בלינקה יקרה
כידוע לך, אני מלווה ילדים חולי סרטן ואת המשפחות שלהם, אז אני אנסה לתרום לך מהניסיון שלהן
אז קודם כל, היה לי ברור שתגיע הודעה ברוח הזו. אין מנוס כנראה מהתחושות האלה, מנפילת המתח הזו. נכון, יש הרבה הורים שמתפרקים ומתקשים לתפקד בתוך המשבר ואחריו נרגעים, אבל אצל הרבה משפחות זה הפוך: הרבה הורים מצליחים, כמוכם, לתפקד נפלא תוך כדי התקופה הקשה. מטפלים בילד (ולפעמים גם בילדים האחרים), לוקחים אחריות, שומרים על רוח אופטימית ועומדים בכל בגבורה, וכשהכל נגמר...אז מגיעה הנפילה. אז בעצם הם קולטים מה הם והילד עברו. מה קרה ומה היה עלול (חלילה) לקרות. אז לא יודעת אם זה עוזר במשהו-אבל לפחות תדעי שזה בסדר, זו צורת התמודדות שכיחה. המשבר הזה הוא זמני והוא יעזור לך לעכל את החוויה הקשה שעברתם ואחר כך תרגישי הרבה יותר טוב
טוב שאתם מתחילים לחזור לשגרה. זה חשוב לכולכם וזה אחד הדברים שמשדרים לילד בצורה הכי פשוטה וברורה שהכל נגמר, שהכל בסדר... ואגב, במחלקה בשניידר יש צוות של פסיכולוגיות/עובדות סוציאליות. אולי שווה בפעם הבאה שתהיו שם לנסות ליזום שיחה עם אחת מהן. יכול להיות שיקל עלייך לדבר עם אשת מקצוע, יכול להיות שיהיו לה עצות מעשיות להתמודדות... לגבי המשקל- אני חייבת להגיד...ככה זה. מהאמהות שיצא לי לראות- אלה שהיו רזות קודם מרזות עוד יותר, אלה שהיו מלאות- משמינות עוד. תופעת לואי שלא כתובה בספרים
קחי נשימה עמוקה. החלק הקשה כבר מאחוריכם. עוד מעט קט והכל יגמר
