הדחקה וכאב.

[Charmed Gal]

הדחקה וכאב.

דבר ראשון, ברצוני לציין כי אחרי עיון בפורום הזה אני חושב שהוא ממש נהדר ומקום טוב לפרוק, טוב שגיליתי אותו עכשיו. אז מה עושים כשאתה כל הזמן מאוכזב ופגוע מאנשים? ולא סתם אנשים, אלא האנשים שחשבת שהם החברים הכי טובים והאמיתיים שלך? וככל שעוברים הימים אתה מגיע למודעות ולהבנה שאתה אולי עוד תקוע בעבר ובקשרים שהיו פעם, או אולי הם מעולם לא היו ככה עבור האחרים, ואתה נשארת בעבר, במן האידיאל שפיתחת בראשך שאתה עבורם מה שהם עבורך? ומילא זה, אבל מה עושים נגד הכאב? איך נאטמים? איך נותנים להפסיק להגיע אליך? אולי זה נשמע כאילו אני מבקש להפסיק להיות אנושי, אבל אם זה מה שדרוש, לא אכפת לי. אני שחקן, אני רוצה להגיע להוליווד ומשחק זה הכיף של חיי. אבל עצוב לי שמשחק הוא חיי. תמיד שאני אומר לאנשים שאני אנטיפט, שאני דכאוני, או שאני עושה משו לא אופייני והם חושבים שזה מפתיע - הם לא מבינים שאלו הרגעים שאני האמיתי יוצא. כשאני בחוץ, בבית ספר, מדבר עם מורים או ידידות כאלו שאתה מדבר איתן רק בבית ספר, אני תמיד חייכן ונחמד לכולם. נראה סבבה. אבל אף אחד לא יודע אילו סערות רגשות קיימות בתוכי. קיים בי צורך עז פשוט לצרוך ולבכות. לבכות. אבל אני עוצר את זה. אני נאבק. אני משחק דמות של מישהו חזק שלוקח הכל בקלות ולא מתרגש, ושגם אם כן, הכל בצחוק. אבל אני מרגיש חודשים, אם לא שנים, מרוסק מבפנים. יש לי כאב מצטבר מכל כך הרבה מערכות יחסים שהתרסקו כתוצאה מכך שאנשים פגעו בי ברמה כזו שלא יכולתי לשאת. ואני חושב עוד על אנשים שפגעו בי ויצאו מחיי לפני 8 שנים, 6 שנים, 3 שנים... וזה כל פעם אנשים חדשים. וכל פעם חשבתי שמצאתי את החברים האמיתיים שלי. ותמיד אני נפגע. נמאס לי להפגע. האם אי פעם יהיה לי חבר אמיתי? אחד שיהיה אכפת לו ממני כמה שאכפת לי ממנו? אחד שלא יאכזב אותי ויגרום לי להרגיש מספר 1 אצלו כמו שהוא אצלי? הפסקתי כבר לקוות.

 

[noosh]

טוב

אממ.. אני יכולה להזדהות, כי גם אני הרגשתי, ומרגישה ככה לפעמים. זו מן נטיה מעצבנת כזאת לעשות אידליזציה לקשרים, ולסמוך בעיניים עצומות. אל תאבד אותה, פשוט תפקח קצת את העיניים לפעמים. מה עושים נגד הכאב? אינ לא חושבת שיש מה לעשות. הלוואי והיה מה לעשות. היו תקופות בחיים שלי שקיוויתי שאני לא ארגיש יותר, כי הרגשתי שעוד טיפת רגש ואני מתמוטטת, שאני לא יכולה להכיל את כל זה. אבל אתה יודע מה? להיות אדיש זה נורא יותר. באמת, מניסיון. הרצון להרגיש וחוסר היכולת לתת לדברים להכנס פנימה, לאטום את עצמך מהכל... You cannot protect yourself from sadness without protecting yourself from happiness. אולי אתה מרגיש כאב, אבל אתה מסוגל להרגיש. ואם אתה מסוגל להרגיש בעוצמות כאלה, אז כשתרגיש רגשות חיוביים יותר, תאמין לי שזה יהיה שווה את הכל. ואתה יכול גם להרגיש רגשות חיוביים יותר. ולא הפגנתי את זה כלפי חוץ, כשהייתי פגועה. לפחות השתדלתי שלא. אני אולי לא שחקנית לאוסקר, אפילו לא לסרטי בורקס, אבל בלהראות חייכנית ושמחה וצוחקת אני אלופה. לפני כמה זמן סיפרתי לחברה טובה שלי מהצבא שהייתה לי תקופה, ממש לא מזמן, שהייתי שבורה. היא הייתה בשוק, לא היה לה מושג. היא ראתה אותי כמעט כל יום בתקופה הזאת, דיברה איתי, ולא הרגישה שמשהו לא בסדר. אני לא חושבת שהיא אטומה, כמו שאני שיחקתי. אבל כן נתתי לעצמי להתפרק. אולי לא בצבא, מול כולם, אבל כן מול אנשים מסויימים, חברים שכן ידעו. וכן מול עצמי. נתתי לעצמי לבכות ולכאוב ולפרוק, כי בלי זה אי אפשר להתקדם. כי צריך לשחרר כדי שיהיה מקום לדברים טובים יותר להכנס. ונעזרתי באנשים, נעזרתי בחברים שלי, אולי ממש מעט מהם, אבל מספיק כדי לדעת שאני יכולה לדבר. שאני לא לבד. וכן, לפעמים הרגשתי לבד. המון פעמים הרגשתי לבד, לא משנה כמה אנשים אמרו לי שהם שם, או כמה ידעתי שהם שם. כי אני מול עצמי והם, עד כמה שהם יכולים לעודד, לא צריכים להתמודד עם זה. בספר האהוב עליי, אחת הדמויות אומרת:

