"הדבר (הספורטיבי) הכי מפגר שעשיתי..."

[גמדים קטנים]

"הדבר (הספורטיבי) הכי מפגר שעשיתי..."

איך זה בתור רעיון לשירשור? הרעיון עלה לי היום בזמן שהפסקתי ריצה כי כאבה לי הבטן כי אכלתי חומוס בצהריים!!! אני כה מפגרת, חיכיתי לריצה הזאת שבוע ובמקום זה תקעתי גרעפסים בפארק הירקון כמו חבורת גברים בתחרות שתיית בירה... אני מתנצלת בפני כל אזרחי הפארק, לי זה הפריע יותר... כך שאין ספק שאכילת חומוס לפני אימון נמצאית במקום הראשון. במקום השני - הנחה שזה הגיוני לעלות מ-4 ק"מ ל-12 תוך שבוע וחצי, רק כי "אני הרי יכולה לרוץ 12 ק"מ..." התוצאה - התיבשות קלה, לא אסון. במקום השלישי - ניסיון לעצור את עצמי על הרולרבליידס על מכונית חונה. התוצאה - זעזוע מוח קל... מה שלא הורג מחשל... אז מה שלכן?

 

[moran ashur]

חחח רעיון גדול

הדבר הכפי מפגר ומפדח שקרה לי זה חליקה סטייל שק תפוחי אדמה תוך כדי סיבוב בכיכר על מיץ של זבל (אורגינל) שהשאירה משאית שעברה שניה לפני. והתפלשות במיץ הזה בנסיון לקום. אבל הכי התביישתי שזה קרה בנוכחות איזה רוכב חתיך אחד (מקוה שהוא לא מסתובב פה..) שרכב שם לידי. הדבר השני זה התברברות עם אופניים בטוסקנה במשך 8!!! שעות בחום של 40 מעלות עד אפיסת כוחות מוחלטת ומחסור חמור בשתיה. רוכבת ובוכה בוכה ורוכבת... מקום שלישי, שוב התברברות, הפעם באזור אוכף סאן מרקו באיטליה, טיפסנו איזה 2000 מטר גובה מצטבר בביגוד קצר רחוקים 80 ק"מ מהמלון ופתאום התחילה סופה מטורפת עם כדורי ברד בגודל של אגרוף וקור אימים שפשוט שיתק לי את הידיים מהמרפק למטה ואת הרגליים מהברך למטה - ממש שיתוק מוחלט ומפחיד כל זה בירידות מטורפות על אספלט חלק ורטוב וכמובן... בכי בלתי פוסק. זאת הפעם היחידה שממש חשבתי שלא אצא מזה... מזל שכתבת רק שלושה מקרים כי יש לי טימטומים בלי סוף...

 

[ofec bar]

שרשור כיפי!

1. לרוץ 2:45 כשהריצה הכי ארוכה שלי לפני כן לא עברה שעתיים. הייתי קטנה וטיפשה (בת 17) וכתבתי לעצמי תכנית אימונים דרקונית, מאחר שפספסתי שבוע בתכנית המשכתי מאיפה שהייתי אמורה. התוצאה: התייבשות וחום גבוה. עם זאת, נלמד הלקח. 2. לרכוב את סינגל יער בית קשת עם אופני שטח (לפני חודש) כשיכולות הרכיבה שלי בשטח לא קיימות התוצאה: הליכה קשה מאוד עם נעלי קליטים + תיקון פנצ'ר בגלגל אחורי לבד באמצע הסינגל. מזעור נזקים: לחתוך מהסינגל לדרך נוף ולהצליח לנווט משם ליישוב. לא מאמינה ששרדתי... 3. לעשות הקפה של "המשולש" באופני כביש אחרי חצי מרתון עין גדי, בו סבלתי כמו שלא סבלתי מעולם (והוא עדיין עומד בראש רשימת הסבל, אפילו שמאז עשיתי חצי איש ברזל ומרתון). זה היה טיפשי איך שלא מסתכלים על זה, אבל עובדה שאני זוכרת את זה כאימון מכונן אז אולי היה לו ערך... 4. כל פעם שאני לא לוקחת ג'לים בריצות ורכיבות, ומופתעת בכל פעם כבפעם הראשונה שאני מתפרקת. 5. לקחת האמר ג'ל בטעם תפוז, כשאני יודעת שאני לא יכולה לקחת ג'ל חמוץ. התוצאה: להקיא בשיחים. עם זאת היום אני עושה הרבה פחות שטויות ממה שעשיתי "בצעירותי" ובתמורה נפצעת פחות.

