אוי...
תנחומיי. אני ממש מבינה, ובאמת- עם כל כמה שזה כואב, עדיף לא לתת לבעל החיים לסבול.
עם החתול שלי היה לי חודש עד שנפרדנו (סרטן במוח), ועם החתולה (מחלת כליות סופית)- שבוע- ובשני המקרים זה היה נורא נורא נורא עצוב, וקשה, ובלתי אפשרי לראות סבל של בעל החיים האהוב. קברנו בבית קברות לבעלי חיים, עם מצבה וכיתוב...וגם כתבתי מכתבי פרידה ושמתי בשמיכת העיטוף. אני מאוד מאוד קשורה לבעלי החיים שלי. מהחתולה עשינו גם טקס פרידה פה בבית, וכל אחד ליטף אותה בתורו ואמר דברי פרידה (כולל הילדים).
במקרה של החתול- זה היה עוד אצל ההורים שלי, אז הם לא אימצו חתול חדש. ועם החתולה- אימצנו חתול נוסף לאחר זמן לא רב.
אני בעד לאמץ כמה שיותר מהר, אבל לא לכולם זה מתאים.
זה החלק המבאס והקשה עם בעלי החיים. שהם לא חיים המון שנים, ואנו נאלצים להיפרד מהם, והעוצמות הן מטורפות. תאמיני לי או לא- אבל אני יושבת עכשיו ובוכה.
שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028