הי לכן, חושבת שנטע צודקת
כי מי שנמצא בתוך ההתעללות באמת מפחד לצאת מהבית. אני מניסיון, פחדתי פחד מוות ורציתי לברוח כמה פעמים כשהייתי בתיכון. מה שעשיתי בסוף היה לנצל את זה שהשתחררתי מהצבא, היה לי גם חבר אז זה היה פשוט יותר, וככה עזבתי את הבית בלי לחזור אף פעם. בהתחלה לא דיברו איתי אח"כ זה עבר, אחרי כמה שנים. לדעתי קשה לצאת ממעגל האלימות. אני מרגישה שדווקא כמה שאני יותר מתבגרת זה יותר מחלחל אלי השימוש הזה באלימות. אני מצאתי את עצמי שזרקתי כסא מעצבים בבית, או שטרקתי חזק חלון או דלת, או אפילו הרמתי יד על החבר, ברגע של כעס, הכיתי על היד בחוזקה וזה אומר שזה מושרש אי שם, ועם כל הטיפולים הפסיכולוגיים, לא רואה איך זה יכול להיעלם לגמרי כי זה קרה אחרי תקופה של טיפול פסיכולוגי פרטני בשיטה הקלאסית. אותי זה דווקא מייאש שאין פתרון לזה, ושאני מחפשת כל הזמן. לא רוצה להיות אלימה אף פעם. לא רוצה לקלל, לא לצעוק, ולא להרים יד לעולם, על אף אחד.