 

[עוד נועה]

לנסות לרכב בכביש עם אופני שטח כאימון ראשון...

אצלי עוד לפני ההריונות, הפעילות הגופנית נקטעת. כדי להביא לעולם שני זוגות תאומים, נאלצתי לעבור טיפולים לא ממש כיפיים. ההפעלה הכי רבה של הארבע-ראשי שלי בתקופה הזו היתה לתקוע לתוכו מחט של כמה ס"מ בבת אחת ולהזריק פנימה חומר נורא שומני... תאמינו לי שריצה בעליות במודיעין ממש לא שורפת ככה, גם לא עליות עם אופניים

אחר כך אני הופכת לפצצת הורמונים מתקתקת שאסורה עליה כל פעילות גופנית כולל סקס (הרופא אמר שלאיש שלי דווקא מותר...) אני פשוט מגיבה כל כך חזק לחומרים האלו שאסור לי לזוז. אחר כך בא הריון תאומים ושוב אסור לזוז (בדיעבד, לא לגמרי נכון אבל לא ידעתי). אחר כך באים לילות רבים עם שינה קטועה.... בקיצר - המון המון תירוצים למה לא שבתי לספורט אחרי לידה. תודו שזה תירוץ טוב שאי אפשר להשאיר את האיש עם הילדים בבית וללכת לספינינג כי הוא המדריך... ביביסיטר? רעיון מצויין אבל הצלחתי להדוף גם אותו. בגיל שנה וארבעה חודשים, שירה ורוני הלכו למטפלת ועלה לי ולאיש רעיון "מבריק". אם אי אפשר בערב, נלך להתאמן ביום החופשי שלי, כשהילדות במשפחתון. אז ארזתי גוף שלא זז מהרבה לפני ההריון בתוך מכנסי רכיבה, ויצאנו דווקא לכביש. האיש שלי כבר היה רוכב כביש מנוסה וטען שבין צומת לטרון לצומת נחשון אין עליות. הכל מישור... ככה זה כשאתה כבר עולה לבר גיורא. כל היתר נראה לך שטוח... משוכנעת שיש פה כמה רוכבות שיסכימו איתו לגמרי... אז יצאנו לדרך. פתאום גיליתי שיש שם עליות. גנחתי והתנשפתי אבל טיפסתי אותן. זה ממש לא נראה לי מישור. איכשהו הגענו לנחשון והתחלנו לחזור... האיש שלי הבין שזה לא עסק ואמר שהוא יסע מהר ויביא את האוטו. הוא כבר שכח שאשתו לא מסוגלת שלא לסיים אימון... אם יש בעיה, עדיף שאני לא אתחיל כי אצלי זה "התחלתי ולכן אסיים"... כך שעד שהוא נסע, הגיע לאוטו, העמיס את האופניים על המתקן הרעוע שהיה לנו והצליח לאזן אותם, אני בינתיים בהתנשפות יחידים, הגעתי עד לטרון בכוחות רגלי.... על אופניים. אני חושבת שכמה מכוניות שעבר שם במקרה הריעו לי מתוך אמפטיה מוחלטת.... מקרטעת אבל נוסעת.... הלכנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה בתור פיצוי. כבר שם התחלתי להרגיש שהגוף שלי לא ממש אהב את החוויה.... לקראת הערב כבר לא יכולתי לזוז ובקושי להרדם מכאבי שרירים שנשארו איתי כמה ימים נוספים... בקרוב אני מקווה להתחיל לרכב על אופני כביש ולשוב לאיזור, מצויידת בכושר שפיתחתי בשנתיים שעברו מאז... בונה בהחלט על חוויה מתקנת

 

[efroch99]

לא זוכרת משהו כרגע...

