הורים הורים הורים

[chuch1]

הורים הורים הורים

מה אפשר לעשות עם ההורים בימינו? הם מתערבים בכל דבר ודבר ולא נותנים למאמן שקט!!! אתמול אמא אחת החליטה שהבת שלה נעלבה מאחת המאמנות החדשות שלנו. (המאמנת המדוברת היא עולה חדשה שאין לה שפה והיא בעיקר משתמשת בידיים וברגליים כדי להדגים למה היא מתכוונת) היא הלכת ישירות למנהל האולם- לא למאמנת הראשית- למנהל אולם(!!) להגיד לו שכשהמאמנת הזאת מחקה את הילדות היא פוגעת בהן וזה לא מתאים לה! יואו! חשבתי שאני הולכת להרוג מישהו כשהוא בא וסיפר לי על זה.! מה האמא מחליטה שהילדה שלה נעלבת? הבנות נקרעות מצחוק שאנחנו מחקות אותן, המאמנת המדוברת לא יכולה להגיד לה:" את נראית כמו עכביש" אז היא מחכה אותה ושואלת אותה:" זה יפה? זה טוב?" והילדה מבינה. זו לא הפעם הראשונה שהורים מרשים לעצמם, כמו שהורים מרשים לעצמם להצדיק את הילד בפני המורה בבי"ס ולא להפך (גם אם הילד צודק). איפה הכבוד המינימאלי למורה? אני מצטערת לומר לכם, אבל רק ההורים ה"אירופאים" שאצלנו מבינים באמת מה משמעות המילה מאמן, מורה, מדריך וכו'.. הם היחידים שלא מתערבים לנו בעבודה, שלא מחליטים עבור ילדיהם מתי הם נעלבים, נפגעים ומתי לא. פעם זה לא היה ככה, פעם ההורים סמכו על המאמנים שילמדו את הילדים שלהם גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה ערכית- היום- אף אחד לא מספיק טוב להורים. עשיתי בדק בית וניסיתי לבדוק האם האמא הנ"ל צודקת? האם המאמנת המדוברת באמת עוברת גבול? התשובה היא חד משמעית-ממש לא! היא מתנהלת בדיוק כמו שאני מתנהלת- אז למה עליי היא לא התלוננה? אמרתי למנהל האולם שהוא צריך לסמוך על המאמנת הראשית שאם היא מעסיקה מישהי היא יודעת בדיוק מי היא ומה דרך העבודה שלה, ואם זה טוב לה זה וודאי טוב למתעמלות. מה אתן אומרות? האם ההורים בימינו באמת לא נותנים חופש למורים/מאמנים? או שאני סתם מפנטזת? אני יודעת שעדיף לי שלא יהיו הורים/אחים/דודים ביציע בזמן אימון אבל אני לא יכולה לשבת שם ולהעיר לכולם לצאת בבקשה החוצה- ואין לי דלת שאני יכולה לסגור על מנת שלא יכנסו...

 

[אמא לה3]

כן ולא

נכון שהורים היום מרשים לעצמם יותר להתערב/להביע דיעה, אבל, וזה אבל גדול - הם משלמים לחוג. לא את ולא אני ולא רובנו בעצם, עוסקים בענף התחרותי, כלומר, הילדות באות לשם ההנאה בלבד ולא לשם ההשיגיות (אחרת הן היו פונות לתחרותי). בכל מקרה, גם כשהורה מביע דיעה מסויימת אני אתייחס אליה בכובד ראש ואענה לו ברצינות, על כל נושא, החל מ"למה אני מלמדת אלמנט בדרך מסויימת" וכלה ב" המאמנת X מתייחסת הצורה לא ניאותה לטעמו". אבל, אני ממש לא מסכימה עם מה שכתבת על הדרך שבה המאמנת ה"חדשה" מביעה עצמה, משתי סיבות: 1. יכול להיות שמהצד ההורים אכן רואים זלזול בדרך שהמאמנת "כביכול" מחקה את הילדות, במיוחד אם היא מחקה את התרגילים השגויים (כמו עכביש...), גם לדעתי יש בזה זילזול כלפי הבנות, וכמו שאני אומרת למתעמלות "לעולם אל תחקו תרגיל לא טוב, גם לא בשביל הדגמה", כך גם אני לא אחקה או אדגים תרגיל לא טוב, אלא אם כן, אני מודיעה להם מראש שאני הולכת להדגים "טעות" והן צריכות לאתר ולתקן אותה. 2. הרבה פעמים כשמאמנת "מחקה" מתעמלת שעושה טעות, רב הבנות באמת נקרעות מצחוק, גם אותה מתעמלת, רק שהצחוק (לרב) הוא לא כי זה מצחיק, אלא מתוך מבוכה, וכי מה נצפה שתעשה, שתבכה? אז גם אם לך נדמה שזה נורא מצחיק, אל תשכחי לרגע שמדובר בילדות צעירות שכן נעלבות אך מביעות את זה גם בצחוק.... (דוגמא בולטת לא מתוך הענף, זה כל הילדים שצוחקים בטקסים כמו של יום הזיכרון, שוב, זה ממבוכה ולא כי המצב מצחיק). ודבר נוסף, אני כמאמנת, כן חשוב לי שהורים ישבו באולם וכן יקחו חלק (לפחות בהתעניינות) באימונים. אני מודיעה להם מראש על ה"כללים" שלי, כמו, לא לדבר בפלאפונים, לא לדבר והכי חשוב - לא להעיר לילדה בכלל, הרי בשביל זה אני שם!!! ותודה שהגעתם עד הלום....

