מוזיקאי שמתחייב להתחנך על הערכים הרוחניים
של המוזיקה לא יהיה גס רוח ותוקפני כמו שרואים כאן. תלוי לאילו יסודות ולאילו רמות של מסרים מתחברים. אם מתחברים לזריזות טכנית של נגינה או של הכרת הרפרטואר, אז נכון, מוזיקאים לא נחמדים ולא מנומסים, והכרתי מוזיקאים בעלי שם עולמי עצום שהיו חזירים גסי רוח ובריונים ממש. אבל יש גם מקום להקשבה לערכים הרוחניים הגבוהים ולהתחנכות על פיהם. יש מקום להתחנך על רוח הפיוס והאהבה שמכוונת את המסרים הגבוהים של אדם כמו מוצרט. למשל בפינלה של החטיפה, פיגרו וכך עושות כולן. אמנם איש אינו מחויב לכך, אך כן יש מקום להפנים את המאמץ העליון של בטהובן בקריאה לאחווה עולמית. זה מתחיל בצוואת הייליגנשטט, ממשיך בארואיקה, ומטפס מעלה מעלה עד התשיעית ושאר היצירות האחרונות, שאפשר להתחנך דרכן להזדככות נפשית עליונה. אני טוען שיש דרך להפיק מהדרגות העליונות של הרגישות והעידון שיעור רוחני גדול של רגישות ועידון לא רק בזיהוי של מהלכים הרמוניים מתוחכמים או בהבנת טכניקה קונטרפונקטית מדהימה, אלא את המסרים המשביחים את הנפש, שהם הסיבה הראויה באמת לערכים הגבוהים של גדולי המלחינים. אם זה לא בשירות האימון הרוחני לאנושיות גבוהה, זה לא עושה את זה. כלומר, עם כל הכבוד לאמנים כמו פגניני, בכל זאת יש במוסיקאים מורים ראויים יותר ל"דרך" שיבור לו האדם. ויצירותיהם (כמו המיטב שבאמנויות האחרות) הן פסגת ההתעלות הרוחנית שתרבות המערב אספה במסורת של מאות שנים. כל אחד חופשי לבחור לו את דרכו בחיים, את יחסו לאמנות ולאובייקטים האחרים של התרבות ושל העולם בכלל. ואני ביקשתי להשמיע קול בשם תפיסה שונה מהאמירה הפשטנית "מוזיקאים הם לא..." וכו'.