אם אזכר, אבוא לדווח

 

[טליטר]

לרכב בביש בלי לדעת להעביר הילוכים

בערך בינואר שמעתי שיש קבוצה שמתאמנת לקראת מירוץ נשים, הילד שלי היה בן שנה ואני הייתי ממש שמנה- העמסתי את האופניים (אופני מדבקה מצ'וקמקות) והגעתי לפארק, כולי מלאת גאווה - קמתי מוקדם הרגשתי ממש ספורטאית. כמובן שנשארתי בסוף אחרי כולם (משהו שלצערי עוד לא השתנה) אבל אני החלטתי שבגלל האופניים אני נשארת מאחור ואני צריכה אופנים. מפה לשם קניתי אופניים יד שניה - רק שכבר הגיע זמן המירוץ ולא הגעתי הרבה לאימונים (חורף וקר והכביש רטוב) וככה שבוע לפני המירוץ נשים הגעתי עם האופניים לרכיבת הכנה. כביש פתוח מלא ירידות/עליות מכוניות ואני עולה על האופניים, מדוושת כרגיל נשארתי בסוף(מזל שהיה רכב ליווי מאחוריי) ההוא ברכב ליווי צועק לי תעלי ביד ימין תורידי ביד שמאל פלטה מה הוא רוצה ממני? למזלי פגשתי בדרך מלאך בשם בן עמי שלקח אותי על חסותו - נתן לי לשבת לו על הגלגל לימד אותי להעביר הילוכים ואפילו נתן לי לאכול כי בסוף בקושי הצלחתי לדווש אח"כ כבר לקחתי כמה שיעורים עם כרמי שלימד אותי איך עוצרים ואיך עולים ויורדים ובאפריל כבר השתדלתי להתחיל להתאמן כמו בנאדם אבל נראה לי שהדבר הכי מפגר (ובטח יהיו עוד אני מתחילה) זה לצאת לכביש עם אופניים חדשים בלי לדעת לתפעל אותם, אחלה רעיון לשירשור , משעשע,אולי משם מקור כל הפחדים שלי

 

[ט י ל ט ו ל ה]

אחלה שירשור!!!

במקום הראשון : אני רוכבת כבר חודשיים!!! יש לי אופני שטח חדשים ומהממים.(שטח) ,ובעלי מספר לכל מי שרק מוכן לשמוע ש"אישתי רוכבת מצויין,ומראה להרבה גברים את הגב"... רק שהפעם הוא נפל על חבורה של רוכבי שטח מסוקסים מעין כרמל.נו,אז הם הרימו את הכפפה , הרימו אלי טלפון ,והזמינו אותי לרכיבת לילה בשבילי הכרמל. רק כמה דברים לא נלקחו בחשבון : א.כאמור...רוכבת חודשיים.... ב.מילא חודשיים , לא מבינה מה המשמעות של עליות...בשרון אין עליות. ג.לילה!לא רואים כלום.(בדיעבד? מזל!!!) ד.ואת זה בעלי לא ידע , היתה לי תקלה טכנית בברקסים.ומכיוון שממש "הבנתי" מה אני עושה אז פשוט פתחתי את ה-V ברקס הקדמי.(הוא היה ננעל על הגלגל כל הזמן) ,וככה רכבתי לי בשבילי עמק חפר ה.אבל הרכיבה הזו היתה בלילה על הכרמל!!! טוב, מה שלא הורג.מחשל.ואם אין שכל-אין דאגות!!! מזל שעברו כבר שלוש שנים... סיפור שני : מטפסים כביש בשומרון.מגיעים לצומת ואני מתה מרעב.משכנעת את כולם לעצור לאכול.אכלנו...ואז היינו צריכים להמשיך.בעלייה.שיש לה שיפוע מכובד. עולה על האופניים , רגל ימין מחוברת.יופי.עכשיו שמאל.נאדה לא מתחברת.מהירות 0 ,נופלת כמו שק תפו"א על הצד , מחוברת לאופניים. את שוכבת כמו גוש בטון על הצד-גב ללא יכולת לזוז.ככה.גוש. כל זאת לקול חבריי הנקרעים מצחוק. טוב, אז נקרעתי מצחוק גם....

