לא לרחם במובנה הצר אבל לאמא. מה לעשות שנו יקר, רוב הגברים לא כמוך. לפני זמן מה שאלתי מה דעתכם על המשפט "אבות עושים ככל יכולתם, אימהות עושות מה שצריך"- בסופו של דבר, הסתבר שרוב העונים הסכימו שזה אכן כך. כהכללה כמובן, עם יוצאי ויוצאות דופן. וכשמדובר על משפחה חד-הורית, אין ספק שצריך להיות הורה מסוג 'עושה מה שצריך' כי 'ככל יכולתו' זה פשוט לא מספיק. יש לזכור, שאנחנו מדברים כאן על הגיל הרך בלבד. נכון שלא עשיתי וגם לא קראתי מחקר מדעי על עוצמת ואיכות הקשר בין העולל לאמו בהשוואה לקשר בין העולל לאביו; אבל נסיון חיי מלמדני שברוב המשפחות אמא מתעוררת כשהפיצקלה בוכה בלילה, ואבא מתהפך לצד שני; ברוב המשפחות אמא מקצרת את שעות עבודתה (לפעמים ב 100% ) ואבא לא או רק במעט; רוב האפרוחים בוכים 'אמא...' כשהם מועדים ולא במקרה. כלזה לא מבטל את חשיבותו האדירה של אבא בחייהם. על כן טובת הילד מחייבת את נוכחותם הפעילה של שני הוריו בחייו. אבל אם הנסיבות מחייבות שאחד מהם יהיה רק אורח, הרי שברוב המקרים, עדיף שזה יהיה האב. אולי ברבות הימים, כשיותר ויותר גברים ילמדו לחבק ולפנק, ילמדו תקשורת רגשית לא מילולית, ילמדו שזמן איכות עם ילד אינו תחליף לטיפול שוטף ולזמינות, ילמדו להיות כל הזמן עם האנטנה הפנימית מכוונת לבנאדם הקטן- אז לא יהיה בסיס להנחה, שטובת הילד בד"כ תחייב משמורת אם (במקרים שמשמורת משותפת לא אפשרית).