 

[chuch1]

אם

המאמנת שואלת אותן: האם זה טוב או לא טוב לפני שהיא מחקה אותן -זה לא מראה על צורה ללמד ולהסביר? אני בכלליות חושבת שהורים מרשים לעצמם יותר מדי, אפילו אם הילדה שלהם "רק" בקבוצה עממית, הידע שלנו הוא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו- ואם אני בוחרת ללמד ילדה בצורה מסויימת והורה שעובד בהייטק יבוא ויגיד לי :" למה ככה"? אני לא אקבל את זה (בלב, עם עצמי) בצורה חלקה, כן יפריע לי שהוא מתערב בעבודה שלי. ברור שכשהורה מגיע עם שאלות/ חששות אני אעשה הכל על מנת לפתור לו את כל הבעיות ואענה בצורה סבלנית ומלמדת אבל גם לזה יש גבול! לגבי ישיבה באולם- בשביל זה יש הופעות, שעורים פתוחים וכו'... אין לי שום סיבה שההורים ישבו בקהל כל אימון ואימון והילדות יצאו מריכוז רק מעצם הידיעה שאמא/אבא צופה עליה. גילוי נאות: אני גם מדגימה לבנות ומחקה אותן, אני גם מרימה ידיים כפופות ושואלת "זה יפה"? "או שעדיף ככה?" ונועלת מרפקים. אין שום הבעת זילזול ואני גם לא חושבת שבתחרותי צריך להביע זילזול- אנחנו בני אדם וכבוד הדדי זהו ערך ראשון אצלי ואותו אני מעבירה גם לבנות אבל אני לא מסכימה עם העובדה שזה שמישהו משלם לחוג, נותן לו לגיטימציה להעיר מתי ואיך שהוא רוצה, גם לזה יש דרך ואת, כ אמא לה3 אמורה לדעת שמורה (בכל מקום שהוא) כבודו במקומו מונח. (ואני לא מתייחסת למקרים יוצאים מן הכלל של מורים "לא בריאים בנפשם" )

 

[Tammie]