 

[רצה רחוק]

רשימת שטויות- מדגם קטן

שבת בבוקר- התקררות קלה, לא משהו שצריך להתייחס אליו. יצאתי לריצת 20-21 ק"מ על כביש 4, קצב נוח פלוס, ופתאום הריצה הזו, שעוברת אצלי בכיף, הופכת למשהו קשה וארווווךךךך... אבל לא מפסיקים ריצה באמצע! סיימתי כמעט על ארבע. הרגשה כללית רעה. כשהגעתי הביתה מדדתי חום- 40.5 מעלות! את החום הייתי צריכה למדוד קודם לכן... פעם בכמה חודשים- נפילה במהלך ריצה. תמיד אותו סיפור- הגוף עייף, הצעדים נהיים שטוחים, הרגל נתקלת בשום דבר והופ- אני עפה קדימה, בולמת עם הידיים, מתהפכת איכשהו בדרך ונוחתת על הגב כשהידיים בד"כ הן הפצועות היחידות והכאב הכי משמעותי הוא בעצם הפדיחה... נפילה כזו, שהסתיימה בהשתטחות על הידיים, היתה גם בחצי מרתון בית שאן הראשון שלי, כבר בקילומטר הראשון. עפתי, קמתי, המשכתי לרוץ, 5 ק"מ הרגשתי רק את כף היד המדממת. מירוץ טירת הכרמל ל- 5 ק"מ (ואני בכלל מעדיפה מרחקים ארוכים יותר)- הזינוק בשעה 19:00. באותו יום בצהריים- מצאתי לנכון לקיים "מצוות ומעשים טובים" בלהט רב בלי לשמור כח לריצה. לאחר מכן- ארוחת פסטה (רוטב עגבניות קל) כ-5 שעות לפני הזינוק. במירוץ עצמו- פתחתי בקצב לא הגיוני, קילומטר ראשון עפתי ב-3:20 דקות, בחיים לא הייתי עושה את זה אילו תכננתי, זה בכלל לא הקצב שלי. סיימתי בזמן הכי טוב שלי אי פעם- 20:23. מקום שלישי נשים כללי. ואז מקו הסיום המשכתי בריצה ישירות לשירותים, הקאתי את נשמתי, כל הפסטה יצאה כמו שנכנסה. הבחילה נמשכה עוד יומיים לאחר מכן. מרתון טבריה 2009- מרתון ראשון שלי. חודש לפני המרתון התחילה דלקת קשה ב- ITB בצד הברך עם כאבים מסריחים בריצה. החלטתי לזנק בכל זאת ולהמר. הכאב הופיע כבר אחרי 100 מ' ריצה, התגבר וליווה אותי לאורך 35 ק"מ הראשונים, כאב לי יותר מאשר אחרי ניתוח קיסרי וגם יותר מצירים. אחרי 35 ק"מ כבר לא חשתי כאב והתחלתי ממש לרוץ. סיימתי והכאב חזר ביתר שאת, הושבתתי מריצה לעוד חודש לפחות. האמת? היה שווה... לפני חודש- חופשה באוסטריה עם בן הזוג. רצתי כל בוקר ואח"כ רכבנו יחד על אופני שטח, מסעות של עשרות ק"מ. תענוג. עד שיום אחד לא בהיר התעוררתי לתוך מבול, הגשם הכי רטוב שראיתי בשנה האחרונה... השעה 6:30 בבוקר, החלטתי ששבת ללא ריצה איננה שבת, יצאתי לרוץ כמובן בבגדי הריצה הקיציים שלי. את משקפי השמש האופטיים הסרתי כבר בהתחלה כי לא היו לי וישרים לסילוק כמויות המים מהם, העננים ישבו על שבילי הריצה, השבילים הפכו לאסופת שלוליות, נרטבתי תוך שניות ורצתי כך למעלה משעה עם חיוך אידיוטי על הפנים כשאני מזכירה לעצמי שאת תחרות האיירונמן עושים גם בגשם...

