הואלסים של שופן משעממים והקונצ'רטו החמישי של
- פותח הנושא מדהימאיה
- פורסם בתאריך
בהחלט לא יחלתי להתקפות אישיות.
אני גם מאמין שהפורום פתוח לכולם. אינני עורך הבחנה בין חברי פורום בכירים או זוטרים, אלא בין מי שנראה לי מתעניין ומשתתף תדיר למבקרים מזדמנים. אבל כל אחד מאיתנו מפתח מערכת של ציפיות עפ"י מה שהוא יודע על חברי הפורום מהודעותיהם. מעובר אורח בפורום שמבקש זיהוי עפ"י "טם טדם טדם" אינני מצפה ליותר. אבל ביטויים כמו הנ"ל מחברי פורום שנראה לי שמתעניינים ומבינים ברמה זו או אחרת אינם תואמים את הציפיה.
אני גם מאמין שהפורום פתוח לכולם. אינני עורך הבחנה בין חברי פורום בכירים או זוטרים, אלא בין מי שנראה לי מתעניין ומשתתף תדיר למבקרים מזדמנים. אבל כל אחד מאיתנו מפתח מערכת של ציפיות עפ"י מה שהוא יודע על חברי הפורום מהודעותיהם. מעובר אורח בפורום שמבקש זיהוי עפ"י "טם טדם טדם" אינני מצפה ליותר. אבל ביטויים כמו הנ"ל מחברי פורום שנראה לי שמתעניינים ומבינים ברמה זו או אחרת אינם תואמים את הציפיה.
תקשורת מקרבת
יש טכניקה יפה של תקשורת המיועדת להפחית עימותים, נקראת non violent communication ובעברית העבירו ל"תקשורת מקרבת". (ע"ע NVC או מרשל רוזנברג). עשיתי יישום לטכניקה הזאת כשלימדתי תולדות המוסיקה הקלאסית לתיכוניסטים שוחרי רוק ופופ. לימדתי אותם לעשות כך: במקום להגיד הקונצ'רטו מעצבן, להגיד "אני מתעצבן כשאני שומע את הקונצ'רטו". על זה איש אינו יכול לערער. ואז לנתח מה קורה בקונצ'רטו שבגללו אני מתעצבן. אם התלמיד לנתח מה קורה בקונצ'רטו, הוא יכול להגיש עבודת ניתוח טובה, גם אם הוא עצמו מתעצבן. העיקרון הוא: כשאני חש שעולה בי רגש, סימן שיש שינוי במאזן סיפוק הצרכים שלי. אני מבחין מה קורה בזולת או בסביבה שגורם לשינוי מאזן הצרכים שלי. למשל הצורך בשינוי, או הצורך באחידות, הצורך בקבוצת כלי נקישה להדגשת המבנה הרתמי היסודי או הצורך בשפת רמזים מעודנת והימנעות מ"דיבור" בוטה. הביטוי "הקונצ'רטו מעצבן" או "הואלסים משעממים" הם דוגמה לאמירה מעודדת קונפליקט: אתה מעצבן, במקום "אני מתעצבן כשאתה מדבר בקול רם". כל זה על קצה המזלג. בשנים שלימדתי, הטריק הזה עבד יופי.
יש טכניקה יפה של תקשורת המיועדת להפחית עימותים, נקראת non violent communication ובעברית העבירו ל"תקשורת מקרבת". (ע"ע NVC או מרשל רוזנברג). עשיתי יישום לטכניקה הזאת כשלימדתי תולדות המוסיקה הקלאסית לתיכוניסטים שוחרי רוק ופופ. לימדתי אותם לעשות כך: במקום להגיד הקונצ'רטו מעצבן, להגיד "אני מתעצבן כשאני שומע את הקונצ'רטו". על זה איש אינו יכול לערער. ואז לנתח מה קורה בקונצ'רטו שבגללו אני מתעצבן. אם התלמיד לנתח מה קורה בקונצ'רטו, הוא יכול להגיש עבודת ניתוח טובה, גם אם הוא עצמו מתעצבן. העיקרון הוא: כשאני חש שעולה בי רגש, סימן שיש שינוי במאזן סיפוק הצרכים שלי. אני מבחין מה קורה בזולת או בסביבה שגורם לשינוי מאזן הצרכים שלי. למשל הצורך בשינוי, או הצורך באחידות, הצורך בקבוצת כלי נקישה להדגשת המבנה הרתמי היסודי או הצורך בשפת רמזים מעודנת והימנעות מ"דיבור" בוטה. הביטוי "הקונצ'רטו מעצבן" או "הואלסים משעממים" הם דוגמה לאמירה מעודדת קונפליקט: אתה מעצבן, במקום "אני מתעצבן כשאתה מדבר בקול רם". כל זה על קצה המזלג. בשנים שלימדתי, הטריק הזה עבד יופי.
