הדימוי העצמי - הלך לעזאזל

[בזזזזזזז]

הדימוי העצמי - הלך לעזאזל

טוב, אז התחלתי את הבוקר בפומפוזיות והרגשת פרוזה שזורמת מתוכי - ועם ההשתפכות נפתח הסכר - האם גם הדימוי העצמי שלכן נפגע אחרי הלידה? מה השפיע עליו? מה עוזר? הסיפור הוא כזה: אף פעם לא עשיתי דיאטה. לא בגלל שהייתי שחיפית חתיכה, אלא שהייתי כזאת "בסדר". מידה 38-40, 62 ק"ג, 168ס"מ. ככה "בסדר". והאיש מאד תמך ופירגן. כשהכרנו (לפני 13 שנה) לבשתי רק מכנסיים והייתי מן "טום בוי" כזו - ילדה-בן. אחרי שנולדה לנו ירדן אמרו "ילדה ילדה ילדה" - הבנתן? כשהייתי כבר בהריון השני שאלו אותי ברחוב אם סיימתי תיכון - רק כדי שתבינו שבאמת נראיתי כמו ילדה. לפני ההריון הזה ירדתי קצת במשקל - לא בדיאטה - אלא עקב מחלה וניתוח - ויצא שנראיתי ככה נהדר. התחלתי ללבוש חצאיות מיני וממש אהבתי את עצמי - מה שהיה חידוש עבורי, יחסית לכל החיים שלפני. גם במשך ההריון נראיתי טוב וקיבלתי כל הזמן מחמאות, בעבודה, במספרה, בין חברים וכמובן מהאיש. אלא, שאחרי הלידה פתאום הכל התהפך. משום מה ה- 15 ק"ג שעלו - כמעט ולא ירדו (מה ילדתי - נמלה?) ונשארו עוד 12 כדי לחזור למשהו שאני מסכימה. חודשיים וחצי אחרי, וההערות של הסביבה מתחלקות לשני סוגים: או "חכי שתפסיקי להניק ותחזרי לעבודה (ב-1.5.04) ואז תרדי בלי להרגיש, או "אוכלת בלי עין הרע - אה?" (בד"כ עם קריצה או תוספת "דוקא מתאים לך ככה מלאה" - וזה מוציא אותי מדעתי! נכון, אני יודעת שעכשיו אסור להשתולל, וגם עשיתי משהו בנדון והפסקתי לחלוטין לגעת בשוקולד (מכורה טוטלית בימים רגילים - אז כל הכבוד לי) ובמאפים מתוקים. נכון, אני מניחה שבאמת העניין זמני - אבל אין לי סבלנות אל עצמי ואני לא אוהבת אותי ככה. וזאת הבעיה. למרות שאני יודעת ואומרת לעצמי שוב ושוב שהכל זמני ושבעוד כמה חודשים זה יראה אחרת - אני לא מצליחה להעביר את הידיעה הזו להרגשה ולשכנע את עצמי לותר לי קצת. אני לא אוהבת את עצמי וזה נורא. וזהו. מה דעתכן? מה אצלכן? צביה

 

[משוש30]

../images/Emo18.gif לצערי הרב מוכר ../images/Emo4.gif ארוך

לפני ההריון עשיתי דיאטה ירדתי 7 ק"ג ונראתי ממש טוב! בהריון יצאו לי כתמי שמש על כל הלחיים ואי אפשר לעשות כלום נגד זה עד סוף ההנקה מה שדי כיער אותי, בהריון עליתי 13.5 ק"ג ונשארו לי עוד 4-5 לרדת שאני תקועה עליהם כבר חודש וחצי. יש לי צלוליטיס מטורף בתחת (מאיפה הוא הגיע לעזאזל???) וסימני מתיחה מלבלבים באדום מזעזע על הבטן והציצים. אני עדיין לובשת בגדי הריון והניסיון ללבוש את המכנסיים של פעם לפני כחודש וחצי נחל מפלה כל כך כואבת שעד שאני לא אראה איזושהי תזוזה במשקל אני בכלל לא אנסה... בקיצור אני, שהייתי רגילה להיות כוסית ויפה ומחוזרת רב חיי פתאום מרגישה משהו בין מכוערת לסתם אחת...שלא נדבר על זה שאפילו לא נעים לי מאז הלידה שבעלי יראה אותי בלי בגדים...ולמרות כל הצהרותיו אני לא מאמינה לו שאני סקסית.סקסית כמו פיל בסוואנה אולי... בקיצור לאחורנה אני מרגישה הרבה יותר אמא של מתן ממאשה וזה לא הכי כיף לי. אני צריכה ללכת השבוע לחתונה ואין לי מושג מה ללבוש ואיך לחזור ולהראות חתיכה כמו פעם