בדך הכל יש משהו במה שאת אומרת

הורים היום נוטים להתערב המון בחיי הילדים שלהם ולהגן על הילדים לפעמים בלי שמגיעה הגנה כזאת, ואני מדברת דווקא לא מהניסיון בתור מאמנת, אלא מהניסיון (היחסית מועט) שיש לי בהוראה. בכלליות אני חושבת שצריך להבדיל בין מתעמלות בחוגים למתעלות בנבחרות. בקבוצות עממיות אני חושבת שלהורים יש יותר מקום. כמו שאמא לה3 אמרה- מטרת החוג היא הנאה. כמובן שאני לא ארצה שאמא תפקפק בידע המקצועי שלי, כי כמו שצ'וצ' אמרה, לנו יש ידע מקצועי שלהם אין, אבל בסך הכל להורים יש הרבה מקום. בנבחרת המצב מעט שונה, כשהורה שולח את הילדה שלו לנבחרת הוא בעצם מפקיד אותה אצלנו לדי הרבה שעות (הנבחרת אצלנו מתעמלת בערך 10 שעות בשבוע) ואני חושבת שהורה שעושה את זה צריך לדעת לבטוח בנו שנדע איך להתנהג. כמובן שבמקרים חריגים אני חושבת שכדאי שההורים יתערבו ותמיד יש להם דלת פתוחה, אבל האמת היא שזה לא קורה הרבה. הפעמים היחידות שהורים מתערבים הם במצבים שאנחנו לא רואות את הבעייה. למשל ילדה שרבה עם ילדה אחרת אבל הן לא מראות את זה במהלך האימון אלא רק מספרות בבית. במקרים כאלו אני מברכת את השיתוף של ההורים. גם במקרים שאחת המאמנות לא הייתה בסדר, אני חושבת שזה חשוב שההורה יתערב בנוגע לחיקוי טעויות- צריך לדעת מתי לשים את הגבול. אני יכולה להעיד על עצמי שפעם חיקיתי ילדה והיא נעלבה. הבנתי שלא הייתי בסדר, ואני גאה להגיד, שידעתי להתנצל בפני הילדה ולסגור את העניין. אני חייבת לציין שמדובר באחת הבנות שעדיין מתעמלות ויש לי איתה קשר מצויין.

 

[אמא לה3]

שוב מס' דברים...

1. יש הבדל גדול בין להדגים בצורה כללית תרגיל לא טוב ובין לחקות מישהי בצורה אישית. לפעמים גם אני "מחקה" מישהי שטועה כל פעם באותה צורה על מנת להראות לה כ"מראה" את הטעות שלה, אבל זה נעשה בפרטיות, אם זה טעות שרוב הבנות טועות בה, אני אעצור את האימון של אותה קב' ואראה לכולן. 2. הורים מרשים לעצמם - זה רק כי מאפשרים להם. לדעתי, יש מקום בסוף אימון לשאלות/טענות של ההורים, הרבה פעמים אנשים מרחוק רואים דברים שאנחנו לא, או חושבים שהם שמים לב לדברים שאנחנו, כמאמנות לא. לא נורא, מתמודדים עם זה. מה שכן, כמו שאמרתי לך, אצלי יש כללים ל"מה עושים ההורים כשצופים באימון". אימון פתוח/הופעות - דוקא כאן, יש הרבה פחות התערבות של ההורים. מה שכן, בזמן האימונים, לפני שאני מכניסה הורה זה או אחר אני תמיד שואלת את המתעמלת אם זה נוח לה או לא, יש בנות שאוהבות מאוד ויש כאלה שלא ואני מחייבת את ההורים לכבד את ההחלטה של אלו וגם אלו.

 

[נועה חורש]

