה מהגברים שלצידנו עשו את אותן פשרות? - קונספירציה? לא, אני לא חושבת שזו קונספירציה. אני חושבת שזו קונספציה שהגיעה לכדי שכלול ומיצוי בארץ (שבה ילודה נחשבת לאחת ממטרות החיים שאין בלתן). אני לא חושבת שאשה שקשה לה או שלא טוב לה עם האמהות היא אם רעה. היא יכולה להיות אם נפלאה ומשקיעה בילדיה, ואדם שמנסה להתמודד עם התכתיבים החברתיים בו זמנית. אני לא חושבת שיש בכנות שלה משהו רע. רק עוד נקודת מבט שאולי תאפשר לנו להסתכל על עצמנו בדרך קצת שונה. והאמת? אני אוהבת את הילד שלי בכל עמקי נשמתי. אקטוף בשבילו את הירח אם רק ירצה. זה ממש לא אומר שאין בי רצון, ככה סתם, מדי פעם, לחזור ולהיות רק ד´. בן אדם עצמאי עם חיים משלו ובלי המחויבות האמהית שאין לה סוף.

 

[לימור של עמית]

רוצה רק להוסיף...

האמהות לא לוקחת אותך לאושר..אם את מאושרת וטוב לך-אשרך.. אם לא היית מאושרת קודם לכן..זה לא יגרום לך אושר. אמהות והורות מלווה בהמון רגעים קשים ומאתגרים אבל יש אושר גדול , גדול מאיתנו וגדול מהחיים..במכלול הזה של הרגשות. רוצה להתייחס למשפט האחרון שנכתב בכתבה- " אם לא היו הילדים היו לה גם חיים טובים". אז אני חושבת שהייתי אומללה אם לא היה לי את עמית. והיו דברים שקוממו אותי והיו דברים שהבנתי מאיפה הם באים. אני חושבת שהילדות שלה מסכנות שיש להן אמא שחושבת ומרגישה כך!

 

[ציפי ג]

אבל כל מערכת בינאישית

דורשת ויתרים. האם אינך מוותרת בעבור בעלך על כל מיני דברים שחשובים לך לצורך הקשר בינכם? האם לא תשארי בעבודה שעות נוספות במקום ללכת לרקוד, רק כדי לעזור לחברה טובה, שחייבת אבל ממש חייבת עזרה? האם אין מקרים שאנשים נאלצים לוותר על קרירה מזהירה כנהג משאית קו אילת ראש פינה, רק כיוון שבנות זוגן לא מוכנות לישון לבד בלילה? השאלה האם את מוותרת עבור ילדיך אינה שונה מהאם את מוותרת עבור כל אדם אחר בעולם. יכול להיות שאת מפסידה משהו, אבל הרבה פעמים יש צדדים אחרים להפסד שהופכים אותו לרווח. וההפסד שאני מפסידה עבור ילדי, מתגמד לעומת הרווחים. יכול להיות שיש אנשים (גברים ונשים כאחד) שמרגישים שההפסד שלהם לעולם לא ישתווה לרווח שלהם. בחברה שלנו, בה יש בהחלט לחץ גם על הגברים להיות הורים (והם גם אלו המצווים על כך), כל השאלה האם הרצון להורות זה נשי או גברי פשוט מתיתרת. כשבעלי ואני נשאנו, זה היה ברור מאוד שאנחנו רוצים ילד וכמה שיותר מהר, וישראל נולד 9 חודשים לאחר החתונה. לא עלה בדעת שנינו אפשרות אחרת בכלל. זו הרי אחת ממטרות הזוגיות מבחנתינו. וההפסד, הן שלי והן של בעלי, הוא בהחלט לא קטן, וניתן למדידה הן כספית, הן חברתית , ולטעם שנינו הוא מתגמד לעומת ההנאה. ומי שמכירה אותי, יודעת שאני לא מגמדת מצוקות עם ילדים, או שתיאורי ההריון שלי בהחלט מסמרי שיער (אולי כדאי ללמד אותם בבי"ס כאמצעי הרתעה מהריונות), ואין טעם להסתיר את הקשיים, כי מי שחי בחלומות ההתנפצות שלהם קשה יותר. וגם אני רוצה לפעמים להיות סתם צפי, בלי חמישה ילדים שמקיפים אותה בהמולה, רעש בלאגן, מריבות טרדות פרנסה וכו´. אבל באותה מידה הייתי יכולה לרצות לא לגור בעולם הזה, אלא בעולם אחר, ואני יכולה לרצות לא להיות עו"ד אלא מקצוע אחר, שיגרום לי הנאה מרובה יותר, ואני יכולה לרצות לגור בווילה חמש קומות. זה לא ריאלי וזהו.

