ולקינוח מתוק.... לאוהבי דלועיים..
נחש מה עוללתי לדלורית עד שזה לא קורה לך – אתה עדיין טירון. אכן, ממש כך, עד שאתה לא מרקיע לשחקים הללו של התרוממות הרוח כתוצאה מהצלחה מסחררת כזו – אתה לא נחשב בשלן אמיתי. כן כבר בישלת, הצליחו לך כמה מאפים בתנור אפילו,ידעת להגיד מהו ההבדל בין הקפצה לטיגון. הכל נכון. עמדת על הצלחתך כמי שיודע להכין ארוחה, סליחה "לעשות קניות" ולתכנן תפריט, אתה כבר מסוגל. היכולות שלך עברו את מבחני השכנים, החברים, וכולם כולם משבחים ומהללים. אתה יודע שזה נפלא. הבטחון שלך גבוה ביכולותיך, אפילו לאלתר מידי פעם "רק ממה שהיה במקרה במקרר" מעדנות. אבל בתוכי תוכך אתה יודע שעד שלא "תלד" מתכון משל עצמך, כולו פרי המצאתך – זה עוד לא זה. היום זה בדיוק מה שקרה לי. סיור סתמי בין מדפי הסופרמרקט למילוי מחדש של מצרכים בסיסיים הדרושים בכל בית. אתה מקפיד הרי לרשום בכל פעם כשאתה מתחיל או פותח את החבילה-בקבוק-צנצנת האחרונים ברשימת הקניות, כדי לא להגיע חס וחלילה למצב מביש בו אין לך למשל, אבקת אפיה בשלב הכי קריטי שלאחרי נקודת האל-חזור בתהליך אפיית עוגת הדבש... תוך כדי שיטוט בדוכני הירקות בלטה לנגד עיני דלורית. דלורית היא איזו הכלאה משונה, אקט של התערבות במעשה הבריאה, לקחו דלעת עשו ממנה דלעת לייט. משהו מעין קישוא לדלעת אבל דל קלוריות והעיקר, עמידות וחיי מדף ארוכים. זה נפלא. הדלורית תשהה במקרר כמה זמן שתרצה עד שתחליט לעשות מעשה. בכל פעם שרציתי להכין מרק ירקות חורפי טעים, השתמשתי בדלעת כדי להעניק למרק צבע. לא תמיד נמצאו מתנדבים גם לטעום מן הירק הזה במרק. למרות שטעמו לא רע בכלל. כאשר לא נמצאה דלעת גם דלורית היתה "בסדר". אלא שהפעם החלטתי לתת לדלורית את הכבוד הראוי לה ובגדול. מה הוכנס לעגלת הקניות? דלורית נאה ובגודל בינוני. בצל אחד סגול, בינוני. 100 גרם (חצי חבילה) איטריות ביצים דקות. 100 גרם פתיתים אפויים דמויי אורז. כוס סוכר חום. לדלורית צורה א-סימטרית. לחלקה הארוך מצאתי שימוש בהכנת תוספת למנת בשר מעניינת של דלעת (אמיתית), בטטה מתוקה וצוואר דלורית פרוסים לפרוסות 3 ס"מ. אותם הוספתי לשני בצלים שטוגנו קלות, במחבת בעלת תחתית עבה. לכל זה הוסף חצי בקבוק יין אדום ומרמלדת פירות. הדבר המתוק הזה הוסיף לי הרבה נקודות בארוח מזדמן של ב'. אנחנו נתרכז כעת בחלקה האחר של הדלורית. זה החלק שנותר לאחר שימוש בחלק דמוי צואר. זהו בעצם כדור כתום מקסים. חלקו העליון שטוח לאחר הסרת ה"צואר". מה שנותר עוד זה רק לקלף באמצעות קולפן תפ"א את קליפת הדלורית שהיא קליפה די קשה. הדבר הבא שאתה כמעט אוטומאטית עושה הוא - לחפור ולהוציא את תוכנה שרובה גרעינים ומעט סיבים מיותרים. שמן את פני הדלורית ואת פנימה בקלילות. כעת יש לך כלי קיבול נאה, צבעו כתום. בשרני ומזמין. ככלל ניתן להשתמש בו באופנים מגוונים למדי ולמלאו בכל מיני ירקות, גבינות – כנראה. לא ניסיתי. אני ניסיתי והצלחתי למלאו בדבר אחר לגמרי. איך קדאיף נראה לך למשל? קדאיף אמרתי? נו לא ממש אבל