הוצאת תסכול, אפשר גם?
Sometimes it's reassuring knowing I'm not the only one pretending to be normal.
ציטוט מהסדרה דקסטר למי שמכיר. כנראה זו הדמות הטלויזיונית שאני הכי התחברתי אליה בחיי. תחושת האאוטסדריות מהעולם והתחושה שאתה שונה מכולם והמאבק עם האפלה שלך..
כבר שנים שאני מנסה בכל דרך להכיר מישהי ובאמת, ניסיתי לא מעט, פניתי ללא מעט בנות. גיל ההתבגרות שלי לא היה כזה טוב ובנות לא עניינו אותי כ"כ, ביום שהחלטתי להתעניין בהן, חשבתי שכל מה שאתה צריך להיות זה נחמד וטוב, הרי אם זה עובד לביישנים בסרטים, זה לא אמור לעבוד לי? אז לא. הכרתי לא מעט בנות שהפכו עם הזמן לידידות שלי, מצד אחד פחדתי ללחוץ, מצד שני, רציתי שהיא תהיה בעניין, אבל בד"כ אחרי שבועות של קשקושים שלא הלכו לשום מקום, כשאזרתי אומץ קיבלתי את התשובה "אני חושבת שאתה בחור מקסים, אבל אני לא רואה בך אותו הדבר" או "מישהי תהיה ברת מזל אם היא תהיה איתך", כמובן שהיא לא ממש רצתה להיות אותה "ברת מזל".
אז השנים עוברות ועוברות, אני נדלק על מישהי, וכמובן שום דבר לא צולח. אני מנסה את עצמי באתרי הכרויות, ואם אני עובר את שלב התמונה, אז משהו אחר יהיה חייב הרי להשתבש. זה אף פעם לא עובר את הדייט הראשון, "אתה מקסים, אבל אני לא רואה עתיד", תמיד משהו יפריע.
לפני חודש וחצי-חודשיים הכרתי מישהי בפורום הכרויות, והשיחות בינינו זרמו מצוין. אני בכללי הרגשתי טוב עם עצמי, התחלתי עבודה חדשה, אחרי תקופה ארוכה שלא עבדתי, הרגשתי טוב עם עצמי, לפחות מהבחינה הזו. היא אמרה שהיא מחבבת אותי מאוד, ואני בטיפשותי, סיפרתי לה דברים מאוד אישיים, ואני לא יודע אם בגלל זה היא החליטה לסיים את הקשר, אבל אני בטוח שזה לא עזר.
אני לא יודע למה אני עדיין נפגע מכך שלכל בחורה שאני פונה באתרי הכרויות, היא תסתכל בפרופיל שלי ותתעלם. אבל זה גורם לי להרגיש מאוד קטן.
שמתי לב שהרבה כאן נאבקות ונאבקים עם העובדה שהם מלאים ושמנים, אני נאבק עם הרזון שלי. תמיד אני מנסה להתמיד בחדר כושר, תמיד זה לא מצליח. אני לא חושב שאני מכוער, ממש לא. אבל לפעמים אני תוהה עם עצמי "בשביל מה אתה מנסה כ"כ לשנות את עצמך?"
אני יכול להתמודד באמת עם הרבה דברים, וכנראה אם מישהו מהצד היה שומע את סיפור החיים הלא פשוט שלי, הוא היה מתפלא איך זה שאני עדיין מנסה ועדיין עומד איתן. אבל דחייה מבנות תמיד מחזירה אותי למקום הקטן, האפל וחסר הביטחון שבי.
אני יכול לדבר עם לקוחות בצורה חופשית לחלוטין, על כל דבר שבעולם. כשמגיעה בחורה יפה, כמו החברה של המנהלת שלי, אני הופך ומרגיש כ"כ קטן ואני הופך לאותו ילד קטן וחסר ביטחון שלא היה פופולארי בילדות.
לא יודע.. כל נושא ה"סיר והמכסה" בפורום גרם לי לתהות עם עצמי, האם באמת אהיה במערכת יחסים חמה ואוהבת? אני מניח שאחד הפחדים הגדולים שלי זה להישאר לבד. ואין לי כ"כ מה להוסיף, ולא אכפת לי איך יסתכלו עליי מעתה ואלך..