 

[גמדים קטנים]

גם אני כל הזמן נופלת

מה עושים נגד זה? דווקא כשחשוך או השטח לא אחיד אני בסדר, ובריצות הכי שגרתיות פתאום רצפה. אבל בפעם האחרונה שנפלתי הצלחתי "לבלום", כלומר ליפול נכון כמו שמלמדים בקונג פו, על הצד, ולא קרה כלום, אז הייתי מאד גאה בעצמי. וגם מושפלת, כמובן, זה התערבב...

 

[ליאת רוז]

סיפתח כואב ברולרבליידס

בזמנו, עוד טרום עידן האופניים והריצות, עת הרגשתי פדלאה אחרי הצבא, רכשתי זוג רולרבליידס משובחים ואיכותיים. מאחר ותמיד החלקתי טוב בסקטים והספקתי לנסות את הרולרס בחנות והרגשתי מספיק בטוחה ושכחתי שפה עוצרים אחרת ואני אפילו עוד לא יודעת לתפעל את הברקס בעקב הרולרס, החלטתי לצאת להחלקה ראשונה עם כלבתי דאז, אלזה: כלבת רועה גרמני חזקה כמו שור, בעלת סלידה עזה לחתולים. החזקתי אותה חזק ברצועה, דידיתי על הרולרס עד הכביש (אזור שקט, ללא מכוניות) והתחלנו בזהירות. פרט שולי שנשכח: הרחוב היה בעל שיפוע קל ולא ידעתי לעצור טוב וגלגלי הסיליקון הארורים צברו מהירות. פרט לא שולי: ברחוב יש חתולים ואלזה שלי לא אהבה חתולים, בלשון עדינה. למרות שהייתי בכוננות חתול והחזקתי את את אלזה קצר ברצועה, חתול תועה וסורר הצליח לחדור לשדה הראייה שלה לפני שהוא הגיע לשלי. התוצאה: אלזה מושכת בכל כוחה לעבר החתול, אני לא שמה לב ומתעופפת ישירות על הברך. התוצאות: סופ"ש של כאבים וצליעה בבית. המסקנות: רק עם מגינים. ללמוד לעצור. לא לצאת עם הרולרס ביחד עם עם כלב זאב חזק ועצבני. כמובן שאח"כ בבית, כשקיטרתי על הכלבה אבא שלי הצדיק אותה וטען שזו אשמתי.

 

[נעמי של פז]

אחללה רעיון לשירשור

אז ככה: 1. לרוץ מרתון ראשון בטבריה עם מלוה שהיה נראה לי מאוד מנוסה (בעל עבר "עשיר" של שני מרתונים) שכל הזמן לחץ עלי לקחת ג'לים או לשתות איזוטוני. לי זה היה מרתון ראשון אז נורא סמכתי על ניסיונו. לאורך כל הריצה סבלתי מבחילה נוראית. לא הקאתי כי אני מאלה שלא מקיאות בקלות אבל כאלה בחילות לא היו לי אפילו בהריונות כולם. 2. אותו בחור התאמן לריצה של 25 ק"מ. אני אחרי טבריה הייתי באופן יחסי במצב של מנוחה לכן הייתי אמורה להצטרף אליו ל- 10 ק"מ האחרונים. אלא ש.... בפברואר חורף ולפעמים אפילו יורד אצלנו גשם! אבל אני עומדת במילה שלי ולמרות המבול הנושא שירד אני מחכה לו ומצטרפת. היה כל כך מפגר! לא היינו צריכים לשתות כי היו מים "חופשי לאורך כל המסלול"

3. ריצה לאורך 25 ק"מ בלי ג'ל שבסיומה ראיתי כוכבים מרוב תשישות של הגוף. נעמי

 

[כבשה בשדה]

בלי גרביים

אחרי העבודה הלכתי לרוץ בפארק העירוני, מראש הכנתי באוטו את כל הבגדים הנחוצים אבל שכחתי גרביים. אמרתי לעצמי לא נורא הרבה אנשים רצים בלי גרביים, לא ביג דיל אז זהו שכן ביג דיל, בחום הכבד של אוגוסט היה פשוט סיוט, אחרי 2 וחצי קילומטרים לא רק שלא יכולתי להמשיך לרוץ גם לא יכולתי ללכת יומיים בעקבות שלפוחיות ענק שנוצרו לי.