לא אוהבת הכללות

לצקצק ולאמר "ההורים בימינו..." או "הילדים של היום..." או "הנוער" וכו' הם אמירות חסרות תועלת בעיני. נכון שיש הבדל תרבותי בין הילדים וההורים של פעם ושל היום. אני אגב לא בטוחה שפעם היה יותר טוב. תשאלי את הדור הקודם, גם אצלם אמרו בזמנו שהילדים וההורים של היום זה לא מה שהיה פעם, וגם בדור שלפני כן אמרו זאת... דווקא ההורים של היום נחשבים יותר "נורמאלים" מההורים של פעם, שהיו דור שני או ראשון לשואה, עלו מארצות הגולה, והיו להם חרדות בנוגע לילדים, פערים בדרך החינוך ועוד. כמו-כן, אני לא חושבת שההורים האירופאים טובים יותר, והדשא של השכן לא ירוק יותר. ברור שיש היום כל מיני תופעות, ביניהן מעורבות יתר והתערבות של הורים, שהן תופעות שליליות. אך כמו שלא נכון לאמר למשל שהילדים של היום הם לא בסדר, וכולנו אוהבות מאוד את המתעמלים שלנו, כך לא נכון לאמר שההורים הם לא בסדר. ושוב, ברור לי שיש הורים שהם לא בסדר. וזה לא שלא נתקלתי. גם אותי ואת חברותיי לעבודה, גם בחוגים וגם בבי"ס, הטרידו הורים בדברים הזויים והתנהגו בצורה בלתי חינוכית ובלתי נאותה. עקרונית, אני מעודדת מאוד מעורבות הורים. הילדים הם רק ילדים ויכולת השיפוט שלהם בנושאים שונים מוגבלת. זכותו ואף חובתו של ההורה, לוודא שהילד שלו מקבל יחס נאות ומקצועי ואף להבין את שיקולי הדעת המופעלים במערכת. ולא, ההורה לא צריך לסמוך על המאמן בעיניים עצומות באש ובמים, הוא צריך תמיד להיות בפיקוח. ולמה בעצם שההורה יסמוך על המאמן, אם הוא לא מכיר אותו טוב, אולי באמת המאמן לא בסדר, זה לא יכול להיות? אמון בין מאמן להורה זה משהו שצריך לבנות, זה לא בא טבעי. אז קדימה לעבודה. זה כמו שהורה ייקח את הילד שלו לרופא- והרופא ירשום לילד טיפול. ההורה צריך לסמוך על הרופא, אך עדין זאת זכותו ואף חובתו לדעת ולהבין מה בדיוק יש לילד, מה משמעות התרופה או הטיפול שנבחר, מדוע נבחרה דווקא תרופה זו על פני אחרות ומה בדיוק היא עושה. אני לא יודעת על סמך מה את, צ'וצ', החלטת שהאמא החליטה שהילדה שלה נעלבה. אולי הילדה נעלבה ואת לא יודעת. אולי הילדה לא נעלבה, אבל האמא נעלבה שמחקים את הילדה שלה. אולי אף אחת לא נעלבה, אבל לא מתאים לאמא שייחקו את הילדה שלה. נשמע לי לגיטימי. חיקויים אישיים יכולים להיות מעליבים. הם יכולים גם להיות מצחיקים. הם יכולים גם להיות יעילים. יש כל מיני פרשנויות לחיקויים, תלוי בסיטואציה, בחיקוי, במאמנת, בילדה ועוד. אני תמיד בעד הסבר מילולי, על פני חיקוי. הרבה יותר מסביר. בגלל שלמאמנת יש קשיי שפה, יש לה בעיה רצינית. צריך לקחת בעיה זו בחשבון. גם לי כמאמנת ראשית הייתה בצוות מאמנת עם קשיי שפה, וזאת הייתה בעיה גדולה. כמובן, שזה לא אומר שצריך לפטר אותה, ברור שהיא יכולה לעבוד גם ככה, אין מאמנת מושלמת לכל אחת יש חסרונות, אך צריך להכיר בשפה דלה כבעיה ולטפל בה בהתאם: אולי לשוחח עם הבנות, לאמר להן שהמאמנת יכולה לדבר רק עם הגוף ולכן נא לא להיעלב, אולי להצמיד לה מדריכה או מתעמלת מהקבוצה הבוגרת שתהיה צמודה אליה ותדובב אותה או כל פתרון אחר. אני נגד הימצאות הורים בתוך האולם. הם מדברים, מרעישים, משחקים עם האחים הקטנים, תופסים מקום, מלחיצים את הילדים, ואצל הגיל הרך גם מעכבים את עצמאותם. בד"כ אני לא מרשה הורים בתוך האולם, פרט לשיעורים הראשונים של המתעמלת בקבוצה. כנ"ל לילדים בגיל 3. אם יש יציע באולם, אז זה פותר את הבעיה. ההורים יכולים לשבת ביציע, זה ממש לא מפריע לאף אחד.

 

[נעממהה]