בעניין ההערכה או האהבה
זה היה חלק ממערך גדול ורבגוני של טקטיקות לקרב אותן למוסיקות האלה, שהעיקרית בהן הייתה הקשב שלי לקולות שלהם. למשל, באותה תקופה היה סרט שמוסיקת הרקע שלו הייתה מהרביעייה של שוברט המוות והעלמה. הם שאלו אותי אם אני מכיר את היצירה וכו'. קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב, לימדתי אותם לקרוא פרטיטורה, ניתחנו את היצירה, ובסוף השנה הם ניגנו במופע רוק עיבוד שלהם לאקספוזציה. עשיתי להם חידונים מצחיקים ופרדוקסליים שערערו את כל עקרונות הסגנון שלימדתי אותם, כדי להראות להם את היחס בין תאוריה למציאות. למשל את המבוא לבריאת העולם של היידן הם סיווגו ובצדק למעבר בין המאות התשע-עשרה לעשרים. את "הבה נחלק את בגדיו" מהיוהאנס פסיון -- לקלסיקה. ורבים כיוצא באלה. לענייננו, הכלי הזה, שבו התחלתי את הדיון, כלומר לחצות את הלוח בקו ולכתוב בצד אחד את תכונות היצירה ובקפידה רבה - לבודד בצד השני את התגובות הסובייקטיביות, אילצו אותם, או פתחו בפניהם את האפשרות, לנתח את המוסיקה בלי הצורך הדוחק כל כך בבני נוער לבחון את הסיכון שלהם באשר לטעמם האישי ולעיצוב האישיות שלהם, אלא כאובייקט שיש להתבונן בו בכלים מדויקים ומוגדרים היטב. למשל באותם הכלים היה עליהם לנתח בפני הכיתה את המוסיקה שהם עצמם העריצו. למטרה זו הייתי קהל סימטרי להם, שכן יכולתי להגיד להם בכנות שאיני מבין כלום ממה שהם מביאים, שאיני יודע באילו כלים לנתח את זה, שעליהם להסביר לי כמו לאידיוט, ולמשל שכשהם מזכירים להקות אחרות הם צריכים להסביר לי את המאפיינים של כל להקה שבזכותם למשל הם יכולים להגיד על להקה מסוימת שהיא פרצה סגנון. אלו היו שנים מרגשות מאוד. ואכן בסופו של דבר, בכיתה יב, יכולת לפגוש נערים שלפני כן מעולם לא ידעו שיש מוסיקה קלסית, והם מסבירים לי את העדפותיהם בהשוואה של ליסט לברליוז, או ברהמס לברוקנר, מהמהמים או מפזמים מנגינות מסימפוניות של בטהובן או של ברהמס, ובסופו של דבר עומדים בהצלחה במבחן המוזר של משרד החינוך, שלפחות באותם ימים חייב אותם להיבחן על מוזיקה קלסית, על תולדותיה, לעמוד במבחן האזנה של 40 יצירות, בלי לפתוח שום פתח לאפשרות להוכיח את כישרונם, הידע שלהם, המיומנות שלהם בסגנונות אחרים של המאה העשרים שאותם הם אהבו, ושבמקרים מסוימים הם היו מצטיינים בהכרתם ובביצועיהם. מעניין לדעת אם היום זה אחרת. נדמה לי שיש שינוי אבל איני מעודכן. זה היה האילוץ, ועמדנו בו יפה, ומתוך שלא לשמה, הגענו גם לשמה, לפחות ברוב המקרים!