 

[אמברון]

אני דווקא חושבת שאת נראית נהדר

 

[משוש30]

תודה מתוקה ../images/Emo24.gif

 

[lulyK]

מכירה את זה, אבל לא מהכיוון של

צורה חיצונית (אני בהחלט אוהבת את עצמי יותר רזה וויותר שרירית, אבל אני מאמינה שעם הזמן אני אחזור לשם). אצלי זה יושב יותר על העובדה שפעם הייתי הרבה יותר מעודכנת (איזה סרטים יש עכשיו, מי ביים, מה הוא עשה קודם, מה אומרים על זה בעיר, מי כתב על זה מה ואיפה..... אתם מבינים את הרוח הכללית). היום אני מרגישה שיש לי הרבה פחות מה לתרום בשיחות ושאני הרבה הרבה פחות מצחיקה

 

[אפרת12]

לפחות בפורומים את בהחלט מצליחה

להצחיק אותי

 

[תנועת החסידות]

גם אותי ../images/Emo13.gif

ואני יודעת על מה את מדברת. החסיד כל הזמן מתריע על כך שקודם התעסקתי המון בהריון, ועכשיו בעיקר בילדה. השידה שליד המיטה שלי עמוסה בספרים על תינוקות והתפתחותם (למעט "הורות" של פול רייזר...) ולדעתו אני חייבת לקרוא גם דברים אחרים. אבל האמת היא שלי לא אכפת. אני עושה מה שטוב לי עכשיו, ולא כל כך אכפת לי שהסביבה תחשוב שאני פחות מגניבה או פחות חכמה...

 

[lulyK]

תודה אפרת וחסידה...

הבעיה היא שאני מרגישה שאני לא מענינת אפילו אותי. זה לא מסר שמגיע מהסביבה (ואני מקנאה בך על ערימת הספרים ליד המיטה. מאז שהחדר שינה שלנו הפך לחדר תינוקות, אפילו התענוג של קריאת ספר במיטה נלקח ממני)

 

[תנועת החסידות]

למה את לא יכולה לקרוא במיטה?

אני קוראת תוך כדי הנקה (אני אמנם מכירה את ההמלצה להתרכז רק ביונק בזמן הזה, אבל אני לא מסוגלת), או פה ושם, "חוטפת" כמה עמודים. יותם יותר גדול, אז אולי זה פחות נח, אבל עדיין נראה לי שאת יכולה, לא? גם אצלנו חדר השינה הוא די "חדר תינוקות"... חוץ מזה, אולי את כבר זקוקה לשינוי (למרות שאני ממש מקנאה בך על הזמן הארוך שאת מבלה עם יותם. אני נחרדת מהמחשבה על החזרה לעבודה).

 

[lulyK]

אני בהחלט צריכה קצת שינוי.

השאלה מה זה "קצת".......(ואני לא קוראת במיטה כי יותם ישן בו מ-19:30. האמת שאם תאורה מתאימה הייתי יכולה לפתור את זה בקלות אז אין לי סיבה לקטר). מתי את חוזרת לעבוד?

 

[lulyK]

אלוהים כמה שגיאות....

ישן בו (=בחדר), אם=עם

 

[עינבלית]

יש פיתרון!