לא תמיד הסבר מילולי עדיף על פני הסבר חזותי

כתבת שאת לא אוהבת הכללות נעה, אבל עשית כמה בתגובה שלך. הסבר מילולי לא תמיד עדיף לדעתי, במיוחד בגילאים הנמוכים כשהבנות עדיין לא מבינות מה את רוצה מחייהם. יכולה להיות מאמנת שתסביר מעולה וברור, אבל ילדה בכיתה א' לא תוכל להבין את זה עד הסוף. לעומת זאת להדגים את האלמנט (או קטע האלמנט הבעייתי. מה שתרצו) בצורה שהמתעמלת צריכה לתקן ואז להדגים לה זאת בצורה הנכונה יכול להראות למתעמלת בדיוק את הטעות שלה, ויש סיכוי גדול שהיא תבין הרבה יותר טוב מאשר עם הסבר מילולי. כמובן שצריך ללוות את זה במילים (זה לא פנטומימה), אבל ממה שאני ראיתי, הילדות הקטנות מאבדות אותך בשלב מסויים.. מה לעשות, יש כאלה שמה שמעניין אותם זה רק לעשות ולעשות בלי לתת חשבון איך זה יוצא להן. פשוט צריך לדעת לאזן... ועוד דבר. למה בכלל בעצם לקרוא לזה חיקוי? אפשר להראות הדגמה לבעיה, אבל במקום להגיד למתעמלת "תראי ככה את עושה וזה לא טוב" להגיד לה "הטעות שלך היא כזאת וכזאת..." ואז זאת הופכת להיות הדגמה של הטעות במקום הדגמה של מבצעת הטעות. לדעתי יש הבדל. ובכלל, אפשר לנסח בכל מיני צורות משפטים של ביקורת וזה ממש משנה את הגישה של המתעמלת לביקורת שנותנים לה. למשל: במקום להגיד "לא הצלחת בגלל שעשית לא נכון ככה וככה" להגיד- "אם תתקני את זה ואת זה יהיה הרבה יותר טוב" וכו'. לדעתי יש הבדל גדול. ויש לי סתם הצעה שיכולה לשפר את המצב עם ההורים אם הוא לא ממש טוב... אנחנו עשינו השנה אימון שבו האמהות הוזמנו לקחת חלק באימון עם הבנות שלהן. כן, כן... טוב, לא הכרחנו אותם לעשות כלום, זה היה רק למי שמעוניין וגם אז לא אמרנו להם לעשות שום דבר קשה במיוחד. כל אמא ובת היו צריכות לבצע פרמידה פשוטה או שתיים, זה הכל. היה ממש נחמד! אני חושבת שזה יכול לתת להורים קצת יותר ביטחון במאמנים. הם רואים אילו הוראות מקבלים..הם גם מקבלים טעימה של מה זה להתעמל.. .

 

[chuch1]

נעמה

אהבתי את הניסוח שלך- לא יכולתי לעשות זאת טוב ממך. כמו שהתכוונתי בהודעה הראשונה שלי- חשוב הניסוח וחשובה הדרך של העברת הביקורת. האימון המשותף הוא רעיון נפלא שעובד אצלנו בשיעור הפתוח השנתי שאנו עושים מדי שנה. באימון כזה, ב15 דק האחרונות אנחנו מזמינות את ההורים (אמהות/אבות) לנסות ולעשות כמה תרגילים מהחימום כשהפואנטה היא שהבנות שלהם הופכות ל"מאמנות" והן צריכות להסביר להם איך לעשות . נורא נחמד לשמוע ילדונת בת 7 אומרת לאמא- "מתחי פויינט וישרי גב" כשהאמא מנסה לעשות תרגיל כח בפיסוק. מומלץ בחום!

 

[נועה חורש]

מסכימה איתך ב-100%

נעמה, את תיקנת, חידדת והשלמת את דבריי בצורה מושלמת, תודה לך. נהניתי לקרוא את הודעתך ואני מסכימה ב-100% עם כל מילה שכתבת: הסברים לבנות קטנות, ליווי הדגמה הסבר מילולי, הדגמה שלילית ללא חיקוי ואימון הורים-ילדים. תשובה יצירתית, ומבחינתי זאת הודעת החודש...

 

[נעממהה]

עשית לי את היום, תודה!

 

[אמא לה3]

חפירה כללית...