דומה. לקחתי את הפתיתים האפויים ובמחבת משומן בנדיבות טיגנתי אותם במשך 15 שניות לא יותר! הם מושחמים מהר ומוצאים כלאחר כבוד מהמחבת. תהליך דומה עברו פרוסות דקיקות של בצל שנחתכו למקלונים דקים מעט יותר רחבים מהאיטריות. בטיגונם הוספה חצי מכמות הסוכר. החשוב בתהליך זה הוא לבחוש ולא לתת לסוכרלהדביק את העיסה לקרמל. הוסף מעט אם נראה לך שזה קורה. אל הבצל המסוכר הזה הוסף כעת את האיטריות ולאחריהם את הפתיתים. כעת התערובת מתמזגת, סופגת את השמן והסוכר ואתה לא מפסיק לבחוש. עוד חמש שש דקות והאיטריות שטוגנו גם התרככו ומעין קציצת קדאיף מתהווה לנגד עיניך. כבה את האש ובטרם מתחיל תהליך הקרישה של התערובת – צוק אותה לתוך הדלורית. אל חשש אם הכמות גדולה יותר של התערובת גולשת מעבר לשולי הדלורית. זה יוסיף למנה הזו רק חן. נותרה לך כמות גדולה יותר ממה שניתן לדחוס בתוך הדלורית? (וזה קרה לי): הנח את כל העודף בתוך תבנית פנקייק עגולה, מעין טבעת מתכתית המשמשת רק למתן צורה עגולה לתערובת עד שתתקרש תוך שעה שעתיים. ההגשה: על גבי צלחת צחורה ובמרכזה דלורית ממולאת "קדאיף". מסביבה "הקדאיף" בצורה מבוזרת או חתוך. והעיקר להגיש חם. זכור זו מנה אחרונה מתוקה וניתן לבקר את המתיקות על ידי שליטה בכמות הסוכר המוסף. זהו! עד שאתה לא ממציא מנה כזו ומאלתר אפילו מה לעשות עם עודפים פה ושם, אתה עוד לא בשלן אם כי אתה בדרך הנכונה. אבל אחרי שזה כן קורה לך – אתה את הטירונות סיימת מזמן, עתה אתה כבר לפחות כמו השף הערום, אם לא למעלה מזה.
נחש מה עוללתי לדלורית עד שזה לא קורה לך – אתה עדיין טירון. אכן, ממש כך, עד שאתה לא מרקיע לשחקים הללו של התרוממות הרוח כתוצאה מהצלחה מסחררת כזו – אתה לא נחשב בשלן אמיתי. כן כבר בישלת, הצליחו לך כמה מאפים בתנור אפילו,ידעת להגיד מהו ההבדל בין הקפצה לטיגון. הכל נכון. עמדת על הצלחתך כמי שיודע להכין ארוחה, סליחה "לעשות קניות" ולתכנן תפריט, אתה כבר מסוגל. היכולות שלך עברו את מבחני השכנים, החברים, וכולם כולם משבחים ומהללים. אתה יודע שזה נפלא. הבטחון שלך גבוה ביכולותיך, אפילו לאלתר מידי פעם "רק ממה שהיה במקרה במקרר" מעדנות. אבל בתוכי תוכך אתה יודע שעד שלא "תלד" מתכון משל עצמך, כולו פרי המצאתך – זה עוד לא זה. היום זה בדיוק מה שקרה לי. סיור סתמי בין מדפי הסופרמרקט למילוי מחדש של מצרכים בסיסיים הדרושים בכל בית. אתה מקפיד הרי לרשום בכל פעם כשאתה מתחיל או פותח את החבילה-בקבוק-צנצנת האחרונים ברשימת הקניות, כדי לא להגיע חס וחלילה למצב מביש בו אין לך למשל, אבקת אפיה בשלב הכי קריטי שלאחרי נקודת האל-חזור בתהליך אפיית עוגת הדבש... תוך כדי שיטוט בדוכני הירקות בלטה לנגד עיני דלורית. דלורית היא איזו הכלאה משונה, אקט של התערבות במעשה הבריאה, לקחו דלעת עשו ממנה דלעת לייט. משהו מעין קישוא לדלעת אבל דל קלוריות והעיקר, עמידות וחיי מדף ארוכים. זה נפלא. הדלורית תשהה במקרר כמה זמן שתרצה עד שתחליט לעשות מעשה. בכל פעם שרציתי להכין מרק ירקות חורפי טעים, השתמשתי בדלעת כדי להעניק למרק צבע. לא תמיד נמצאו מתנדבים גם לטעום מן הירק הזה במרק. למרות שטעמו לא רע בכלל. כאשר לא נמצאה דלעת גם דלורית היתה "בסדר". אלא שהפעם החלטתי לתת לדלורית את הכבוד הראוי לה ובגדול. מה הוכנס לעגלת הקניות? דלורית נאה ובגודל בינוני. בצל אחד סגול, בינוני. 