להתחיל לישון עם

! אם יותמי ירדם באור, תוכלי להיות לצידו ולקרוא! זה מה שאני עושה!

 

[lulyK]

וזה עובד לכם?

לאחרונה אם אין חושך מוחלט הוא לא נרדם (אבל זו שיחה לפורומים אחרים

). הכל תירוצים - אין שום דבר שמונע ממני לקרוא בסלון, למשל

 

[עינבלית]

כן../images/Emo70.gif

 

[תנועת החסידות]

הערה לגבי שינה עם ../images/Emo62.gif

שיהיה לכם לידע כללי: לפני כמה שנים קראתי מחקר, לפיו בילדים שישנו עם מנורת לילה דולקת, אחוז מרכיבי המשקפיים גבוה באופן ניכר מאשר בקרב ילדים שישנו בחושך מוחלט. אין לי מידע לגבי נכונות/מקצועיות המחקר וכו'. חוץ מזה, אני והחסיד ממושקפים, אז נראה לי שהסכוי של עתליה גבוה, עם או בלי מנורה...

 

[תנועת החסידות]

בעוד חודשיים וחצי...../images/Emo10.gif

 

[cookie1]

אוי לוליק כמה שאני מסכימה

גם אצלי המראה החיצוני לא ממש נפגע, אני אפילו מרגישה טוב יותר עם עצמי, אבל בכל מה שקשור ללהפעיל את הראש אני מרגישה שממש אין לי חשק לעשות את זה. ולמה אני מתכוונת ? אם פעם הייתי מעורה בכל הנושא הכלכלי בבית, היום אני נותתנת לבעלול לנהל את הכל, אני מרגישה שממש אין לי ראש לזה, כאילו זה חלק מהחיים שעמד מלכת. זה קשה לי מפני שתמיד היה לי חשוב להיות עצמאית ומעורה ב|הגדש|הכל. פתאום אנינראית לעצמי כמו "האשה הקטנה" שעובדת ומטפלת בילד. כן גם ספרים אני כבר כמעט ולא קוראת כי העייפות מכריעה אותי, כנ"ל לגבי סקס (שהיה תחביב משמעותי בחיי "הקודמים) ואפילו הציניות הידועה שלי קצת נעלמה לה . מה שמעודד אותי זה שזו תקופה בחיים, וגם אם היא תיקח 10 שנים הי תגמר בסוף, ואני אשמח שיש לי ילדים מקסימים. הספרים, הבישולים והלימודים יכולים להדחות ולא יקרה כלום. אני חייבת לומר שהגעתי לשלב בחיים בו ברור לי שהכי חשוב לי בעולם זו המשפחה, ואנימתכננת לפחות 4 ילדים. הערך העצמי לא נפגע מבחינתי, רק יש כמה חורים או חוסרים שהייתי זמחה להגיע אליהם. אבל.... אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - לא ?

 

[אפרת12]

אני בהתחלה גם הרגשתי נורא

למרות שהקילוגרמים נשרו די בקלות ועוד בעקבות שיחה עם בעלי (שראה בלידה יותר מידי) הרגשתי ממש לא כשירה לשום דבר חוץ מאשר הנקה והחלפת חיתולים אני חושבת שזו בדיוק ה"סכנה" של ההפיכה לאמא - איבוד הערך העצמי גם חיצונית וגם פנימית (כמו שלוליק מתארת). זו אמורה להיות ההתמודדות שלנו. אני תמיד הבטחתי לעצמי שכשיהיו לי ילדים (ואלוהים יודע כמה שאני רציתי להיות אמא, וכמה שאני מאמינה שזה אחד הייעודים העיקריים שלי בחיים) אני לא אהפוך להיות יצור דביק שכל הזמן משוויץ הילדים ואין לו דבר אחר לתרום לשיחה. אני לא לגמרי בטוחה שהצלחתי לעמוד במשימה. זה לא שאני חושבת שאימהות היא פחותת ערך - נהפוך הוא. אבל אני גם חושבת שמי שהיינו לפני שהפכנו לאימהות לא צריכה להיעלם, והאימהות היא נדבך נוסף ומעשיר. החיצוניות נפגמת, ובסופו של דבר אני מאמינה שאפשר לחזור למה שהיה, או לפחות לגירסא אחרת שנראית טוב. בזמן שמתאזרים בסבלנות אפשר לדאוג לדברים אחרים, ולפינוקים ולהרגשה הטובה. אני בתקופה ההיא ניסיתי לחזור לעדשות המגע (עד שנשברה לי עדשה בתוך העין

