פסטיבל וודסטוק
נערך במקום בשם זה, במדינת ניו יורק, בחודש אוגוסט 1969. זה היה פסטיבל הרוק הגדול ביותר עד אז, ונהפך כמעט מיידית לסמל של התקופה, וגם לארוע שאליו הושוו כל פסטיבלי הרוק מאז. חשיבותו של הפסטיבל היה פחות במוסיקה שנוגנה בו (ועל כך בהמשך) ויותר בתזמון שלו: זה היה מפגן הכוח הגדול ביותר של דור הצעירים האמריקאים מהמעמד הבינוני, אלו שהנהיגו את השינוי החברתי העצום שעבר על ארה”ב - והעולם המערבי בכלל - בשנות השישים. ונחזור קודם קצת אחורה: מלחמת העולם השניה הסתיימה בשנת 1945. עם חזרתם של מיליוני החיילים הביתה, חלה עליה דרסטית במספר התינוקות שנולדו. שיעור הילודה בשנים שלאחר המלחמה, ועד תחילת שנות השישים, היה הגבוה ביותר במאה העשרים. הדור שנולד בשנים אלו נקרא דור ה”בייבי בום” - שם שמסביר את עצמו. דור זה גדל לתוך חברה שרמת החיים בה עלתה בהדרגה, לעומת הוריהם, שגדלו ברובם בתנאי עוני, בשפל הכלכלי הקשה של שנות השלושים. ילדים אלו זכו לאיכות חיים משופרת: השכלה טובה יותר, התפתחויות טכנולוגיות ותקשורתיות שהביאו את התרבות להמונים (טלוויזיה, טלפון, טרנזיסטורים, מכוניות וכד'), ומוביליות חברתית - הזדמנויות עבודה וסביבה חברתית שפשוט לא היו קיימים כאשר הוריהם היו צעירים. לא פלא, לכן, שהם פיתחו ציפיות - מעצמם ומסביבתם. הדבר נכון במיוחד לגבי צעירים מהמעמד הבינוני, שזכו להשכלה גבוהה, במכללות ואוניברסיטאות. הם נהיו יותר ביקורתיים כלפי ההסדרים והערכים החברתיים של הוריהם, שלא תאם את ערכיהם הליברליים והאופטימיים. נוצר פער ערכי גדול, בין דור הצעירים לדור ה”מבוגרים”. באותה תקופה, הפער הזה נתפש כ”מרידה” של הצעירים בהוריהם. ה”מרידה” הזו באה לידי ביטוי באימוץ סמלים, עמדות, ואורח חיים מסויים, על ידי הצעירים, שנתפסו כאנטי-ממסדיים: מוסיקת רוק, סמים, בגדים לא-פורמליים (ג'ינס במקום חליפות), חיפוש אחר אורח חיים אלטרנטיבי - למשל, זוגות חיו ביחד ללא נישואין (דבר שלא היה קיים עד אז). צעירים שאמצו אורח חיים 'ליברלי' כזה נקראו בתקשורת “היפים”. רבים גם אמצו אידאולוגיות אלטרנטיביות לתפישות החברתיות והפוליטיות השמרניות שהיו אז הזרם המרכזי, המיינסטרים, בחברה המערבית בכלל, והאמריקאית בפרט. הפמיניזם, התנועה לזכויות האזרח, וההתנגדות למלחמה בויאטנם (בה היתה ארה”ב מעורבת באותן שנים), היו הביטויים הבולטים לעמדות אנטי-מימסדיות אלו, באותה תקופה. רעיונות אלו נהפכו עם השנים לחלק מהזרם המרכזי, והביאו לשינוי מהותי וארוך-טווח בחברה המערבית. הרוב הדומם, המיינסטרים האמריקאי, פחד מה”היפים”. התקשורת תארה אותם כמוזרים\מסטולים\פושעים\ אנרכיסטים\מופקרים וכד'. אך בעיני עצמם, הם נראו כמבשרי העתיד, כמי שיביאו שינוי מבורך לעולם. ההיפים דברו על “שלום ואהבה”, על עולם טוב יותר שמתחיל ממש “עכשיו” - אם רק נזנח את המלחמה, אם לא נהיה “מרובעים”, אם נאזין וננגן מוסיקת רוק (שהיתה אז יחסית חידוש), ניקח סמים כאלו ואחרים, ונשכב עם מי שבא לנו, ללא קשר למוסד הנישואין. (וכאן אני סוטה לרגע ע”מ להמליץ על הסרט “שיער” שמראה את הקטע הזה בצורה יפה). פסטיבל וודסטוק היה ההתגלמות של אידאולוגיה זו, ומפגן הכוח הגדול ביותר של ה”היפים”. באמצעות הפסטיבל, הם הצליחו להציג את עצמם בתקשורת כתנועת המונים (לאחר שחצי מיליון איש הגיעו לפסטיבל), ומכיוון שהפסטיבל עבר בשקט, ללא התעמתויות עם המשטרה או התפרעויות כאלו ואחרות, הם הצליחו לפתח בקרב הציבור את תדמיתם כאנשי שלום, אהבה ומוסיקה. חבל רק שהאידיליה הזו החזיקה מעמד רק 6 חודשים: בחודש דצמבר באותה שנה, בפסטיבל הרוק באלטמונט, קליפורניה, נרצח אחד מהצופים בעת ההופעה של הרולינג סטונס. גם סדרת הרציחות שערכו צ'רלס מנסון והכנופיה שלו ממש באותם ימים - כנופיה שהקשר שלה למוסיקת רוק ולתרבות ההיפית הודגש בתקשורת - הביאה לסדקים בתדמית השלווה שרצו ה”היפים” לשדר. תת-התרבות ההיפית נעלמה בהדרגה עם תחילת שנות השבעים. מרבית ה”היפים” התברגנו, והביאו עמם בחזרה למיינסטרים חלק מערכיהם וסגנון החיים שלהם. העולם השתנה, ולא היה ניתן עוד לחזור אחורה, לטוב או לרע. וודסטוק נשאר כסמל - לתמימות של אותם ימים, להתלכדות של דור שלם (טוב, חלקו) מאחורי רעיונות חברתיים מסויימים, ולכוחה של המוסיקה לאחד אנשים ולהביא לפחות לכמה שעות של שקט. לכאורה.