So many people enter and leave your life. Hundreds of thousands of people. You have to keep the door open so they can come in, but it also means you have to let them go.​

וזה כ"כ נכון, וכ"כ עצוב. אינ בנאדם שקשה לו עם פרידות, ממש. באמת, אינ לא יודעת להתמודד עם זה. בשחרור האחרון שהיה, לפני כמה חודשים, בכיתי כמו לא יודעת מה, ואני אל רוצה לחשוב אפילו מה יהיה כשאינ אשתחרר. אבל צריך להמשיך הלאה. אתה מרגיש פגוע ממערכות יחסים שהסתיימו לפני שמונה שנים... אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה? לוקח לנו זמן עד שאנחנו מצליחים למצוא את האנשים הנכונים בחיים שלנו. והרבה פעמים אנחנו מתחברים דווקא עם אלה שפוגעים בנו הכי חזק בסוף. ואולי דווקא בגלל שאנחנו מתחברים איתם, הם פוגעים בנו הכי חזק בסוף. ככל שאתה נקשר יותר, אתה נפגע יותר. אני לא יודעת מה היו הסיבות שנפגעת, מה הם עשו, אבל אני מאמינה שיש אנשים שלא יפגעו בך. לוקח לנו זמן, לפעמים, למצוא את האנשים הנכונים שישארו בחיים שלנו לתקופה ממושכת ונרגיש שאנחנו סומכים עליהם. אבל אל תחשוב לא נכון - גם הם יפגעו בך. החברות הכי טובות שלי הן גם הבנות שאני יכולה להפגע מהן הכי חזק, כי הן יודעות איפה לפגוע. וגם אם זה לא יהיה בכוונה, זה עדיין יכול לקרות. אז מה, אני לא אפתח את עצמי בפניהן, כדי שאני לא אפגע? אני מכירה אותן שנים, יותר מעשור, והיו לנו תקופות של כעסים. ואנחנו עדיין יחד. הן יודעות איפה לפגוע, ואני יודעת איך לסלוח. כי אני מאמינה, באמת ובתמים, שהן חברות שלי ושהן לא מתכוונות להרע לי. לקח לי המון זמן למצוא כאלה חברות. וכמו שהן יכולות לפגוע, גם אני יכולה לפגוע בהן. והן יודעות לסלוח לי. והחברות האלה, החברות הכי טובות שלי, אני לא תמיד מרגישה מקום ראשון אצלן. יכול להיות שאני צודקת, ואולי אני טועה. היינו בתיכון מן חבורה כזאת, של חמש בנות, ותמיד הרגשתי הנחותה, שאני בצל של הבנות היפות והמוכשרות והחכמות האלה. הייתה פעם שהייתי נפגשת המון עם חברה שלי מת"א, שלא קשורה אליהן. ממש המון, כמעט כל יום הייתי שם, ובקושי נפגשתי איתן. ויום אחד הן פשוט אמרו לי את זה, שהן מרגישות שאינ מתרחקת, והייתי בשוק טוטאלי - הן בכלל שמות לב? בכלל אכפת להן? לא עשיתי את זה מתוך נקמה או רצון לתשומת לב, פשוט באמת לא הרגשתי שזה מפריע להן.. וזה הפריע. ואולי אתה כן מקום ראשון בשביל אנשים, ואתה לא מרגיש את זה בגלל חוסר הביטחון שלך? אני מאמינה שיש אנשים שמחשיבים אותך כחבר, שאכפת להם. אינ לא מכירה את החיים הפרטיים שלך ואת האנשים שאתה בקשר איתם, אבל מספיק לי להיות בצ'אטים כאן, או לקרוא תגובות, כדי לראות שלאנשים אכפת ממך. לא כי הם חייבים, כי הם רוצים. כשאנשים בוחרים להיות חברים שלך, זה לרוב כי הם רוצים את זה. וכשתגיע למסגרת חדשה (מה שיקרה ממש בקרוב), אתה תכיר עוד אנשים. ולך תדע איזה קשרים תיצור. קשרים לא חייבים להסתיים רע, הם יכולים לדעוך והם יכולים להשמר. הלוואי והייתי יכולה להגיד משהו ושהכאב יפסיק, או הזכרונות או הגעגועים, אבל אלו דברים שאנחנו צריכים ללמוד להתגבר עליהם. ולשים אותם בצד, ולדעת שהם שם, שהיו דברים ושהם עברו, ושאנחנו המשכנו הלאה. ואולי זה לא נראה ככה עכשיו, אבל גם אתה תגיע לזה. כי החיים דינאמיים ואנחנו דינאמיים ולומדים להסתכל קדימה. גם כשכואב. והכאב דוהה, ואנשים חדשים נכנסים, בתנאי שתיתן להם, והם משנים אותך ואתה משנה אותם, וחלק הולכים וחלק נשארים. ואני מבטיחה לך שאין שום סיבה בעולם שלא תמצא את האנשים הנכונים.. אתה פשוט צריך לתת להם הזדמנות. וד"א, גם אם משחק הוא אהבת חייך, אתה ממש לא חייב לשחק גם במציאות. אינ בטוחה שאנשים יאהבו אותך יותר אם תהיה אתה כמו שאתה, גם עם החיוכים וגם עם הסערות.

