מצד אחד, מתחשק לי לצאת בזמר ים
תיכוני, ("רונה"? ככה קוראים לשיר?), מצד שני, אולי זה לא ממש תואם את מצב רוחי לחנוכה הנוכחי. תמונע מכריח אותך לחוש בנוח, משהו בתאורה, האנשים, יוצר אווירה מיוחדת. נשאלתי אם אני מתוח, או למה הפכתי אדיש פתאום, מה שהוביל אותי להתחפר בברך שלי ולהתנחם בזה שתיכף רונה תעלה ותנתב ת'מצב רוח שלי לאן שתרצה, וכך היה. יש משהו מנחם בלהגיע למקום, במרחק שעה וחצי נסיעה מביתך ולהשאיר את הכל מאחור,להתנתק מהסביבה ובאיזשהו מקום לברוח.ידעתי שאין זה נכון, הרי דברים טבועים בך והולכים איתך יד ביד. רונה הקשתה, בלבלה באיזשהו מקום ועשתה טוב. ההופעה הייתה יוצאת מן הכלל, אחת הטובות שנכחתי בהן, ללא ספק. הביצוע עם ההרכב לשיר החדש מהסינדרום, היה נפלא. גרסת הכיסוי ל"ימי בנימינה", הייתה מצויינת, מצב הרוח הטוב של רונה בלט נורא, היא אחזה את המיקרופון ולא התחבאה מאחוריו (ואפילו לבשה את חליפת המורה שלה
), TIPS- הממ.כן. רונה הניחה את הבחירה בידי הקהל (זה קרה מתישהו לאחרונה?), אמנם היא הייתה אמורה לבצע את PAPER CUT , לפי הפלייליסט, אבל, טיפס. כן. כאן נכנס החלק היותר משעשע של הערב-זוהר הגיחה בצעקה: "TOXIC". מי שלא מכיר את היצירה הנשגבת של ב. ספירס, יכול לשאול את זוהר, או לחילופין את רונה, שהשתעשעה עד מאוד מהבקשה ואפילו שרה שורה מהשיר(!),
(האייקון כמחווה לזוהר.
מקסימה). ובחזרה להתחלה- טיפס, אחרי האכזבה הגדולה: רונה הגיעה עד לב"ש בירת הנגב ועיר הולדתי, נודע לי על ההופעה רק כ3 שעות לאחר שהסתיימה ובנוסף גיליתי כי היא ביצעה את טיפס מול קהל סטודנטיאלי שיצא משיעור ובמקום לאכול מקופסאת האוכל שהכין מבעוד מועד, ניגש למופע קצרצר של הרונה באחד האולמות באוני' והנה, תמונע, חושך, תאורה מקסימה, רונה ,האקוסטית, רעידות, הברך שלי ממשיכה לספוג את הלחץ של הסנטר שלי וכמה דקות של עונג מטריד. מי מפחד מהזריחה, נשאר כתמיד לשיר שיספוג ויאגור אירועים ונק' מסויימות,הביצוע לא היה יוצא דופן, אם כי קצות אצבעות הפכו את הביצוע הספציפי לכזה.
. אולי זו הייתה רונה שהפכה את ליל ההופעה למיוחד, או האנשים שנכחו במקום, או ששתי הסיבות יחד. אני יושב וחושב על טווח הזמן של מקרים מסויימים שיכולים להחשב כנוסטלגיה, חצי שנה? או אולי עולים על כל שנות חיי?, או שאולי בעצם, זה הכל געגוע אחד גדול, משהו שאינו נמדד בטווח זמן כלשהו. לעצור בפינת רחוב, לחבק ולעזוב, כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות. -- עומר.