הגזע החדש-חלק 1
היי, לא הייתי כאן מזמן. רציתי לפרסם כאן משהו שכתבתי לפני כמה זמן ולקבל עליו קצת פידבק. אז הנה זה. הוא נקרא "הגזע החדש". הקירות הלבנים התנשאו מעליו כמו ענקים לבנים. הוא דחף מעליו את השמיכה וקם מהמיטה, על גופו מכנסיים קצרים בלבד. האוויר היה חם, ומאוורר תקרה הסתובב בעצלתיים במרכז החדר. הוא חש לחץ בחזהו, וניסה לנשום לאט ובנשימות קצובות, אבל תחושת הקלאוסטרופוביה הפכה חזקה יותר ויותר עם כל שנייה. הוא ניסה להתמקד בנקודה דמיונית על התקרה, אבל הנקודה הדמיונית הפכה לנקודה בהירה ומנצנצת, שזעה מעלה ומטה, כמו גחלילית שיכורה. הגחלילית הבוהקת הלכה וגדלה, הלכה והתפשטה, עד שהפכה לדמותה של אישה יפהפייה, שהיתה לבושה שמלת אור לבנה שכיסתה את כל גופה. רק ראשה וכפות רגליה היחפות היו גלויים. שיערה השחור גלש על כתפיה המסנוורות. קיי צמצם את עיניו והאהיל עליהן בכף ידו. היא נחתה על המיטה בחינניות, כמו לוליינית בקרקס. קיי הכיר אותה. "אני יודעת שאתה מכיר אותי" היא ענתה בצחוק פעמונים. "מתי תבואי אליי?" הוא שאל. "עד מתי אני אחכה כאן, חם לי." "בקרוב, אני מבטיחה" היא אמרה. היא קירבה את פיה לאוזנו ולחשה: "רק אל תכעס". והיא זינקה במהירות למעלה ונעלמה כהרף עין. החדר החשיך שוב, ושקט כבד השתרר. קיי חש בדידות כה נוראה, עד שבטנו החלה לכאוב. הוא עצם את עיניו, וגילה שהוא מתקשה לנשום. הוא ניגב את הזעה ממצחו, קם, והתיישב על שפת המיטה. על הקיר, לצד המיטה, היה שעון רובה. קיי הביט עליו לרגע, ואז נטל אותו, הכניס את הקנה לפיו, וירה. הוא התעורר בצרחה. זה היה היום השלישי להמתנה, ונשמתו הלכה ודעכה. הוא החל לחלום עליה, והחלומות היו מלאים הרבה בדידות, כמיהה וגם תקווה. התקווה שהיא אכן תבוא ותגאל אותו. הוא התיישב וניסה לשחרר את רגלו הימנית שהסתבכה בסדין. הוא היה אדם של פרטים, אפילו כאן. בייחוד כאן. לפי "השעון הפנימי" שלו- שעון מעורר מיושן בצבע לבן, עם פעמון כסף ומחוגים ירוקים בהירים על רקע שחור, שריחף בפינת החדר- השעה היתה 6:55 בבוקר. קיי הביט החוצה אל הרחוב. השמש הציצה מתוך העננים, ילדים שיחקו על המדרכה, ובבית שמול ביתו שלו, כיסח השכן את הדשא. זה היה הרחוב של קיי, המקום אליו הוא בא כדי לברוח מהכל. מבטו התמקד לפתע בהשתקפותו בחלון. גבר צעיר בשנות העשרים לחייו, שיער בהיר וקצוץ, ועם תווי פנים, כך נדמה היה לו, של אדם שחי שנים רבות. הוא זכר את החלום, וליבו נצבט בכאב. הוא יכול היה לעשות כאן ככל רצונו, חוץ מלגרש את הזיכרונות. הוא היה רק ילד, בן שש או שבע, אבל הוא לא ישכח את מלחמת הסינדיקטים כל חייו. הוא פסע אל הארון, הוציא זוג מכנסי ג'ינס משופשפים ולבש אותם על תחתוני הבוקסר, על אלה הוא הוסיף חולצת טי לבנה. הוא התיישב על הכורסה בפינת החדר, שם את רגליו על השרפרף והביט החוצה, אל היום השמשי. התחשק לו כוס תה. נכון, הוא לא היה צריך באמת לאכול או לשתות, וגם לא לנשום, אבל הוא עדיין עשה זאת. הרגלים קשה לשנות. הוא הושיט את ידו אל השולחן הקטן שלצד הכורסה, והספל כבר חיכה לו שם. הוא לגם מהתה, שהיה מושלם. כמות הסוכר הנכונה כבר המתינה בפנים. לפתע צץ במוחו זיכרון נוסף. ריח של קמומיל החל למלא את החדר. זיכרון התה שאמו הכינה לו לפני שנים, צף ועלה ללא אזהרה מוקדמת. קיי טעם מהתה. כן,זה היה הטעם.