 

[Charmed Gal]

אבל אולי...

אני מעדיף את המצב שהצגת " yourself from sadness without protecting yourself from happiness." אני כבר מאמין שעדיף לא להיות עצוב ולא להיות שמח, סתם להיות במצב סטטי כזה, מאשר להפגע ככה כל פעם. כי השמחה היא משו רגעי וחולף דיי מהר. קחי את אתמול בערב למשל. היו אצלי שתי ידידות והיה לי סופר כיף איתן. אבל מה? המחשבות המכאיבות והאנשים שפגעו היו לי כל הזמן בראש וזה הפריע לי להנות גם, במידה מסויימת. לעומת זאת, עכשיו, 12 שעות אחרי, את הכיף ההוא אני כבר לא מרגיש אך את הכאב והעצבים מהמערכות יחסים המתוסבכות כרגע אני נושא בכל שניה, היום בחזרות, כשצפיתי ב"מכושפות" ואפילו בחלומות. אז אולי עדיף לוותר על משו חיובי בשביל להפטר ממשו הרבה יותר שלילי. ואצלי המצב הוא לא כמו אצלך. וזה קרה לי ביותר מחבורה אחת בחיים. אני נעלמתי, אז זהו. נעלמתי. אף אחד לא בא לחפש אותי. הייתי חבר של איזו קבוצה שיום-יום הייתי בא לכתה שלהם לדבר איתם והם לא היו בכתה שלי פעם אחת. אחת. וכשהפסקתי לבוא, נגמר הקשר. כי לא היה להם מספיק אכפת. ואני כל הזמן צריך לנסוע ולרדוף אחרי חברים שלי כך שאני גם מתוסכל בגלל שאני זה שכל הזמן מתאמץ, זה שנוסע ברכבת, זה שגם בדרך כלל יותר לחוץ המאחרים, בין אם זה בגלל לימודים, דברים אחרים או אפילו בגלל האופי שלי. אבל קשה לי. יודעת מה? אולי אפילו גם להם ואני לא יודע, אבל אני מספר להם והם לא לי. כך שמה שאני רואה זה שהם מבלים, נהנים, לי קשה, אבל אני בכל זאת רק חושב כל היום על לראות אותם שוב בשביל להנות קצת מהחיים ומה אני רואה? הם גם ככה מבלים כל היום אבל לא יזקפו אצבע כדי לראות אותי. ואני מתאכזב פעם אחר פעם. I hurt inside. וחוץ מזה, גם בסוף נוצר לי מצב של חוסר נעימות, כאילו אני איזה מטרידן, כל היום רודף אחריהם כמו איזו שביעסטית שרצה אחרי שמיניסט במסיבת הסיום שלי.

די. לא רוצה יותר את הרגשות האלה של הכאב והעצב. לחיות, להיות במצב סטטי, אפילו למות(לא אני לא הולך להתאבד, אבל כבר אין לי פחדים ממוות כמו שהיו לי פעם, שעוד חשבתי שהחיים זה משו שארצה לעשות לנצח

). פשוט נמאס לכעוס, להיות מתוסכל ושכואב כל הזמן. ולהסתיר את הכל.

 

[noosh]