מבאס נורא, אבל מאז אני בודקת טוב טוב שלא שכחתי כלום... אגב, אחלה שרשור

 

[rasheric]

יום סקי עמוס שאחריו התעכבנו יותר מדי

נסיעת סקי חמישית. הזכירו לנו בתחילת השבוע שכל הפציעות הן בסוף היום, כאשר עייפים. הא. למלון אפשר היה להגיע רק בגלישה או על ידי רכבל שמפסיק לפעול במשהו כמו חמש. היום השילשי. אני ובעלי נסחפנו. הגענו לנקודה של הרבל והוא כבר לא עבד. הכרנו כבר טוב את המסלול הזה - קליל.אין סקי פטרול בשעות האלה (אלה שמפנים אותך אם אתה מתרסק ). יאללה יוצאים לדרך. עיקולים קלים. גבעות שלג נמס כי סוף היום וסוף העונה. סבבה. ואז אני לוקחת את הסיבוב לא טוב ונופלת. מגלש אחד נתקע בערימת השלג. הנעל לא מתנתקת ממנו. אני שומעת קנאק. כואב. אני שוכבת על המסלול. בחור אחד עוזר לבעלי לגרור אותי הצידה. נחכה לסקי פטרול ? אין למי . נתקשר אליהם ? למי יש בכלל מספר. איך אני זזה מפה? כתגובה ללחץ אני מרגישה מיגרנה מתחילה, עם אאורה ( נצנוץ קטן שמשתלט על כל שדה הראיה ונמשך כחצי שעה ). אני מבינה שאין ברירה. נעמדת. אומרת לבעלי שיחליק לאט לפני. לא מזיזה את הרגליים. בקושי רואה אותו. עוקבת אחריו עם רבע שדה ראיה. חמש דקות ארוכות ואנחנו על קרקע מוצקה. אז פרצתי בבכי. הרופא המקומי אמר שקרעתי רצועה אבל אני ... רק מתחתי אותה. פעם אחת פזיוטרפיה. אופניים בחדר כושר. אחרי חודש לא היה זכר. אבל מאז לא נסענו לטיול סקי יותר...... משיהי יודעת למה? רחל

 

[רצה רחוק]

בדיוק מהסיבה הזו מעולם לא הסכמתי לנסוע לסקי!

 

[ט י ל ט ו ל ה]

אין!!! אין על סקי!!!

אני כבר שבועיים מתכננת את החופשה המופלאה הזו....שבוע של אושר צרוף! רחש הסקי'ס על השלג ,טעם הגלו-ווין ,(יין אדום חם) ,מרק הגולש בפיסגה...אפרה סקי מעולה...לראות את הילדים גולשים על הסקי'ס/סנואובורד ונהנים מכל שנייה.... קוראת חוברות , בודקת באינטרנט...מחפשת ,שואלת ,נוברת... שיהיה כבר חורף!!! בא לי למות מהחום הזה.

 

[נשיקולדה המקורית]

אכן אין על סקי

רק להתמכר ללבן הזה ולא צריך כלום. ואפילו אני חזרתי לפני שנתיים ל"מקום הפשע" Up State New-York בהתחלה קצת פחדתי והתחלתי ממסלולים ירוקים ומהר מאד (ביום השני) עברתי לשחורים, אבל ללא אקסטרימים... סקי נורמלי של אנשים רגילים רק במסלולים קשים

 

[rasheric]

החלומות הכי טובים שלי ( בלילה ) הם אלה שבהם

אני גולשת. זה ספורט חלומי. מסוכן באופן אינהרנטי, אבל כל כך ממכר! בסוף המסלול את מתכננת איך את עלה לאחד הבא. וזה לא רק הורט אלא כל המסביב. הלבן. השקט. החופשה. הבילוי. האוכל. רק בשביל זה הייתי עוברת לגור בארץ אחרת!

