הודנא
הודנא: לפי האיסלאם לא ייתכן שלום אמת, שהרי המוסלמים חייבים לכבוש את כל העולם כולו. יש חובת ג'יהד, מלחמת קודש, להבטיח שלטון מוסלמי על כל כדור הארץ, ואלה שאינם מוסלמים יהיו במעמד של בני חסות, המכונים: דימי (??). בינתיים, על פי האיסלאם, העולם מתחלק לשניים: דרא-אל-אסלאם, ודרא-אל-חַרְבּ, שפירושו, אזור מוסלמי ואזור החרב. ואמנם, הם יצאו לכבוש את כל העולם, עד שנעצרו על ידי הסינים, הרוסים, והפרנקים בצפון צרפת, בשנת ד' אלפים תצ"ב. התאריך המוסלמי, ההג'ירה, אינו מתחיל מיום הולדת מוחמד, או יום מיתת מוחמד, או יום שלפי אמונתם התגלה המלאך למוחמד, אלא בשנת ד' אלפים שצב, כאשר מוחמד עבר ממֶכּה למדינה וכבש אותה, שזהו ראשית השלטון המוסלמי. אין אפשרות של שלום אמת, אלא רק של ג'יהד. כאשר נעצרו הערבים בכיבושיהם על שלטון תבל, שאלו את המשפטנים הדתיים שלהם מה לעשות. השיבו: הפסקת אש מותרת. שוב שאלו: אך גם לאחר הפסקת אש לא נצליח לכבוש. אז השיבו: הפסקת אש ממושכת בלי גבול מוגדר. זה מה שיש לנו עם המצרים בהסכם: סלאם, ללא שלום. כלומר: סוּלח. אחרי ההסכם, נשיא מצרים חנך ברוב פאר משחתת שקיבלה את השם: חיידַב, או דומה לזה, שרומז לאירוע מכריע במנהיגות של מוחמד: הוא כרת ברית עם עובדי עבודה זרה של מכה, כדי שיוכל לעלות לשם לרגל, ולשם כך עשה ויתורים מפליגים. בחתימתו הוא ויתר על התואר: שליח אללה, וכן החזיר להם עבדים שברחו והתאסלמו. אנשים כעסו עליו מאוד, אך נכנעו. לבסוף ניצל מוחמד הזדמנות להרוג את אנשי מכה במִרמה, ולכבוש אותה. אז כולם הודו לתושייתו ולערמתו של מנהיגם, ושיטה זו נקבעה כאבן דרך לכיבוש. נשיא מצרים רצה לרמוז שהוא אינו מתכוון לשלום אמת אלא אדרבה, לתחבולה בדרך לחיסול האויב, אך הקנאים במצרים לא האמינו לו ורצחוהו.