שמחה לא חייבת להיות

משהו רגעי שחולף די מהר. אני מבינה בדיוק למה אתה מתכוון. שמבלים וזה נחמד אבל זה ריגוש רגעי, cheap thrills. משהו שחולף תוך רגע, שאפילו תוך כדי לא מספיק חזק כדי להשתלט על המחשבות הרעות. בסדר, זה לא חייב להיות ככה. ואני אומרת לך "זה לא חייב להיות ככה" בתור מישהי שזה היה אצלה ככה כל הזמן, וזה גם ככה אצלה עכשיו, אבל הייתה תקופה שלא. אז אינ יודעת שזה לא חייב. אתמול הרגשתי בדיוק כמו שאתה מתאר. יש לי את החברות שלי מהצבא, שלקח לי המון זמן להקשר אליהן, ועכשיו אינ מרגישה שאני באמת יכולה לדבר איתן. שאם אני צריכה עזרה, הן יהיו שם ויעזרו לי בשמחה. אבל אני לא באמת חלק מהן. הן נפגשות ביניהן, יוצאות למקומות, נוסעות לאילת, שותות קפה בבוקר... לא יודעת מה. וכל פעם שאני חושבת שאני מתקרבת מספיק, שהנה, עכשיו אני כבר חלק - אני נוחתת למציאות ומגלה שלא. ולהגיד שזה לא מאכזב אותי? ברור שזה כן. כי עד שאני מרגישה שאני יכולה להגיד שאני שייכת, אז אני מרגישה הכי בחוץ. וזה גורם לי לחשוב מה אני עושה לא בסדר, אבל אינ לא יודעת אם זה בכלל משהו שאני עושה. אולי זה פשוט מצב כזה, ואני צריכה לקבל אותו. ואולי זה תלוי בי, אולי אני צריכה לנסות להשתלב יותר. חלק מהבעיה של אנשים, ואני חושבת שזה כולל את רובם, זה שהם לוקחים את הסובבים אותם כמובן מאליו. אינ חושבת שכולנו עושים את זה. משפחה, חברים... זה מובן מאליו שהם שם. אז אנחנו לא מראים להם כל הזמן איך אנחנו מרגישים, ואנחנו לא משדרים להם כל שניה שאכפת לנו, שהם חסרים, שאנחנו מתגעגעים. כי זה ברור שהם שם. ואתה לא עושה את זה, וזה מקסים בעיני, אבל זה גם גורם לכך שאתה נפגע יותר מאחרים. אולי אתה צודק, אולי באמת אין מישהו אחד שאתה מקום ראשון בשבילו. אבל זה לא אומר שלאף אחד לא אכפת ממך. אינ לא חושבת שאני מקום ראשון אצל מישהו, אבל אני יודעת שיש אנשים שאני חשובה להם. גם אם לא הכי. והאנשים האלה כן יהיו שם כדי להקשיב לי. ולא, לא תמיד הם ידברו איתי גם. אבל זה עניין של בניה של קשר, ומערכת יחסים, ואמון. ואולי עוד לא הכרת את האנשים הנכונים. אנחנו לא בוחרים את הסביבה שלנו בד"כ, אנחנו נולדים לתוך מציאות ויש גבול כמה אנחנו יכולים לשנות אותה. אבל הנה, פה אתה מכיר אנשים חדשים, ועוד חודשיים (יותר מחודשיים!! אני לא משתחררת עדיין

) אתה תכיר עוד. ואין לך מושג מה מסגרת צבאית יכולה לעשות לבניית קשרים, ואיך שירות אינטנסיבי עם אותם אנשים מפתח חברויות שמחזיקות מעמד שנים. אני מאמינה באמת ובתמים שאין שום סיבה שיהיה לך רע. שאתה לא צריך לחוות כלכך הרבה כאב. אני אולי לא מכיר אותך לעומק, רק מכמה שיחות, אבל זה הספיק לי כדי ללמוד שאתה לא בנאדם רע, להפך. ואתה גם חזק, אפילו אם אתה לא מרגיש ככה. אל תשאף למצב סטטי. באמת, הייתי שם עד שהייתי מוכנה לעשות הכל כדי להרגיש משהו, לא להשאר אדישה. לדעת להרגיש זו תכונה נהדרת, הרבה אנשים מקהים אותה, וחבל. (הייתי מטטת כאן עוד משהו מהספר, כי הוא ממש מתאים, אבל זה רק יעודד אותך להיות אטום לרגשות, אז לא

) ואל תסתיר, אין שום סיבה שתסתיר, להפך. תיתן לעצמך להתפרק, זה ממש חשוב. תשתף מישהו שאתה סומך עליו, בטוח יש מישהו אחד בעולם הזה שאתה סומך עליו. (ואם הייתי יכולה הייתי נותנת לך חיבוק עכשיו, אז תבוא למפמ"ח ותקבל אחד

)

 

[שוקו פריך]

ואני חייבת לשאול,

את מצליחה לתת אמון במישהו, ולהתקרב אליו ולספר לו הכל, כשאת יודעת שאת לא מקום ראשון, וכשהוא יצטרך הוא יעדיף ללכת ולדבר עם מישהו אחר? ואיך שומרים על זה בכלל, כשתמיד מרגישים מחוץ למעגל הזה, של החברים הקרובים? למרות שאמורים להיות חלק ממנו? לא עדיף לצאת מהנק' הזו ולחפש מקום אחר לעמוד בו, שם כן אפשר להיות חלק, ולא בחוץ?