Sometimes it's reassuring knowing I'm not the only one pretending to be normal.
ציטוט מהסדרה דקסטר למי שמכיר. כנראה זו הדמות הטלויזיונית שאני הכי התחברתי אליה בחיי. תחושת האאוטסדריות מהעולם והתחושה שאתה שונה מכולם והמאבק עם האפלה שלך..
כבר שנים שאני מנסה בכל דרך להכיר מישהי ובאמת, ניסיתי לא מעט, פניתי ללא מעט בנות. גיל ההתבגרות שלי לא היה כזה טוב ובנות לא עניינו אותי כ"כ, ביום שהחלטתי להתעניין בהן, חשבתי שכל מה שאתה צריך להיות זה נחמד וטוב, הרי אם זה עובד לביישנים בסרטים, זה לא אמור לעבוד לי? אז לא. הכרתי לא מעט בנות שהפכו עם הזמן לידידות שלי, מצד אחד פחדתי ללחוץ, מצד שני, רציתי שהיא תהיה בעניין, אבל בד"כ אחרי שבועות של קשקושים שלא הלכו לשום מקום, כשאזרתי אומץ קיבלתי את התשובה "אני חושבת שאתה בחור מקסים, אבל אני לא רואה בך אותו הדבר" או "מישהי תהיה ברת מזל אם היא תהיה איתך", כמובן שהיא לא ממש רצתה להיות אותה "ברת מזל".
אז השנים עוברות ועוברות, אני נדלק על מישהי, וכמובן שום דבר לא צולח. אני מנסה את עצמי באתרי הכרויות, ואם אני עובר את שלב התמונה, אז משהו אחר יהיה חייב הרי להשתבש. זה אף פעם לא עובר את הדייט הראשון, "אתה מקסים, אבל אני לא רואה עתיד", תמיד משהו יפריע.
לפני חודש וחצי-חודשיים הכרתי מישהי בפורום הכרויות, והשיחות בינינו זרמו מצוין. אני בכללי הרגשתי טוב עם עצמי, התחלתי עבודה חדשה, אחרי תקופה ארוכה שלא עבדתי, הרגשתי טוב עם עצמי, לפחות מהבחינה הזו. היא אמרה שהיא מחבבת אותי מאוד, ואני בטיפשותי, סיפרתי לה דברים מאוד אישיים, ואני לא יודע אם בגלל זה היא החליטה לסיים את הקשר, אבל אני בטוח שזה לא עזר.
אני לא יודע למה אני עדיין נפגע מכך שלכל בחורה שאני פונה באתרי הכרויות, היא תסתכל בפרופיל שלי ותתעלם. אבל זה גורם לי להרגיש מאוד קטן.
שמתי לב שהרבה כאן נאבקות ונאבקים עם העובדה שהם מלאים ושמנים, אני נאבק עם הרזון שלי. תמיד אני מנסה להתמיד בחדר כושר, תמיד זה לא מצליח. אני לא חושב שאני מכוער, ממש לא. אבל לפעמים אני תוהה עם עצמי "בשביל מה אתה מנסה כ"כ לשנות את עצמך?"
אני יכול להתמודד באמת עם הרבה דברים, וכנראה אם מישהו מהצד היה שומע את סיפור החיים הלא פשוט שלי, הוא היה מתפלא איך זה שאני עדיין מנסה ועדיין עומד איתן. אבל דחייה מבנות תמיד מחזירה אותי למקום הקטן, האפל וחסר הביטחון שבי.
אני יכול לדבר עם לקוחות בצורה חופשית לחלוטין, על כל דבר שבעולם. כשמגיעה בחורה יפה, כמו החברה של המנהלת שלי, אני הופך ומרגיש כ"כ קטן ואני הופך לאותו ילד קטן וחסר ביטחון שלא היה פופולארי בילדות.
לא יודע.. כל נושא ה"סיר והמכסה" בפורום גרם לי לתהות עם עצמי, האם באמת אהיה במערכת יחסים חמה ואוהבת? אני מניח שאחד הפחדים הגדולים שלי זה להישאר לבד. ואין לי כ"כ מה להוסיף, ולא אכפת לי איך יסתכלו עליי מעתה ואלך..