היי, לא הייתי כאן מזמן. רציתי לפרסם כאן משהו שכתבתי לפני כמה זמן ולקבל עליו קצת פידבק. אז הנה זה. הוא נקרא "הגזע החדש". הקירות הלבנים התנשאו מעליו כמו ענקים לבנים. הוא דחף מעליו את השמיכה וקם מהמיטה, על גופו מכנסיים קצרים בלבד. האוויר היה חם, ומאוורר תקרה הסתובב בעצלתיים במרכז החדר. הוא חש לחץ בחזהו, וניסה לנשום לאט ובנשימות קצובות, אבל תחושת הקלאוסטרופוביה הפכה חזקה יותר ויותר עם כל שנייה. הוא ניסה להתמקד בנקודה דמיונית על התקרה, אבל הנקודה הדמיונית הפכה לנקודה בהירה ומנצנצת, שזעה מעלה ומטה, כמו גחלילית שיכורה. הגחלילית הבוהקת הלכה וגדלה, הלכה והתפשטה, עד שהפכה לדמותה של אישה יפהפייה, שהיתה לבושה שמלת אור לבנה שכיסתה את כל גופה. רק ראשה וכפות רגליה היחפות היו גלויים. שיערה השחור גלש על כתפיה המסנוורות. קיי צמצם את עיניו והאהיל עליהן בכף ידו. היא נחתה על המיטה בחינניות, כמו לוליינית בקרקס. קיי הכיר אותה. "אני יודעת שאתה מכיר אותי" היא ענתה בצחוק פעמונים. "מתי תבואי אליי?" הוא שאל. "עד מתי אני אחכה כאן, חם לי." "בקרוב, אני מבטיחה" היא אמרה. היא קירבה את פיה לאוזנו ולחשה: "רק אל תכעס". והיא זינקה במהירות למעלה ונעלמה כהרף עין. החדר החשיך שוב, ושקט כבד השתרר. קיי חש בדידות כה נוראה, עד שבטנו החלה לכאוב. הוא עצם את עיניו, וגילה שהוא מתקשה לנשום. הוא ניגב את הזעה ממצחו, קם, והתיישב על שפת המיטה. על הקיר, לצד המיטה, היה שעון רובה. קיי הביט עליו לרגע, ואז נטל אותו, הכניס את הקנה לפיו, וירה. הוא התעורר בצרחה. זה היה היום השלישי להמתנה, ונשמתו הלכה ודעכה. הוא החל לחלום עליה, והחלומות היו מלאים הרבה בדידות, כמיהה וגם תקווה. התקווה שהיא אכן תבוא ותגאל אותו. הוא התיישב וניסה לשחרר את רגלו הימנית שהסתבכה בסדין. הוא היה אדם של פרטים, אפילו כאן. בייחוד כאן. לפי "השעון הפנימי" שלו- שעון מעורר מיושן בצבע לבן, עם פעמון כסף ומחוגים ירוקים בהירים על רקע שחור, שריחף בפינת החדר- השעה היתה 6:55 בבוקר. קיי הביט החוצה אל הרחוב. השמש הציצה מתוך העננים, ילדים שיחקו על המדרכה, ובבית שמול ביתו שלו, כיסח השכן את הדשא. זה היה הרחוב של קיי, המקום אליו הוא בא כדי לברוח מהכל. מבטו התמקד לפתע בהשתקפותו בחלון. גבר צעיר בשנות העשרים לחייו, שיער בהיר וקצוץ, ועם תווי פנים, כך נדמה היה לו, של אדם שחי שנים רבות. הוא זכר את החלום, וליבו נצבט בכאב. הוא יכול היה לעשות כאן ככל רצונו, חוץ מלגרש את הזיכרונות. הוא היה רק ילד, בן שש או שבע, אבל הוא לא ישכח את מלחמת הסינדיקטים כל חייו. הוא פסע אל הארון, הוציא זוג מכנסי ג'ינס משופשפים ולבש אותם על תחתוני הבוקסר, על אלה הוא הוסיף חולצת טי לבנה. הוא התיישב על הכורסה בפינת החדר, שם את רגליו על השרפרף והביט החוצה, אל היום השמשי. התחשק לו כוס תה. נכון, הוא לא היה צריך באמת לאכול או לשתות, וגם לא לנשום, אבל הוא עדיין עשה זאת. הרגלים קשה לשנות. הוא הושיט את ידו אל השולחן הקטן שלצד הכורסה, והספל כבר חיכה לו שם. הוא לגם מהתה, שהיה מושלם. כמות הסוכר הנכונה כבר המתינה בפנים. לפתע צץ במוחו זיכרון נוסף. ריח של קמומיל החל למלא את החדר. זיכרון התה שאמו הכינה לו לפני שנים, צף ועלה ללא אזהרה מוקדמת. קיי טעם מהתה. כן,זה היה הטעם.