טוב, אז ככה, מהדיון הזה נראה, בעצם, שיש כאן בעייה, סליחה שתיים. האחת - בעייה בתקשורת. ממה שצ'וצ' סיפרה הבעייה כאן היא החוסר בתקשורת נכונה בין המאמנת החדשה לבנות, מאוד קשה לאמן כשאת לא שולטת בשפה, מה עוד שמה שנראה נכון בתרבויות מסויימות לא בהכרח מתאים לתרבויות אחרות, זה מתחיל בקטנה משמות שונים לאלמנטים (וכבר נתקלתי בזה אפילו פה בפורום), כינויים שונים ודרכי אימון שונות. בברית המועצות לדוגמא, הרבה מאמנות הגיעו אלינו מתוך קב' תחרותיות והביאו את דרכי האימון שלהן לקב' עממיות, מה שלא בהכרח מתאים, זה כל כך שונה. המנטליות בארץ שונה מהמנטליות שם, יש כאלה שהצליחו לעשות את המעבר (בלאמן) ויש שלא. כמו בכל מקום, שפת הגוף אומרת הרבה, לפעמים היא מביעה זלזול, לפעמים אהדה, לפעמים בנות צעירות לא ממש מבינות מה רוצים מהן ולפעמים הן אפילו נעלבות כשברור לנו המאמנות שזו לא היתה הכוונה. ומפה אני מגיעה לנושא (הבעייה ) השנייה. אנחנו פה בפורום מגיעות ממקומות שונים בארץ, מקב' שונות, כל אחת מאיתנו מתעמלת/ מאמנת בדרך שונה, למדה בדרך שונה ומעהירה תכנים בדרך שונה, א-ב-ל , כולנו אוהבות התעמלות (שלא נאמר מכורות לענף), ולכן, גם אנחנו נפגעות ממילים שנכתבו בלי שהיתה כוונה להעליב מצד הכותב, גם אנחנו לא תמיד מסכימות אחת עם השנייה, ולכן אני מבקשת מכל כותבות הפורום, מנהלות וכותבות ושותפות, אנא, אנא, אנא, שימו לב לדרך שבה יוצאות לכן המילים מהמקלדת.... אני לא מדברת על התוכן אלא על הדרך! הרבה פעמים נתקלתי בתגובות מתריסות ועוקצניות וזה, לדעתי לא המקום. מותר וחובה על כותבת להסכים או לא עם כותבת אחרת (אחרת איך נלמד), אבל תעשו את זה בדרך נעימה ומכובדת, המקום הזה נועד להכיל עשרות משתתפות וקוראות (גם בזכר...), והוא לא יהיה נעים אם התגובות יהיו עוקצניות. ובאמת תודה שהגעתן עד הלום!!!!

 

[chuch1]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gifמבסוטה עלייך!!!

 

[נועה חורש]

../images/Emo52.gif

הבנתי שנפגעת מתגובתי אלייך. תודה אמאל'ה3 על שהפנית את תשומת ליבי לכך, ועל שהבנת והסברת לפורום שלא הייתה כוונה לפגוע. אשתדל לשים לב יותר בהמשך, ושוב סליחה אם מישהי נפגעה נועה

 

[chuch1]

הכל בסדר, דף חדש חלק ולבן

 

[ButtercupA]

כותבת כהורה

ובניגוד למה שכתבת- לאו דווקא המנטליות שאת מדברת עליה (של האירופאים), אלא סגנון חשיבה. מאמנת שלמדה לאמן ברוסיה, יכול להיות שיש פער מאוד גדול בין מה שנראה לה סביר ובין מה שנראה סביר להורה הישראלי. בנוסף, מאוד תלוי האם החוג תחרותי, חוויתי, והאם המתאמנת והוריה מודעים להבדל. אני זוכרת עד היום (ועברו למעלה מ-10 שנים...) כמה נדהמתי מהגישה של מאמנת שאימנה כיתה א-ב', ילדות בראשית דרכן, בחוג לא תחרותי, אבל החליטה לעשות בסוף השנה תחרות אמיתית עם מנצחים ומדליות. ברור שהיתה עגמת נפש ולא מעט בכי, זה היה מיותר ומטופש בעיני (אז וגם היום בפרספקטיבה של הרבה שנים) לעשות את זה בחוג כזה (וזה היה סיום שפשוט הרס שנה שלמה עבור חלק מהילדות והן כמובן שלא המשיכו). ואני בטוחה שגם המאמנת חשבה עלי אז "אוי איזה הורה..." אבל לא הלכתי להתלונן לאף אחד, פשוט הצבעתי ברגליים.

 

[נועה חורש]

צודקת

נקודת המבט שלך כהורה מעניינת, רלבנטית ואותנטית. לגבי התחרות, אני חושבת שבמקום כזה לא היית צריכה להצביע ברגליים, הרי ככה כולם מפסידים. אני חושבת שהיה מקום מצידך להשמעת דעתך על רעיון התחרות, אולי המאמנת הייתה לוקחת זאת לתשומת ליבה והדברים היו נראים אחרת.