 

[noosh]

תמיד צריך לחפש עוד,

אי אפשר לעמוד במקום ולהחליט שזהו. אבל גם צריך ללמוד להסתדר עם מה שיש. תראי, יש לי את החברות שלי "בבית", מלפני הצבא. איתן אני כן שומרת על קשר. להגיד שאני מספר 1 בשבילן? אני לא יודעת. צריך לשאול אותן. אולי אני כן, וזה סתם חוסר הביטחון שלי. אבל הן כן מספרות לי דברים, הן כן משתפות אותי ואני כן משתפת אותן. וגם את החברות בצבא, וזה לא שהן לא מספרות לי דברים, זה שהן בטח לא מספרות לי כמו שהן מספרות אחת לשניה. אני בטח לא מקום ראשון, אבל אני גם לא מקום אחרון. אז אני לא מציבה אותן גם במקום ראשון בשבילי. צריך לדעת להכיר את האנשים שבחיים שלך. אני בכלל לא אוהבת את ההתעסקות הזאת בדירוגים. יש מישהו שאת באמת ובתמים יכולה להגיד שהוא יותר טוב מאחרים בשבילך? אני לא יכולה להצביע על מישהו כזה, כי אנשים באים ממסגרות שונות. איך אני אמורה לבחור בין אבא או אמא? או בין חברים שונים? או בין חברה לחבר? אני לא מדרגת כי אין טעם לדרג. אני משערת שגם האחרים לא מדרגים. יש לנו בחיים אנשים שונים מקבוצות שונות. סוגי הקשרים שונים גם הם, מן הסתם. ואנחנו צריכים אותם והם צריכים אותנו, אבל לפעמים הצרכים משתנים. אז אנחנו צריכים ללמוד להסתכל על החברים שלנו בזויות שונות, לדעת מה אנחנו יכולים לתת ומה אנחנו יכולים לקחת, ולשמור על זה. איך אני נותנת אמון? לא יודעת, אני נותנת אמון באנשים מהרגע שאני רואה אותם. אולי זו שטות, וסביר להניח שזה באמת ככה, אבל כזאת אני. ושלא תחשבי שזה קל לי, או שאני לא נפגעת מזה. את החברות שלי מהצבא אני מכירה כמעט שנתיים, הייתי איתן באותו אוהל בטירונות, ובאותו חדר בקורס, ובאותה כיתה, וישנו יחד והתקלחנו יחד ואכלנו יחד וצחקנו יחד ובכינו יחד, ורבנו המון והשלמנו המון. וזו המסגרת הכי מגבשת בעולם, ואתה חייב לסמוך על אנשים כדי להסתדר, ובכל זאת לא הכי נפתחתי, הייתי סגורה. רק אחרי כמה חודשים בסדיר שלי, שזה בערך חצי שנה מאז שהכרתי אותן, אם לא יותר, ממש התחלתי להפתח. זה לא שלא נתתי אמון, זה שהייתי חסרת ביטחון בקשר שלנו, לא חשבתי שאכפת להן. וגיליתי שכן. אני לא מרגישה שאין לי אף אחד בחיים בגלל שאני אל מקום ראשון אצל כולם. שוב, דירוגים זה דבר נוראי ואי אפשר באמת לדרג. אני פשוט חושבת שצריך להסתכל על הדברים אחרת. וכן, אם לא מרגישים חלק, אז להמשיך הלאה ולחפש עוד. אבל להבין מראש שלא כל אחד בחיים שלנו יכול לתת לנו את מה שאנחנו מבקשים ממנו, שאנשים שונים יוצרים קשרים שונים.

 

[שוקו פריך]

אבל זה לא כל כך עניין של דירוגים..

שמעי, אני באמת לא יכולה להצביע על מי החברה הכי טובה שלי. אבל לפעמים אני מרגישה בחוץ כשיש להן את המבטים שלהן וכל מיני דברים שרק הן מבינות. נכון יש לי דברים כאלה איתן גם, והרבה, אבל באיזשהו מקום אני מרגישה מדרגה אחת למטה. אני חושבת שזה בעיקר בגלל המרחק הפיזי, שהן כולן גרות באותו מושב ואני לא, ואז הן כל היום ביחד, ואיתי פחות. וזה לגיטימי, שהן יתקרבו יותר, ויעדיפו לסמוך אחת על השניה יותר, ואני מניחה שגם אצלי זה היה ככה אם היה מישהו שנייתי מבלה איתו את כל הזמן שלי. אבל זה לא, וזה פשוט כואב לי לתת הכל למישהו את כל האמון שלי במישהו ולספר לו הכל ובו זמנית לדעת שההרגשה שלו אליי היא לא כמו ההרגשה שלי אליו. זה לא דירוגים שנעשים באופן מודע, אבל הם עדיין מספיק משמעותיים, בשבילי לפחות. וכל עניין האמון, אני מניחה שאם דברים מסויימים לא היו קורים, היה לי יותר קל לתת בחברות שלי אמון. זה לא שהן אי פעם בגדו בי, אבל יש מספיק דברים שכן למדו אותי להזהר, ואולי, גם זה קצת מוריד בדירוג שלי אצלן.