זה היה חלק ממערך גדול ורבגוני של טקטיקות לקרב אותן למוסיקות האלה, שהעיקרית בהן הייתה הקשב שלי לקולות שלהם. למשל, באותה תקופה היה סרט שמוסיקת הרקע שלו הייתה מהרביעייה של שוברט המוות והעלמה. הם שאלו אותי אם אני מכיר את היצירה וכו'. קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל רב, לימדתי אותם לקרוא פרטיטורה, ניתחנו את היצירה, ובסוף השנה הם ניגנו במופע רוק עיבוד שלהם לאקספוזציה. עשיתי להם חידונים מצחיקים ופרדוקסליים שערערו את כל עקרונות הסגנון שלימדתי אותם, כדי להראות להם את היחס בין תאוריה למציאות. למשל את המבוא לבריאת העולם של היידן הם סיווגו ובצדק למעבר בין המאות התשע-עשרה לעשרים. את "הבה נחלק את בגדיו" מהיוהאנס פסיון -- לקלסיקה. ורבים כיוצא באלה. לענייננו, הכלי הזה, שבו התחלתי את הדיון, כלומר לחצות את הלוח בקו ולכתוב בצד אחד את תכונות היצירה ובקפידה רבה - לבודד בצד השני את התגובות הסובייקטיביות, אילצו אותם, או פתחו בפניהם את האפשרות, לנתח את המוסיקה בלי הצורך הדוחק כל כך בבני נוער לבחון את הסיכון שלהם באשר לטעמם האישי ולעיצוב האישיות שלהם, אלא כאובייקט שיש להתבונן בו בכלים מדויקים ומוגדרים היטב. למשל באותם הכלים היה עליהם לנתח בפני הכיתה את המוסיקה שהם עצמם העריצו. למטרה זו הייתי קהל סימטרי להם, שכן יכולתי להגיד להם בכנות שאיני מבין כלום ממה שהם מביאים, שאיני יודע באילו כלים לנתח את זה, שעליהם להסביר לי כמו לאידיוט, ולמשל שכשהם מזכירים להקות אחרות הם צריכים להסביר לי את המאפיינים של כל להקה שבזכותם למשל הם יכולים להגיד על להקה מסוימת שהיא פרצה סגנון. אלו היו שנים מרגשות מאוד. ואכן בסופו של דבר, בכיתה יב, יכולת לפגוש נערים שלפני כן מעולם לא ידעו שיש מוסיקה קלסית, והם מסבירים לי את העדפותיהם בהשוואה של ליסט לברליוז, או ברהמס לברוקנר, מהמהמים או מפזמים מנגינות מסימפוניות של בטהובן או של ברהמס, ובסופו של דבר עומדים בהצלחה במבחן המוזר של משרד החינוך, שלפחות באותם ימים חייב אותם להיבחן על מוזיקה קלסית, על תולדותיה, לעמוד במבחן האזנה של 40 יצירות, בלי לפתוח שום פתח לאפשרות להוכיח את כישרונם, הידע שלהם, המיומנות שלהם בסגנונות אחרים של המאה העשרים שאותם הם אהבו, ושבמקרים מסוימים הם היו מצטיינים בהכרתם ובביצועיהם. מעניין לדעת אם היום זה אחרת. נדמה לי שיש שינוי אבל איני מעודכן. זה היה האילוץ, ועמדנו בו יפה, ומתוך שלא לשמה, הגענו גם לשמה, לפחות ברוב המקרים!
אתם מעצבנים!
סתם בצחוק. אבל, אתם ממש מגזימים. מי שכתב את את זה שהקונצ' מעצבן..., לא נבחן על מה שהוא כתב ולא אמור לקבל על זה ציון ואין שום ואין עליו מחוייבות לכתוב באופן שאתם רוצים. אם מעניין אתכם לדעת מדוע מעצבן אותו - פשוט שאלו. למה הוא צריך לעשות בשבילכם את העבודה. הכל במרכאות... זה מזכיר לי משהו - הרבה פעמים אנשים מסבירים דברים לאחרים והאחרים לא מבינים. ואז, מאשימים את אלו שלא הבינו שהם לא מבינים. בדרך כלל לא לוקחים בחשבון שמי שהסביר אולי לא הסביר נכון. תמיד קל להאשים את הצד השני.
Amit Avigour
New member
שופן לא משעמם. הוא החביב עלי.
אבל מה לעשות, יצירות וגם שירים מתחילים לשעממם אחרי כמה זמן. אין מה לעשות.
אבל מה לעשות, יצירות וגם שירים מתחילים לשעממם אחרי כמה זמן. אין מה לעשות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.