 

[- אמא של יואב]

אני חושבת שיש שוני בין המערכות

השונות. מכל מערכת יחסים אחרת קיימת דרך מילוט או יציאה. ממערכת היחסים שבין הורה לילד, לדעתי, אין להורה יציאה - על כל הטוב והרע שבכך. אני גם לא חושבת שיש לגנות מי שחושבת שהפסידה מכך שהיא אם (אגב, זה ממש לא מה שהגב´ הגר אומרת בכתבה, אלא פרשנות של דבריה) או שאינה רוצה להיות אם. רצונו של אדם כבודו, ורגשותיו - גם הם. אגב, הרצון לא להיות אמא של... אלא אדם כן יכול להתממש (בניגוד לרצון לא לגור בעולם הזה ודווקא בדומה למקצוע - גם אני הייתי עו"ד ואני כבר לא, תודה לאל) ולו לפרקי זמן קצרים, לערבים מסוימים בהם יוצאים בזוג או לבד, לחוג או לבילוי אחר, בנסיעות (קצרות) ובאמבטיות חמות (אוי, כמה שאני חולמת על אחת כזו - בלי הצעצועים שיצופו סביבי...). אני לא חושבת שאם את אמא, ואם את אוהבת את הילד שלך את חייבת לוותר על כל מתווה אחר של החיים. זה קשה יותר. נכון, אבל בעיני מי שמוותרת על היותה אדם לטובת האמהות מפסידה לא פחות ממי שמוותרת על האמהות לטובת החיים העצמאיים.

 

[שישיר]

החוכמה היא

לשלב את האמהות עם העצמאות. לדעת לשמור על האשה שבך ובמקביל להיות אמא. ובכלל, אני לא חושבת שאשה שהיא לא אמא, אפשר לשפוט אותה...כל אדם רשאי לבחור את צורת החיים שלו ואת הגישה שלו, אבל להיות שלם איתה. ונכון שזה קשה, אבל צריך לדעת לתמרן בין הדברים. אם מחליטים להביא ילךדים צריך לדעת איך להיות איתם ושלהם אבל מצד שני לא לבטל את האישיות שלך בתור אשה ולא רק בתור אמא. לא קראתי את הכתבה, וממה שכתבו פה מאוד קשה להסיק מסקנות (כי אנשים בעצם כתבו מסקנות משלהם...) אבל בכל מקרה, לגבי כל דבר בחיים, אני חושבת שראשית, אל לנו לשפוט אדם שאיננו יודעים למה ואיך דברים התגלגלו לו בחיים והביאו אותו לדבר כמו שהוא מדבר. ומצד שני, בכל דבר בחיים, צריך למצוא את שביל האמצע ככה שגם אותו אדם וגם הסובבים אותו ירגישו מאושרים.. וזה אפשרי...

 

[אלה_ה]