 

[noosh]

את יודעת, חשבתי על זה עכשיו

(כן, המוח שלי איכשהו מתפקד לפני השעה 8:00), ונראה לי שאני פשוט מנמיכה ציפיות. לא יודעת, אני חושבת שאוטומטית יש לי ציפיות ממש נמוכות מאנשים, אולי בגלל שזה מה שלמדתי שצריך לעשות, אולי בגלל הניסיון שלי בדבירים כאלה, אויל בגלל שממש נפגעתי פעם מאנשים. אבל פשוט, כשאני פוגשת אנשים או מכירה אנשים, אני אוטומטית לא מצפה מהם להרבה. אני דווקא כן נותנת להם "דירוג גבוה", ואני בטח אשקיע והכל, אבל אני לא אצפה שהם יחזירו לי באותו מטבע. אולי אינ פראיירת, סביר להניח שכן, אבל פשוט ככה אני לא נפגעת בסוף, רק מופתעת לטובה. וככל שאני מכירה את הבנאדם יותר ורואה שאינ יכולה לסמוך עליו, לתת בו אמון, גם הציפיות שלי גדלות בהדרגה, אבל ברמה הריאלית.

 

[שוקו פריך]

כל הזמן אומרים לי לא לצפות מאנשים,

ולא לנסות להבין אנשים. אבל איך אפשר לא לצפות או לנסות להבין כשאכפת לך ממישהו? ואם בעצם מנמיכים ציפיות או מתייחסים לזה בצורה כזו, אז מה כל החברות הזו שווה? הרי באיזשהו מקום היא חסרה ואולי אפילו מזוייפת..?

 

[noosh]

אני הבנאדם האחרון

שיגיד לך לא צפות מאנשים לדברים. כשאני מאפשרת לעצמי לסמוך על מישהו, אז אני באמת סומכת עליו. אני פשוט לא מאפשרת את זה על ההתחלה. ולא, אני לא חשדנית. אני לא יוצאת מנקודת הנחה שכל מי שאני פוגשת יפגע בי, ממש לא. להפך, אנשים מקבלים אצלי "ציון גבוה", אם נחזור לשיטת הדירוגים שלכם. אבל אני גם פשוט לא מצפה מהם שאוטומטית יחשפו את עצמם בפניי, יתנו לי את כל-כולם, יביאו לי מתנות ליומולדת וישלחו לי הודעות מצחיקות. אינ פשוט לא. אני גם לא עושה את כל זה על ההתחלה, אבל אינ כן משתדלת לתת לעצמי כמה שאני יכולה, בגבולות סבירים. אני יוצרת קשרים לאט, וככה גם הציפיות שלי מהצד השני נבנות. אני רואה מה הוא משדר בד"כ, וכמה ואיך, וכתגובה אני לומדת למה לצפות ממנו. אם מפתיעי אותי לטובה - אני מופתעת. אבל אני לא אצפה להרים וגבעות, כשבד"כ אני מקבלת רק תלולית עפר.

 

[שוקו פריך]

את יודעת,

אתמול, עם כל זה שנהנתי, היה משהו שהרס את היום הזה. שאני עד עכשיו חושבת עליו. בהופעה של היהודים, הייתי עם חברים מהפורום ולא עם החברות הקרובות מבי"ס. ואחרי שההופעה נגמרה ראיתי את אחת החברות שלי במבטים האלה שלה, של משהו רע. כאילו היא בכתה וכועסת או משהו כזה. ושמתי לד יד על הכתף , והיא העיפה לי אותה קצת, ואמרה "די". אחרי שהיא הלכה שאלתי חברה אחרת מה קורה איתה, וכתגובה החברה שאלה אותי אם היה איזהשהוא שיר של היהודים בהופעה, וכשאמרתי כן אז היא אמרה "הא... הבנתי.. עזבי". וזו ההרגשה הכי חרא שיש. באמת. ולא שאני מאוכזבת כי כולם יודעים ורק אני לא, אני מאוכזבת כי רציתי לדעת מה קרה, בשביל שאני אוכל לחבק אותה ולהגיד לה שהכל בסדר. כמו שהיא עושה כשלי רע. ואני באמת לא מבינה למה זה ככה. למה זה אף פעם לא קרוב מספיק כמו שהייתי רוצה. אולי זה ימחיש קצת את הכוונה שלי.

 

[יעל ניסן]

שוקו, dear

מהם בכלל ציפיות? כלומר - איך ועל בסיס מה הן נוצרות אצלנו? ומה מבדיל אותן ממשאלות או חלומות?

 

[שוקו פריך]

אצלי הציפיות,

הן שחברים שלי, יהיו חברים שלי כמו שאני חברה שלהם. זה לא משאלה, או חלום. אני מניחה שזה די מציאותי, ושזה משהו נורא טרויאלי, שאני רוצה בחברות הזו משני הצדדים. ולא רק מצד אחד.

 

[יעל ניסן]

אז זהו - שזה לא מציאותי

את מצפה שאנשים יהיו כמוך? למה בעצם? אם את חברה באופן אחד, זה בהכרח מחייב אחרים להיות חברים איתך אותו הדבר? מה שהופך ציפיה למציאותית זה תכלס מה שקורה בפועל. ציפיות ריאליות מבוססות על ניסיון. כדי שהציפייה תהייה ריאלית, החברים שלך באמת צריכים להתנהג אליך באופן הדדי כדי שתצפי שזו תהיה ההתנהגות שלהם גם להבא. אם שוב ושוב את מצפה ל-X אבל בפועל יוצא שמתנהגים לך Y, סימן שמדובר בציפיה לא ריאלית.