 

[חניתס]

חחחח, אחלה שירשור....

בס"ד יואוהו, אם אני אתחיל מאז שאני זוכרת את עצמי עושהספורט תקצר היריעה כיוון שיש בי סוג של "התאבדות" לכל תחום ספורטיבי כדי לעשות את זה כמה שיותר 100% אז אני אספר אחד מהעבר ואחד מההווה. בתור ילדה הייתי מצויינת בכל משחקי הכדור

למינהם ובכל משחק לקחתי מקוםראשון

והראיתי שליטה טובה באחד המשחקים, שיחקתי עם קבוצת ילדים לא מוכרת כ"כ כיוון שהתארחתי אצל המשפחה שלי שגרה בצפת. (וכידוע צפת משופעת בהרים) וכצפוי הפגנתי את כישוריי ובעודי רצה לכיוון הכדור זה החליט להתדרדר במורד ההר לא פחות ולא יותר עד הוואדי למטה בגובה של מעל 20 מטר. ברור שרק אני זו שיוכיח גבורה להביא את הכדור ופתאום אני שומעת את החברים מעלי אומרים אחד לשני יואוהו תראו איך היא יכולה לרוץ כ"כ מהר במורד ההר ורק אז אני קולטת שאני רצה ללא שליטה במהירות מטורפת כשאוטוטו ראשי וגופי הולכים להתנגש בעץ אורן ענק. באינטואיצי'ה שלי רגע הטיתי את גופי הצידה וניצלתי מהתגשות חזיתית מה שלא מנע ממני להמשיך ולהתדרדר עד לוואדי למטה ורק בדרך נס יצאתי עם תפרים בעפעפיים, בכף היד וריתוק למיטה למשך חודש! הדבר המפגר שעשיתי בהווה: ביום הראשון שהתחלתי לרכוב על אופני כביש החליקה לי יד ימין מהכידון כלפי מטה ובמקום לחפש את המעצור או להאט ניסיתי להושיט את יד ימין לגדר ההפרדה שנמצאת לצידי הכביש וכך לעצור את עצמי מנפילה.......... כמובן שה"טרחה" לא איחרה לבוא !!! ידעתי שנכנסתי למועדון. שבת שלום!

 

[אלת הירח]

שרשור נהדר

אני די טובה בלעשות דברים טפשיים, בעיקר מתוך רצון להראות שאני קשוחה. בטוחה שיש עוד סיפורים חוץ אלה שאני זוכרת כרגע: 1. להסתכל ברגל של היריב שעולה ב-high-kick עצבני לכיוון צד שמאל של הפרצוף שלי ולהוציא הגנה לצד ימין (תוצאה: פנס מפחיד ביותר) 2. לא להפסיק אימון + להישאר לאימון שאחריו אחרי שקיבלתי high kick ממש חזק שגרם לחדר להסתובב סביבי (תוצאה: העברתי את האימון השני כמו בחלום (רע) ובמשך שלושה ימים היו לי קצת בחילות וסחרחורות) 3. להמשיך להתאמן אחרי שהבוהן שלי נכנסה בשק האגרוף בזווית לא מומלצת, התנפחה והכחילה (תוצאה: לקח לה כחודש לחזור לעצמה) נ.ב. גם מוקפץ תאילנדי ממש לפני אימון לא מומלץ

 

[אלת הירח]

יש לי עוד אחד

אבל אני ממש לא מצטערת עליו במשך חודשים חיכיתי שיהיה אינטרקלאב (מפגש בין מועדונים) וביום האמור התעוררתי עם כאב גרון וחום. החלטתי שאני לא נותנת לזה להשאיר אותי בבית. הלכתי, עשיתי 3 קרבות, הייתי ב-high טוטאלי, אמרתי שגם אם אהיה עכשיו ממש חולה בגלל זה זה היה שווה את זה, ובסוף דווקא הבראתי הרבה יותר מהר מהרגיל.