והדעה שלי-בקריאה ראשונה קטלתי

אותה לחלוטין. ואח"כ התחלתי לחשוב. מה שטוב במה שהיא אומרת, ועל זה אני מורידה בפניה את הכובע, היא העובדה שהיא גורמת לנו לחשוב על דברים שפעם ראינו כמובן מאליו. אני חושבת על זה כמה ימים. מנסה לראות את עצמי ואת האמהות שלי בעיניים ביקורתיות. אני מסכימה איתה על יחס החברה לאישה אם כי לא על העזרה שמקבלת האישה. יפה כתבו לפני שמצפים מאיתנו להיות סופרוומן. אני מסכימה איתה שצריך לקבל ביתר סובלנות אישה שאינה רוצה להביא ילדים. אבל..אני רציתי ילד. לא כמוה שלא הרגישה את הצורך. בשלב מסויים הצורך בילד היה חזק אצלי מכל רצון אחר. הלידה ומה שבא אחריה לא היו מאושרים ואידילים כמו הפנטזיות. וכאן היתה נפילה. וזה עוד דבר שלדעתי היא צודקת-פחות מדי מראים לנו את האמת. יותר מדי אידאליזציה. שנים חלמתי על התמונה איך אני יושבת בכיסא נדנדה ומניקה אותו בחיוך מאושר. המציאות היתה ממש אחרת. אף אחד לא סיפר לי למשל לאיזו דרגת עייפות ותשישות אפשר להגיע. אף אחד לא סיפר לי שלידה של תינוק יכולה להתארך ימים אבל לידה של אם יכולה לקחת חודשים. שהקשר ביני לבינו נבנה בהדרגה. אבל, וכאן אני שמחה לחלוק עליה, האמהות אולי לא עשתה אותי מאושרת אבל גרמה לי אושר. האמהות הוסיפה לי מימד לחיים. עומק. סוג של אהבה טוטלית, מוחלטת ונפלאה שכל כך שונה מכל סוג של אהבה שהכרתי קודם. אני לא מרגישה בכלוב למרות שאני מוגבלת יותר. אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני בחרתי את הבחירה ואני שלמה ומאושרת איתה. וכאן אני מרחמת עליה. עם הרגשה כזו היא היתה צריכה להיות מספיק אמיצה כדי להגיד-אני לא מביאה ילד כי טוב לי בלי. ונראה לי שכולכן מכירות את הסיטואציה שממחישה יותר מכל את האמהות לדעתי- אחרי יום ארוך ומתיש עם ילד בגיל שנתיים הנורא שעושה הכל כדי להוציא אותי מדעתי, הוא פתאום מתרפק עלי, מסתכל לי לעיניים ונותן לי חיבוק גדול ונשיקה. וכל מה שקרה לפני אותה נשיקה פתאום נמחק.

 

[tulana16]

סיכמת כל כך יפה

הדגש הוא על אמא שרצתה את הילד שלה יותר מכל דבר אחר בעולם ובין אמא שהפכה לכזו מתוך לחץ חברתי ואכן ראוי לרחם על השנייה. כאם שילדיה הם כל עולמה ואין דבר שעומד בסדר עדיפות על פני ילדי היו לי המון התנגדויות לדבריה של ד"ר הגר, מזל שיש פורום כזה אני מודה שהאירו את עיני ובמקום להביע ישר הסתייגות הצלחתי לפתח איזושהי הבנה גם לנשים שמסוגלות לומר דבר כל כך מעציב. החברה אשמה, זה ברור, אשמה בהרבה יותר מדי דברים והקרבן הראשי היא באמת האשה הנקרעת בין כל המטלות שמצפים ממנה לעמוד בהן בגבורה.

 

[אימא של גיא]

לא קראתי את הכתבה, אבל מהתמצית ../images/Emo10.gif

הזו אני מסיקה ש- היא כנראה לא ראתה מודל יותר טוב של אמהות- אולי היא שייכת לדור אחר, לא יודעת.. ואולי הגיל שלה הוא פקטור, בכל זאת, בגיל כמעט 40 לעשות כזה שינוי עצום- ללדת ילד, ועוד תאומות- אולי היא בסוג של טראומה? בכל אופן אני לא מסכימה כמובן, בעיני האמהות זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי ואני גם חושבת שאני ראויה לה ומהרגע שבו הפכתי לאמא אני עושה את הכי טוב שאני יודעת ויכולה... זה מזכיר לי שפעם בעלי אמר למישהי שהיא קרובת משפחה שלנו מדרגה ראשונה אבל לא מנישואין ( מסובך...

) שילדים זה טעם החיים והיא נורא נעלבה ושאלה אותו- מה אז לי אין חיים?... אין לה ילדים וכבר לא יהיו לה . בקיצור אני לא מתחברת לדברים של הגברת הזו. ולא מפריע לי כמובן שהיא משמיעה את דעתה אבל אני רק מבקשת ממנה שלא תדבר בשם כולנו...

 

[אמיר.]

מעולם לא הייתי אמא...

אסל בטוח שלכל דבר אפשר למצוא מישהו שיתראין עם דעה שונה ... עשו סטטיסטיקה ???