 

[שוקו פריך]

זה לא שאני רוצה שיתנהגו כמוני.

זה שאני רוצה שיתנהגו כמו חברים. זה לא איזה משהו מופרך. אלו דברים שאנשים עושים לחברים שלהם כל יום. והן אחת לשניה. לצפות למינימום זה מאוד ריאלי, וזה באמת המינימום כי הנמכתי יותר מדי לדעתי.

 

[יעל ניסן]

אין לי מושג

מה אני כותבת/עושה לא נכון שאני לא מצליחה להבהיר את עצמי בפניך. עכשיו את מערבבת בין "גבולות" ל"ציפיות". "גבולות" הם בדיוק המקום הזה שאת מחליטה איזו התנהגות את "מרשה" שיתנהגו איתך ואיזה לא. זה לא קשור לציפיות בכלל. את כותבת: "לצפות למינימום זה מאוד ריאלי" ואני אומרת לך שלא. זה לא ריאלי. למה לצפות למינימום זה יותר ריאלי מלצפות למקסימום? הסטנדרטים האישיים שלך לגבי מקסימום ומינימום לא עושים צפייה X ליותר ריאלית מציפייה Y כי בכל מקרה מדובר על הסטנדרטים הפנימיים שלך ולא על המציאות ומה שקורה בפועל בשטח. אגיד שוב: ציפייה ריאלית היא ציפייה שמבוססת על מציאות בשטח ולא על סטנדרטים פנימיים. סה"כ בחיים יש שני סוגים של ציפיות: ריאליות ולא ריאליות. ציפיות ריאליות הן ציפיות שמבוססות על ביצועים מהעבר או על דברים שקרו כבר סביב איזה עניין דומה... למשל: חיימ'קה תמיד מאחר לכל מקום לכן כשאני ממש חייבת להגיע לאיזה מקום בזמן, זו תהיה ציפייה לא ריאלית מצידי לבקש ממנו טרמפ וגם לחשוב שנגיע בזמן. להבדיל, מוייש'לה דייקן פחד! הוא תמיד מגיע בול בזמן או כמה דקות לפני. לכן זה כן יהיה ריאלי לבקש ממנו טרמפ לשדה התעופה וגם לצפות להגיע בזמן לטיסה. ציפיות לא ריאליות בדרך כלל מבוססות על הצרכים שלנו – ועל מה שאנו זקוקים שיקרה כדי שנרגיש טוב. זוכרים את חיימ'קה? זה שמאחר לכל מקום? נכון שאם אבקש ממנו לקחת אותי לאיזה מקום והוא יאחר, אתחיל לכעוס עליו? אחשוב שהוא בן אדם לא מתחשב ושבגלל שלא היה מוכן פעם אחת להתאמץ איחרתי?... או יותר גרוע – אתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר איתי שאני בוחרת חרא של חברים שמזלזלים בזמן שלי? כשמבססים את אותו צורך פנימי להרגיש טוב על ציפיות לא ריאליות, זה כמו לנסות להזיז את הזמן לאחור. אי אפשר! (או לפחות עדיין לא הצליחו). הביצועים של חיימ'קה מול משימות מתוזמנות זה לא משהו שיכול בכלל להיות בשליטתי! אז מה אי אפשר לשנות: - התנהגות של אחרים - חוויות רגשיות כאן ועכשיו - אירועים מן העבר (מה שעשיתי לאחרים, מה שאחרים עשו לי, וגם מה שעוללתי לעצמי...) - אובדן או איזה שינוי בלתי הפיך. מה כן אפשר לשנות? רק דבר אחד: את התגובה שלנו לציפיות לא ריאליות ולמציאות לא רצויה. אנחנו יכולים לקבל את מצבי החיים כמות שהם ולנסות להתארגן ולהסתגל למציאות הכי טוב שאפשר, או לבזבז זמן ואנרגיה בלהתנגד להם ולהרגיש רע. ולסיכום - אם החברים שלך שוב ושוב מתנהגים אחרת ממה שציפית שיתנהגו, קרוב לודאי שהציפיות שלך מהם לא היו ריאליות - כלומר הן לא היו תואמות למציאות. כבר היית צריכה ללמוד לצפות מראש איך הם מגיבים על סמך ההתנהגות שלהם בעבר ולא לצפות כל פעם מחדש, כאילו לא ראית ולא שמעת, שעכשיו סוף סוף הם יתנהגו על פי הסטנדרטים הפנימיים שלך.

 

[שוקו פריך]

את עושה הכל נכון.

הבעיה היא איתי. כי כנראה שעד שאני אצליח להבין שלא הכל ורוד שום דבר שתגידי לא יעזור. מצטערת. ותודה.

