אני כאן
שלום בלה עלמה, אני מרגישה שאני בתקופת התבוננות, למידה, התפעלות ועוד כאלה מילים שיכולות לתאר את מצבי - בכנות רבה, הניסיון שלי בפורומים הסתכם במספר כניסות חפוזות לפורומים בתחום הרפואה. אני רגילה לשיחות פנים מול פנים, עם אדם יחיד או קבוצה קטנה. כמנהלת קו החירום למדתי לנהל גם שיחות טלפון שיש בהן מהחד פעמיות, החולף, בלי יכולת ממש לגעת בעבר של האדם ובטח לא בעתידו. גם זה לא היה לי קל. רציתי לפתוח את הפורום כי נושא האלימות במשפחה נוגע בי מאד.בקו החירום מתקבלות בכל יום שיחות רבות מנפגעות/י אלימות, אך כמעט ולא מתקשרים צעירים, שנפגעים היום או או נפגעו בעבר, אם באופן ישיר או אם עקיף (עדים לאלימות). כן, חשבתי שהפורום יכול להיות כלי (ביטוי, שיתוף, התייעצות, קבלת תמיכה) נוסף ואולי קצת שונה. ולא ידעתי כמה שונה. אני מלאת התפעלות מהחשיפה הרבה שהאנונימיות מאפשרת, מהקהילה הוירטואלית שנוצרת, מהתמיכה ההדדית (שלמרות האנונימיות נראה לי שיש לה כוח רב). אני מתבוננת ושואלת את עצמי שאלות: מה באמת אנשים מחפשים כאן, האם בחשיפה יש מימד משחרר ומרפא או שהוא שחרור מתעתע - להמשיך לחשוף את עצמי כתחליף לטיפול.האם השתתפות בפורומים שונים באותו נושא בהם אני שוב ושוב חולק את הסיפור האישי שלי יש בו מימד משחרר או מקבע.האם חשוב שאני,כמנהלת הפורום אהיה שותפה לדיונים כלליים על הגדרת האלימות (מי שחווה/חווה אלימות יודע מה זה) או להכנס להתפלמסות סביב סוגיית מספר הנשים הנפגעות לאומת מספר הנשים הפוגעות. האם לשאלה מה עדיף, עובדת סוציאלית או פסיכולוגית יש תשובה כללית, פשוטה? האם היא לא קשורה בכל כך הרבה מרכיבים ומימדים שהופכים אותה לשאלה שבלתי נתנת לתשובה, והופך כל דיון, גם מוצלח,לעקר במידה רבה. (ראי את הסיפור של נטע).אני רוצה לדבר כשיש לי משהו חשוב להגיד, אני רוצה לעשות את זה באחריות, כי למילה הכתובה יש בעיני כוח. אני מחפשת את דרכי ואני מקווה שאני אמצא את הדרך שהיא אני.
לעזוב זה פתרון זמני, הוא אומנם טוב אבל לא פותר את שורש הבעיה. {זה מה שהבנתי בזמן שרציתי פתרונות}