 

[שרה&הודיה]

אני חושבת שאחרי שלושת החודשים

הראשונים המאד קשים.. לדעתי, לא רק שיש רגע שפתאם מבינים מה זה אמא, שכל כולה עם הילד, שבעיקר בוכה כל הזמן.. אלא עדיין זוכרים את חויות חדר הלידה הלא נעימות... ובקטע הזה אני די מסכימה עם כל מי שזה מפריע לה.. אני היתי מעומדת לניתוח קיסרי, והגעתי לחדר הלידה לבדיקה של כאבים חוזרים ובאים בשבוע 34.. הרופא התורן (הסאדיסט !!) מבלי לשאול אותי או את המיילדת מה קורה דחף את ידיו.. ואפילו המיילדת (עד כמה שאני זוכרת..) שאלה אותו מה אתה רוצה היא בכלל בשבוע מוקדם.. (ובכלל הוספתי שאני מיועדת לניתוח קיסרי, אז באמת מה הוא רצה

אני חושבת שאני לא היחידה שמנתה בחודשים הראשונים כמעט כל דקה או שניה שחולפת

ו..פתאום מתפרץ תקופה בה סוף כל סוף מתחילים ממש להנות מהילדים.. הם מתפתחים כל הזמן, הזמן פשוט חולף וכלל לא מרגישים אותו.. (זה קרה גם כשנשארתי בבית עוד חודש וחצי אחרי גמר חופשת הלידה, כלומר נשארתי עם הודיה עוד תקופה שהרגשתי שהיא פשוט עברה כל כך מהר

) ועכשיו זה באמת כיף אמיתי (נכון שיש את התקופות המעצבנות.. של ה"לא רוצה"..והדרישות שלהם.. אבל זה בפירוש תקופה כיפית..)

 

[שרה&הודיה]

ועוד דבר על 3 החודשים הראשונים..

אנחנו אולי שוכחים אבל הרי 3 החודשים הללו הם בעיקר עם כאבים

אז ברור שנרגיש לא הכי כיף..

 

[שדמה]

WOW חד משמעית...כן ..מאושרת ../images/Emo24.gif

מה אומר לכם? שאין קשיים? שלעיתים לא נגמר הכוח? שלא אומרים אוףףףףף? א-ב-ל לדעתי אין ולא יהיה אושר שגובל באימהות.... אינני מקילה ראש במאמר או חלילה פוסלת על הסף את תחושותיה אבל בהחלט לא שותפה... אני למרות ועל אף הכל...הכי מאושרת בעולם מעצם הבאת ילדיה לעולם. ילדים שלי קבלו

ו

אני בכל יום שקמה בבוקר

מברכת על עצם המסגרת המשפחתית הנפלאה שהקמנו...שוב גם ברגעים קשים לעולם לא עברה מחשבה אחרת בראשי. ילדים שלי אני מתה עליכם, ומודה לבן זוגי בכל יום מחדש על הבאתכם לחיקנו.

 

[שרה&הודיה]

משהו לגבי הכתבה

בעיני מצא חן שהיא לא היתה (לדעתי גם בזכות הכתבת..) אנטי.. היא לא הציגה רק צד אחד.. דבר שקורה הרבה פעמים בכתבות בעיתונים הללו (אולי בגלל שהעניין הזה באמת מכיל המון דעות ומחשבות..) והיא גם לא שללה את חשיבתה ודעתה ד"ר תמה הגר (זאת היתה תחושתי..) אלא נתנה לו מקום וזה לדעתי דבר מאד חשוב

 

[limori]

אלה אפשר לבקש מיקירנו להגיב

האבהות כן/לא הפכה אותי למאושר? מסקרן אותי לדעת מה יש להם להגיד. אני אבקש מדיויד להגיב.

 

[אלה_ה]

לשניה חשבתי שהתכוונת לילדים ../images/Emo8.gif

ובטח שמעניין מה אומר החצי השני של ההורות..

 

[עדי של יובל]

כמו תמיד, באיחור ../images/Emo8.gif (וארוךךךך)

אני לא אתייחס לדבריה של הד"ר, אני רק אספר, על איך תפסה אותי האמהות. במשך המון זמן, טענתי שאני לא רוצה ילדים...וגם טרחתי לנמק: לא רוצה את כאבי הלידה, לא רוצה לקום באמצע הלילה לתינוק בוכה, לא רוצה להתעסק בחיתולים מלוכלכים ועוד... היה שלב שבו בעלי הודיע לי שאם אני לא רוצה ילדים, הוא יאמר לי יפה שלום, כי הוא כן רוצה! (וזו זכותו המלאה!)... לא נלחצתי מ"איומיו", אבל פתאום הגיע רגע שחשבתי לעצמי, שאולי המחשבות שלי אגואיסטיות ואני סתם מפונקת וילדותית ומאחר ואני לא רוצה להיות אמא בגיל 40, אולי כדאי שנתחיל לעבוד על העניין, כי מי יודע כמה זמן יקח לנו להרות (הייתי סופר פסימית! ולכן הייתי בשוק כשאחרי חודש וחצי גיליתי את ההריון...אפרופו לא להיות מאושרת!) ההריון דווקא עשה אותי מאוד מאושרת, נהניתי מכל רגע (או ככה אני זוכרת לפחות, יש שיחלקו עליי