 

[יעל ניסן]

טוב שהדגשת

את המילה "חשבת" *חשבת* שאלו החברים שלך. בלשון עבר. האם עכשיו אתה חושב אחרת? ובקשר לשאלות בסוף: איך תדע מהו חבר אמיתי? על פי אילו קריטריונים אתה מודד את היותך מספר אחד ברשימה של מישהו?

 

[Charmed Gal]

חשבתי.

בהחלט בעבר. נוש אמרה שהחברות שלה הן אלו שיודעות איפה לפגוע והיא יודעת שהן לא רוצות לעשות לה רע. אני מסכים ומבין את זה. אבל מצד שני היא גם אמרה שהן מוש לב שהן הרגישו שנעלמה. אבל מי אם אני מרגיש שהמצב אצלי אחרת? וגם כשאני מנסה לדבר איתם על זה והם כביכול מבינים, אני יוצא מהשיחה בהרגשה שזה לא באמת שינה אצלם משו והם שוב, רק ניסו לעשות לי הרגשה טובה, לעבור את הרגע הזה בשלום ולא לריב, מסיבות כאלו ואחרות, ואולי כי אכפת להם, אבל עד רמה מסויימת. אבל אני עדיין מרגיש לא בנוח, עדיין כואב לי ועדיין יש לי דמעות? ואיזה מן מערכת יחסים זו אם כמו שנוש אמרה, הם הכי יודעים איך לפגוע וגם אם לא בכוונת תחילה, זה דיי הדבר העיקרי שיוצא ממערכות היחסים האלה? אז כן, כשנפגשים הכי כיף לי וסבבה לי בעולם, אבל מה אם נפגשים פעם בחודשיים וכל שאר החודשיים הלב נקרע, צורח והחברים הכי טובים שלך הם גם המקור לכאב הכי גדול שלך ולדיכאון שבו אתה שרוי יום יום? כי אתה לא מרגיש חשוב מספיק, כי הם מאכזבים אותך שוב ושוב ושוב ולא משנה מה הסיבות ואם הן מוצדקות או לא, אם אתה אף פעם לא מרגיש שלמרות כל מה שהם אומרים והטיוענים שהם מבינים ואתה אומר שאתה מבין אתה עדיין מרגיש שאתה היחיד שכן באמת מנסה להשקיע פה והסיבות שלהן כביכול שאני אמור להבין הם אחרי הכל רק תירוצים? ופה נכנסת גם התשובה לשאלה שלך, אם אתה מרגיש, ובאמת מאמין, ולא קטע של קינאה ולא כלום, אבל אתה מאמין בביטחון מלא שאם זה היה בנאדם אחר, אפילו רק אחד ספיציפי, הם כן היו עושים את המאמץ הזה אבל בשבילך לא? נמאס לי. פשוט מכה אחרי מכה אחרי מכה. ובמקום שהמכות האלו יבואו מכיוונים שונים ואבוא להתנחם אצל חברי, הם אלה שנותנים את המכות האלו אחד אחרי השני עד כדי מצב שאתה נותר בעצם בלי חבר אחד ממש טוב לבוא ולספר לו הכל. וככה אני מרגיש. הם פשוט כולם הצליפו בי כל אחד מהכיוון שלו שאני כבר לא מסוגל לדבר עם אף אחד מהם. אני לבד.

 

[Charmed Gal]

אה, ועוד משו...

סתם היה חשוב לי לציין את זה, לא יודע למה. אני נורא אוהב טלויזיה (אבל בחיים לא יותר מחברים שלי, אם זה לראות טלויזיה או בילוי עם חברים, במיוחד אלה שעליהם אני מדבר בכל הההודעות האלו, אין שאלה, אני אזרוק את הטלוזיה מהחלון). והקטע הוא שאני כל הזמן אומר חצי בציניות חצי ברצינות שהחברה היחידה שנשארה לי היא הטלויזיה. שרק היא תמיד תהיה שם. אבל מה שעצוב היא שזו באמת ההרגשה. עכשיו אני מבואס ומה שאני הולך לעשות זה לראות "ורוניקה מארס" - למה? כי כמו שכתבתי, אין לי עם מי לדבר? אז מה אעשה? אשב פה ואבכה? אשקע בצער של עצמי? אני לא רוצה. אני מדבר הרבה על "לקפוץ מהגג"(זה ביטוי שלי) אבל אין לי באמת נטיות אבדניות ואני לא באנדם שאוהב להרגיש שהוא לא עושה כלום הזמן ואני לא סתם אשב ואבכה על מר חיי. אז אני אלך לצפות בטלויזיה. כי היא תמיד שם. כי היא משכיחה את הרגשות. כי היא הבריחה שלי. והנקודה שלי בהודעה הזו, היא שהחברים שאומרים לי שזה קצת עצוב שאני אומר את זה, לא מבינים שהם בעצם הסיבה לכך. הם אלה שגומרים לי להרגיש שהטלויזיה, חפץ, תמונות, אור מרצד, יותר שם בשבילי מהם. מה זה אומר על היחסים בינינו? עצוב לי. ונמאס לי להרגיש כל כך צומי. אבל אני לא יכול לעצור את הרגשות שלי.