100 גרם (חצי חבילה) איטריות ביצים דקות. 100 גרם פתיתים אפויים דמויי אורז. כוס סוכר חום. לדלורית צורה א-סימטרית. לחלקה הארוך מצאתי שימוש בהכנת תוספת למנת בשר מעניינת של דלעת (אמיתית), בטטה מתוקה וצוואר דלורית פרוסים לפרוסות 3 ס"מ. אותם הוספתי לשני בצלים שטוגנו קלות, במחבת בעלת תחתית עבה. לכל זה הוסף חצי בקבוק יין אדום ומרמלדת פירות. הדבר המתוק הזה הוסיף לי הרבה נקודות בארוח מזדמן של ב'. אנחנו נתרכז כעת בחלקה האחר של הדלורית. זה החלק שנותר לאחר שימוש בחלק דמוי צואר. זהו בעצם כדור כתום מקסים. חלקו העליון שטוח לאחר הסרת ה"צואר". מה שנותר עוד זה רק לקלף באמצעות קולפן תפ"א את קליפת הדלורית שהיא קליפה די קשה. הדבר הבא שאתה כמעט אוטומאטית עושה הוא - לחפור ולהוציא את תוכנה שרובה גרעינים ומעט סיבים מיותרים. שמן את פני הדלורית ואת פנימה בקלילות. כעת יש לך כלי קיבול נאה, צבעו כתום. בשרני ומזמין. ככלל ניתן להשתמש בו באופנים מגוונים למדי ולמלאו בכל מיני ירקות, גבינות – כנראה. לא ניסיתי. אני ניסיתי והצלחתי למלאו בדבר אחר לגמרי. איך קדאיף נראה לך למשל? קדאיף אמרתי? נו לא ממש אבל דומה. לקחתי את הפתיתים האפויים ובמחבת משומן בנדיבות טיגנתי אותם במשך 15 שניות לא יותר! הם מושחמים מהר ומוצאים כלאחר כבוד מהמחבת. תהליך דומה עברו פרוסות דקיקות של בצל שנחתכו למקלונים דקים מעט יותר רחבים מהאיטריות. בטיגונם הוספה חצי מכמות הסוכר. החשוב בתהליך זה הוא לבחוש ולא לתת לסוכרלהדביק את העיסה לקרמל. הוסף מעט אם נראה לך שזה קורה. אל הבצל המסוכר הזה הוסף כעת את האיטריות ולאחריהם את הפתיתים. כעת התערובת מתמזגת, סופגת את השמן והסוכר ואתה לא מפסיק לבחוש. עוד חמש שש דקות והאיטריות שטוגנו גם התרככו ומעין קציצת קדאיף מתהווה לנגד עיניך. כבה את האש ובטרם מתחיל תהליך הקרישה של התערובת – צוק אותה לתוך הדלורית. אל חשש אם הכמות גדולה יותר של התערובת גולשת מעבר לשולי הדלורית. זה יוסיף למנה הזו רק חן. נותרה לך כמות גדולה יותר ממה שניתן לדחוס בתוך הדלורית? (וזה קרה לי): הנח את כל העודף בתוך תבנית פנקייק עגולה, מעין טבעת מתכתית המשמשת רק למתן צורה עגולה לתערובת עד שתתקרש תוך שעה שעתיים. ההגשה: על גבי צלחת צחורה ובמרכזה דלורית ממולאת "קדאיף". מסביבה "הקדאיף" בצורה מבוזרת או חתוך. והעיקר להגיש חם. זכור זו מנה אחרונה מתוקה וניתן לבקר את המתיקות על ידי שליטה בכמות הסוכר המוסף. זהו! עד שאתה לא ממציא מנה כזו ומאלתר אפילו מה לעשות עם עודפים פה ושם, אתה עוד לא בשלן אם כי אתה בדרך הנכונה. אבל אחרי שזה כן קורה לך – אתה את הטירונות סיימת מזמן, עתה אתה כבר לפחות כמו השף הערום, אם לא למעלה מזה.