) וכך גם הלידה... אני לא יכולה לומר שנעשיתי מאושרת יותר עם האמהות, במובן של חיוך תמידי על הפנים וסבלנות בלתי נדלית ליובל. הקימות בלילה היו לי קשות מאוד, ההנקה לא הלכה, לא היה לי רגע פנוי אפילו לגשת לשירותים וכשיובל גדל, הקשיים האלה השתנו לקשיים אחרים והיום אנחנו בעיצומו של משבר גיל השנתיים והוא מוציא ממני אנרגיות אדירות שהופכות אותי בסופו של יום לסמרטוט! ממש לא תיאור מאושר, נכון? אבל כשהוא קם בבוקר, כולו רך כמו סופגניה קטנה והריח המיוחד הזה שלו שנדבק עם חיוך מליון הדולר (ואלף השיניים) שלו, אני מחייכת ומרגישה את עצמי זורחת...זה רגע מאושר עבורי! אז אני לא יודעת אם אני יותר מאושרת באופן כללי, אבל יש לי רגעים עצומים של אושר עם יובל וממנו... ויחד עם זאת אני חושבת שהיו יכולים להיות אותם רגעי אושר (במובנים שונים)גם מדברים אחרים, שהייתי עשויה לחוות, לולא יובל היה נולד... אבל אני מאושרת! מאושרת מאוד שבחרתי בסופו של דבר להרות וללדת את יובל!

 

[אמא של ...]

בכל ילד האושר גדל

אמנם לא קראתי את הכתבה המדוברת, אבל: מניסיוני האמהי (5 שנים בעוד יומיים)אני רוצה להרגיע את כל הדואגות והדואגים -את הלידה הראשונה עברתי בשלום - הרבה הודות לבן זוגי - מיד לאחריה הוא ינק בהתלהבות יתרה ואח"כ לקחו אותו ממני. בציפיה דרוכה חיכיתי שיעברו כבר 6 השעות ואז כשנעמדתי לידו (הוא שכב ולגופו רק חיתול בעריסה המחוממת)זלגו הדמעות מעיני ולמילה א ו ש ר יש מאותו רגע משמעות אחרת. כמובן שיש גם הרבה רגעים של תסכול ובדידות ועיפות גדולה אך את כל אלו מלווה תחושת גאוה "זה שלי". מאז אותן דמעות ילדתי עוד פעמיים וכל פעם התעצמה אותה תחושה של התרגשות ואושר. (ושום פסיכולוג או מומחה אחר לא ישכנע אותי אחרת). ומי שזה לא מתאים לה ממש לא חייבת...

 

[tsveeka26]

אמנם אני גבר אבל....

זה נכון שלא קל להיות נשים בקטעים של לידה וגידול הילדים. קשה לי לדעת את כאבכן סליחה אין לי מושג יהיה יותר נכון לגבי הכאבים בדרך לילודה. אבל אני כבחור צעיר בן 27 ורווק מעוניין כשאכיר את האישה הנכונה להיות עם האישה באש ובמים עד כמה שאפשר כשהיא בהיריון. לא להשאיר את האישה לבד בבית עם התינוק אם זה קשה לה. להיות אבא שונה ממה שהצטייר פה שאחרי הולדת התינוק שהאישה תיחנק (סליחה על הציניות). בקיצור אני רוצה לעזור לאישתי לעתיד לדאוג לילדים. כשהיא בהריון אני רוצה להיות "בהריון" איתה כוון שאני חלק בלתי נפרד מהעניין. חורה לי שיש לגיטימציה לעשות ילדים ללא אבא. צביקה

 

[אלה_ה]

יש לך כוונות יפות ואני מאמינה

שאם תממש אותן תהיה אבא ובעל נהדר. אבל אני חולקת על המשפט האחרון שלך. אני מאוד שמחה שהחברה שלנו התקדמה ונותנת לגיטימציה לאישה לממש את זכות האימהות גם אם לא מצאה את בן הזוג המתאים או אם אינה רוצה בן זוג. נראה לי שאישה בוחרת בחד הוריות מסיבות שונות אבל לא בגלל שהיא חושבת שבן הזוג לא יקום לתינוק בלילה..