... רק בסוף שבוע שעבר חזרתי אליהן שוב), הקפדתי יותר על צביעת השיער (מה שאח"כ אבד בתהום הנשיה וחוסר הזמן עד שבשבוע שעבר החלטתי שאפקיד את המשימה בידי הספר). אם את באמת רוצה - את תחזרי להרגיש טוב עם עצמך (בהחלט בגיבוי העובדה שתחזרי להיראות כמו שנראית, פחות או יותר).

 

[אמברון]

אני אגיד לך מה שאמרו לי אחרי הלידה

הראשונה (כשהייתי מתוסכלת מזה שלא נשרו ממני 20 הקילוגרמים שעליתי) : 9 חודשים לקח לך לצבור. תני לעצמך לפחות 9 חודשים להפטר מזה. אצלי זה עבד. לקח לי חצי שנה לחזור לעצמי ולמידותי. אחרי הלידה השניה חזרתי למימדי הקודמים מהר מאוד. אין לי מושג איך או למה. הכל היה קל יותר, בכלל זה ההנקה. אם פעם הדימוי העצמי שלי נע סביב העניין האובססיבי שלי (ושל הסביבה) באיך אני נראית (ולא רק), הרי שהיום זה עף למקום אחר לגמרי. הדימוי העצמי היום מושתת על בסיס חדש לגמרי, ומורכב מיחידות משנה שיוצרות משהו שלם יותר מתמיד: אני כאדם, כאשה (לא אשה של אלא אשה של ממש - וזה לא קל מכיוון שגם אני די טום בוי), כאם וכחלק ממכלול שנקרא משפחה. היום, להבדיל משנים קודמות, אני אוהבת את עצמי יותר. אני מניחה שהזמן עושה את שלו וכך גם הניסיון והחוויות המעצבות שלנו. אולי זה סתם יום רע? תפרגני לעצמך זמן. תחשבי לרגע מה את כן אוהבת בעצמך עכשיו ותבחני את הדברים מהנקודה האופטימית והחיובית הזאת. תחשבי שהדימוי העצמי מכיל מרכיבים חשובים בהרבה מאיך שאת נראית. אני מבטיחה לך שתרגישי הרבה הרבה הרבה יותר טוב. הפיגורה עוד תשתנה המון פעמים. מה שאת - לא בהכרח. וחוץ מזה, שולחת חיבוק לעידוד (האייקונים לא עולים)

 

[תלתלושה]

אצלי זה ככה...

בתור אחת שסוחבת עודפים בלי שום קשר להריון תמיד היתה לי בעיה עם הדימוי העצמי שלי סביב המשקל.המשקל שעלה בהריון נעלם בערך אחרי שבוע אבל החבילה הקודמת עדיין שם....פינטזתי שההנקה תעזור לי בקטע הזה אבל זה לא הזיז מאום.אני כל יום קצת נגעלת מעצמי ומבטיחה הבטחות שנעלמות תוך שעות ולא מצליחה לצאת מהמעגל המגעיל הזה. אני חושבת שדוקא משקל שהתווסף עם ההריון הוא זה שיעלם בסופו של דבר כי הוא לא חלק מהאני הקבוע שלך לכן את צריכה לתת לעצמך מרווח נשימה ולנסות לא לקשור את מי שאת באמת למשקל העודף(הלוואי שהייתי יודעת לעשות את זה בעצמי....) מקוה שהמצברוח השתפר והבוקר מרגיש יותר טוב...