 

[אמא לה3]

התעמלות עממית

שלום לך, ותודה על האפשרות שנתת לי לפרסם את ההודעה בפורום "הורים למתבגרים". כבר כתבנו בעבר על ההבדלים בין התעמלות תחרותית להתעמלות עממית (חוגים), מדי פעם כן נתקלים בקב' עממית שבה המאמנת מקיימת תחרויות אלו או אחרות, אני כשעצמי בקב' עממיות בהן אני מאמנת נמנעת מלקיים תחרויות מהסיבה הזו שאני לא מעוניינת שילדות "יכשלו" או "לא יצליחו", ילדות שמגיעות לקב' תחרותית, עובדים איתם על העיניין של התחרות ועל המשמעות שלו, אני בקב' עממית לא רואה צורך בקיום התחרויות כי אני מאמינה שכל ילדה יכולה להצליח, מקום ראשון תהיה דוקא הילדה שהתאמצה הכי הרבה, שהשקיעה בהתנהגות טובה וספורטיבית אפילו אם מבחינת ההתעמלות היא לא הכי טובה או מתקדמת, אצלי כולן מנצחות וזה מה שנותן להן את הרצון להמשיך עוד שנה ועוד שנה. מה שכן, אני חושבת כמו נועה, שהדרך שבה בחרת "להצביע ברגליים" היא דוקא לא הדרך המומלצת שכן יכולת באמת לדבר עם המאמנת ולהאיר את עינייה לגבי הצעד ה"מיותר" לדעתך שבו בחרה, ואגב, למה באמת לא עשיתם את זה לפני התחרות?

 

[ButtercupA]

תודה../images/Emo13.gif

לא עשיתי את זה לפני התחרות כי לא הייתי מודעת לזה שזה יראה ככה. חשבתי שהבנות מכינות קטעי התעמלות ויראו להורים, כולם ימחאו כפיים, יצלמו, יקבלו מדליות השתתפות ויופי טופי. אין גם "רבים" כי לא בדיוק הכרתי את האמהות האחרות מספיק טוב, ולגבי הפניה למאמנת, אמרתי לה מה הרגשתי, היא הבינה מצויין. לדעתי, ולהרגשתי זה לא שינה את הגישה העקרונית שלה. הקטע המצחיק/עצוב היה ששכנעתי אותה לתת לבת מדליה על מאמץ והשתתפות. הבת יצאה מרוצה מזה שקיבלה מדליה, אבל כששאלתי אותה בדרך הביתה אם היא יודעת על מה קיבלה את המדליה, התשובה היתה- כי בכיתי...

 

[נועה חורש]

באמת מצחיק ועצוב

צר לי לשמוע שכך הסתיים המקרה. בתך למדה שיעור לחיים: על-ידי בכי (גם פיזי של הילדה, וגם מילולי שלך אל המאמנת) משיגים את מה שרוצים... האם זה לקח חיובי? האם לא עדיף היה לחזור הבייתה עם דמעות וללא המדלייה, ולא עם דמעות ועם המדלייה? הרי בתך צדקה- היא לא קיבלה את המדליה על מאמץ והשתתפות. המאמנת נתנה לה את המדלייה כי היא בכתה ולא כי היא התאמצה והשתתפה. בפרישתה מהחוג, הילדה קיבלה מסר נוסף, שאם מתאמצים ומשתתפים ולא מקבלים מדלייה- אז משהו לא בסדר. זהו מסר שגוי ולא נכון. הרי בחיים וגם בהתעמלות לא מספיק רק להשתתף ולהתאמץ כדי לקבל מדלייה. כמו-כן, עם הפרישה, התעצמה תחושת ההפסד, שכן הפעם (לאחר מכן) היא גם לא התאמצה והשתתפה, שזה הפסד גדול שבעתיים. כי בעצם בלי מדלייה הכל לא שווה, אז לא שווה ללכת לחוג (זה המסר שמתקבל). אני מסכימה איתך שקיום תחרות אמיתית עם מדליות בחוג עממי לכיתות א-ב זה רעיון גרוע. מפני שזה לא מתאים לרמת הבשלות של הילדות הצעירות, לא מתאים לאג'נדה של התעמלות עממית וגם לא נאה להורים. אבל, הרעיון כלשעצמו הוא נכון, פשוט לא מתאים בזמן ובמקום. אני מקווה שהייתה כבר או שתהיה לבתך חוויה מתקנת, כי כך באמת לא צריכים להיראות הדברים.

 

[ButtercupA]

את טועה לחלוטין

אני בטח שלא השגתי את המטרה שלי על ידי "בכי", וגם המסר שהיא קיבלה בסופו של דבר, הוא שהיא קיבלה את המדליה על השתתפות. טרחתי הרבה כדי שהמסר יקלט ויובן.