הבעיה והכשל של כל המשתמטים.
היי, קראתי פה קצת ולא יכלתי שלא להגיב. אני סבור שיש לכל המשתמטים בעיה אחת בסיסית, שהיא בעיה של כל אדם - אף אדם לא יכול להתמודד עם האמת העירומה כשהיא מוטחת בפניו. הרי כשמורידים את כל המסיכות ואת כל התיאוריות,נשארים עם עובדה מאוד פשוטה - הצבא הוא הכרח לקיומה של מדינת ישראל, והשירות בצבא הוא חובה לאומית ומוסרית. למה לאומית? כי המדינה מחייבת אותך לעשות את זה. למה מוסרית? כי בפועל, האמת הפשוטה, הכואבת והכה הגיונית היא - אין שום סיבה שאדם אחד ישרת את המדינה, יקריב מעצמו (שלא לומר את חייו, בעוד שאדם אחר לא יעשה זאת. כל קיומנו ויכולתנו לחיות כאן מושתתים על הצבא. זה עניין א-פריורי וא-פוליטי. ומה הבעיה? בא אותו משתמט, ומסיבות כאלו ואחרות מחליט שהוא לא רוצה לעשות צבא (מסיבותיו הוא). אבל הוא לא יכול באמת להסתכל לעצמו בעיניים, לפחות לא בהתחלה, או כשניצוץ הרצון להיות פרזיט נוחת עליו. אז יש תירוצים: "המדינה הזאת דפוקה, מי בכלל רוצה לשרת את המדינה הזאת?" "הכל פוליטי והמנהיגים שלנו משחקים בנו כבכלי..." "בצבא יורידו את הערך שלי ואת כבוד האדם שלי..." "במדינות אחרות כולם לומדים בגיל הזה, אז למה שאני לא אלמד גם? למה לי לעצור את חיי?" "אני אתרום בדרכים אחרות". כל אותם הדברים הם תירוצים עלובים. האמת היא מה שציינתי למעלה. והיא כואבת: אין שום סיבה שמישהו אחד יקריב מעצמו, מאישיותיו ומחייו על מנת שהאחר יוכל לגמול לו ביריקה בפרצוף. פשוט אין. - משתמטים, אתם, ההורים שלכם והמשפחה שלכם חיים במדינה בזכות הצבא. יש לכם שקט, כי חיילים שומרים בגבולות, ולהם יש שקט כי יש מערך עורפי שלם שתומך בהם, עד כמה שאפשר. אני לעולם לא אוכל להבין אתכם, שקמים בבוקר ומסתכלים לעצמכם בעיניים. אני הייתי בוכה מרוב בושה. אני הייתי בוכה, שחברים שלי מסכנים את עצמם, תורמים מעצמם ועושים למעני, מה שאני לעולם לא הייתי חושב אפילו לעשות עבורם. - משרתים חיילים ומשוחררים יקרים, הם (המשתמטים) לעולם לא יוכלו להבין את הכאב שלכם. את השמירות הארוכות, הקור, חוסר הפרטיות. המשמעת הצבאית הנוקשה, חוסר ההתקדמות האישית בחיים, השאלה "למה זה בכלל תורם?" ו-"למה אני נמצא פה". הם לא יוכלו להבין איך זה להיות במוצב בשתיים בלילה ולחשוב על המשתמט שחוגג עכשיו איפה-שלא-יהיה, או את המשפחה/חברה שהשארנו בבית ואנחנו מתגעגעים אליהם. הם יבינו רק אינטרסים, רק תירוצים ורק אידאולוגיות מזוייפות. קריאות "פאשיזם" מילדים בני 17 שאפילו לא יודעים מהי מהות המילה. כי שירות בצבא הוא חובה וזכות גם יחד, לי, ולכולנו. שכל אחד יעשה את חשבון הנפש לעצמו. אמיר.
היי, קראתי פה קצת ולא יכלתי שלא להגיב. אני סבור שיש לכל המשתמטים בעיה אחת בסיסית, שהיא בעיה של כל אדם - אף אדם לא יכול להתמודד עם האמת העירומה כשהיא מוטחת בפניו. הרי כשמורידים את כל המסיכות ואת כל התיאוריות,נשארים עם עובדה מאוד פשוטה - הצבא הוא הכרח לקיומה של מדינת ישראל, והשירות בצבא הוא חובה לאומית ומוסרית. למה לאומית? כי המדינה מחייבת אותך לעשות את זה. למה מוסרית? כי בפועל, האמת הפשוטה, הכואבת והכה הגיונית היא - אין שום סיבה שאדם אחד ישרת את המדינה, יקריב מעצמו (שלא לומר את חייו, בעוד שאדם אחר לא יעשה זאת. כל קיומנו ויכולתנו לחיות כאן מושתתים על הצבא. זה עניין א-פריורי וא-פוליטי. ומה הבעיה? בא אותו משתמט, ומסיבות כאלו ואחרות מחליט שהוא לא רוצה לעשות צבא (מסיבותיו הוא). אבל הוא לא יכול באמת להסתכל לעצמו בעיניים, לפחות לא בהתחלה, או כשניצוץ הרצון להיות פרזיט נוחת עליו. אז יש תירוצים: "המדינה הזאת דפוקה, מי בכלל רוצה לשרת את המדינה הזאת?" "הכל פוליטי והמנהיגים שלנו משחקים בנו כבכלי..." "בצבא יורידו את הערך שלי ואת כבוד האדם שלי..." "במדינות אחרות כולם לומדים בגיל הזה, אז למה שאני לא אלמד גם? למה לי לעצור את חיי?" "אני אתרום בדרכים אחרות". כל אותם הדברים הם תירוצים עלובים. האמת היא מה שציינתי למעלה. והיא כואבת: אין שום סיבה שמישהו אחד יקריב מעצמו, מאישיותיו ומחייו על מנת שהאחר יוכל לגמול לו ביריקה בפרצוף. פשוט אין. - משתמטים, אתם, ההורים שלכם והמשפחה שלכם חיים במדינה בזכות הצבא. יש לכם שקט, כי חיילים שומרים בגבולות, ולהם יש שקט כי יש מערך עורפי שלם שתומך בהם, עד כמה שאפשר. אני לעולם לא אוכל להבין אתכם, שקמים בבוקר ומסתכלים לעצמכם בעיניים. אני הייתי בוכה מרוב בושה. אני הייתי בוכה, שחברים שלי מסכנים את עצמם, תורמים מעצמם ועושים למעני, מה שאני לעולם לא הייתי חושב אפילו לעשות עבורם. - משרתים חיילים ומשוחררים יקרים, הם (המשתמטים) לעולם לא יוכלו להבין את הכאב שלכם. את השמירות הארוכות, הקור, חוסר הפרטיות. המשמעת הצבאית הנוקשה, חוסר ההתקדמות האישית בחיים, השאלה "למה זה בכלל תורם?" ו-"למה אני נמצא פה". הם לא יוכלו להבין איך זה להיות במוצב בשתיים בלילה ולחשוב על המשתמט שחוגג עכשיו איפה-שלא-יהיה, או את המשפחה/חברה שהשארנו בבית ואנחנו מתגעגעים אליהם. הם יבינו רק אינטרסים, רק תירוצים ורק אידאולוגיות מזוייפות. קריאות "פאשיזם" מילדים בני 17 שאפילו לא יודעים מהי מהות המילה. כי שירות בצבא הוא חובה וזכות גם יחד, לי, ולכולנו. שכל אחד יעשה את חשבון הנפש לעצמו. אמיר.