היום
הפרק היום עורר בי את הצד הפמיניסטי שבי יותר מתמיד. בהמשך להודעה שכתבתי לפני כמה ימים על זה שכריסטין מייצגת את הדילמה של משפחה/קריירה, חדרו אליי כמה תובנות חדשות: ראשית: הלו? מישהו שם בג'נואה סיטי שמע פעם על צמד המילים הקדוש "מעמד האישה"? ומה עם "שוויון בין המינים"? כאילו, אני מודעת לזה שהפרקים שאנו רואים היום צולמו לפני 4 שנים, אבל גם אז, בשנות ה-90 המאוחרות (וגם הרבה הרבה לפני כן) הייתה מודעת גוברת לזכות של נשים לשוויון ולמניעת אפליה, בעיקר בשוק העבודה. אני כמובן מקצינה את מה שראיתי היום, אבל היחסים בין פול לכריסטין מנציחים את סטריאוטיפ האישה כמטפלת ראשית בילדים (בעוד הגבר הוא איש קריירה מצליח - במקרה זה הבלש המסור של ג'נואה סיטי - ולא מעלה בדעתו בכלל שגם אישתו זכאית לאותו דבר בדיוק).זה נראה כ"כ מובן מאליו לפול (ולא רק לו, אלא לכל החברה שבה אנו חיים - או לפחות החברה שמייצגת ג'נואה סיטי), שכריס צריכה להתמסר להקמת המשפחה איתו, על חשבון טיפוח שאיפותיה המקצועיות - בעוד הוא כלל לא מתכוון לשנות את אורחות חייו (המקצועיות) בשום מובן בעקבות הרחבת המשפחה המתוכננת. שוויוני? דמוקרטי? ממש לא. אבל הסטריאוטיפ הזה בחברה הוא כ"כ מוטמע, כ"כ חזק, כ"כ נעוץ בהווייתנו כיצורים חברתיים וכ"כ יורד לשורש קיומנו בעולם הזה - עד שזה נראה לכולם "בסדר גמור", "מובן מאליו", ו"ברור שזה ככה, ככה זה צריך להיות, לא?" אז זהו, שלא. הנה עוד אחד מהכשלים הצורמים, שאפילו חברה מודרנית, נאורה ומפותחת כשלנו לא השכילה להתגבר עליהם. בדיוק היום קראתי באיזשהו מאמר, שלכאורה כולנו נאורים, כולנו צועקים "שוויון למינים!" וכולנו יוצאים נגד דיכויין של קבוצות חלשות ונשים בפרט, אך למעשה פועלים באין-סוף דרכים כדי לשמר את אי-השוויון הזה למעשה. כולנו מעודדים נשים לצאת לעבוד ולהתנתק מהתפקידים ה"מסורתיים" שלהן בטיפול בילדים ובניהול משק הבית, אך הכל בערבון מוגבל. למשל, נמצא שגברים מעודדים את נשותיהם לעבוד, ואף מתגאים בהן על כך, אך רק כל עוד הם מרוויחים משכורת גבוהה יותר מנשותיהם. עוד הד לתפיסה השוביניסטית של הגבר כמפרנס העיקרי, שאמור להרוויח יותר מאישתו. אני מאוד (מאוד מאוד) מקווה שכריסטין תכריע את המאבק (הנצחי כנראה) בין המינים לטובתה, לא תוותר על שאיפותיה האישיות, ותפסיק לבטל את עצמה כאישה בפני פול כגבר (הגם שעצם גבריותו מוטלת בספק בעיניי...) אם היא תצליח בכך, אולי זה יהיה שלב נוסף ב"מהפכה הפמיניסטית הפרטית של צח"מ", לאחר שדרוסילה לא ויתרה ויצאה לעבוד, תוך נטישת בעלה, ניל (=היחיד מבין הרביעיה מעוררת-ההשראה שלנו שלא הופיע היום בפרק...) אני יודעת שלקחתי את זה די קשה, אבל אני כנראה מושפעת מהחומר הפמיניסטי שאני קוראת עכשיו במשפטים... ולדברים יותר קלילים: כריסטין הצליחה לרגש אותי בפרק הזה. היא שיחקה בצורה אמינה ומעוררת הזדהות. ממש אפשר היה לחוש את הכאב ואת המצוקה הגדולה שלה, מבעד לחיוכים המזוייפים אל מרי וחילופי-הדברים עם פול. היא הצליחה לבטא בשפת הגוף את תחושותיה, בצורה הרבה יותר טובה ממה שאפשר היה להביע במילים. ופול האטום עדיין חי בהכחשה. הוא fucking חי עם האישה הזו! הוא חי איתה! מה, הוא לא רואה את המצב שלה? הוא לא מבין מה היא מנסה לשדר לו בדרכה הכ"כ לא כנה ולא פתוחה? אם הוא לא מתייחס לזה, אז אחד משניים: או שהוא אטום וסתום לחלוטין, או שהוא מבין הכל - אבל מעדיף להתעלם ולהכחיש את זה (לשכנע את עצמו ש"הכל בסדר" ולא להודות באמת המרה). נראה לי שהאפשרות השניה יותר הגיונית. ועך כך תעיד ה"פנינה" שיצאה לו היום מהפה: "כריסטין פשוט עוד לא מעכלת את כל מה שקורה", אמר למרי. יופי, שינסה להאמין בזה. לפחות ככה הוא ירגיש טוב עם עצמו... הדבר היחיד שאני אוהבת בסצינות עם דרו לאחרונה, זה רק להסתכל עליה (ובעיקר על הגוף שלה... בהמשך לאחד הבנים פה, שאוהב את הגוף של בילי...). ואלה לא חדשות מעודדות במיוחד. כאילו, דוגמנית דוגמנית, אבל בחייאת, מה עם סצינות מעניינות, מה עם האקשן והרעש שדרוסילה יודעת ליצור סביבה, איפה "דרו הישנה?" (וזו הפעם האחרונה שאני מקטרת על הנושא הזה, מבטיחה!...) ואני מאוד מאוד אוהבת את המפנה שחל ביחסים בין אשלי ובראד. שרק ימשיך ככה. והולך להיות כיף בימים הקרובים, עם ההתפתחויות בפרשת הזרעונים...