אני רועדת (טריגר קשה)
אני אונסת את עצמי לאכול. עוד. ועוד. ועוד. מלוח. מתוק. חמוץ. וכן הלאה. אני אונסת את עצמי כמו שעשו לי. לא עם אוכל, אבל זו הדרך שאני מכירה לסתום לעצמי את הפה, לא להרגיש, לא יכולה להרגיש יותר, כואב לי. כואב לי. אני לא עשיתי לו כלום. שיפסיק כבר לדבר אליי. ועוד ביידיש. איכס. אני לא שומעת קולות, אני לא פסיכוטית, אבל כל הזמן יש לי מחשבות ופלשבקים ונמאס לי כבר. איך בן אדם שקבור כבר כמעט 23 שנים יכול לשלוט בי ככה, עם החיוך הזה. איך עשה מעצמו מסכן, נעבעך אומרים ביידיש. תפסיק, תפסיק כבר. אני מטלטלת את הראש ולא עוזר לי כלום. תפסיק להצליף בי. מילולית, רק מילולית כמובן, הוא נזהר. גם המגע היה זהיר, אני חושבת. כל פעם אני נזכרת יותר ויותר ולא מסוגלת להחזיק. וזה מה שאני חושבת עליו כש... לא בא לי לפרט. משהו פסיכי. הסוד שלי, שאף אחד לא יודע, גם איילה לא, וכל כך התקרבתי לספר לה, ואז סיפרה לי שהיא עוזבת ואמרתי לעצמי בשביל מה. למה. למה. והפסיכולוגית. מה זה השאלה הטיפשית הזאת למה את רוצה לדעת את האמת, מה שחשוב זה איך שאת מרגישה. לא רוצה. לא נכון. מה שאני רוצה זה תיקוף שאני נורמלית ושפויה ושזה קרה לי ושתאמינו לי. וכתבתי כתבתי כתבתי. זה משהו שאני לא אעלה לבלוג שלי. אף אחד בעולם לא יודע, ואני עומדת להתפוצץ. עוד גלידה. עוד עוגיות. כמה חפיסות שוקולד ופסק זמן, הכול ללא סוכר, עם חומרים לקסטיביים (משלשלים) כי ככה זה ממתיקים מלאכותיים, וצריכה מוגברת שלהם גורמת לזה. מחכה לי לילה לבן. ולא בא לי להתקלח. לא בא לי. אני לא רוצה שהוא יתקרב. אני יודעת שהוא מת, אבל המחשבות, הזיכרונות. אני לא רוצה לילה. לא רוצה להירגע. לא רוצה את הרעש הזה שיש לי בראש. לא רוצה. תפסיקו. תעזבו אותי. אוי, אני מודעת היטב. לא שמתי אודם בגיל כזה. לא הייתי מושכת. איזה מוזר זה, איזה מעוות. כשישנים הרבה זוכרים יותר, אז אני מנסה לישון פחות אבל הגוף נלחם בי ואני רוצה לישון, לישון. ופוחדת. אי אפשר ככה. אני רק רוצה שאיילה תחבק אותי ותגיד לי שזה יעבור, אבל איילה כמו איילה לעולם אינה מבטיחה כלום, היא זהירה מאוד, האיילה. האיילה עם הגוזלים שלה. איכס. לא רוצה גוזלים, רוצה אותה לעצמי. רוצה לגזול אותה לעצמי. הכול מרעיד אותי. מזל שיש קנדי קראש, אני כבר בשלב 152, אובססיבית עם זה לגמרי כבר אבל לא אכפת לי. ניקוי ראש זה בדיוק מה שאני צריכה. כמה קשה אני צריכה לעבוד כדי לשמור על עצמי. איזה מזל יש לי שלא נהייתי זונה או נרקומנית או אלכוהוליסטית. אני מתעסקת עם חומרים חוקיים בלבד - אוכל בכמויות ובצורות שלא ייאמנו, וכדורים לפי מרשם רופאה ופיפס אחד יותר מזה לא. אני ילדה טובה, אפילו לא לוקחת את כל האס.או.אסים שיש לי, משתדלת להתאפק עם זה ודי מצליחה, אבל סובלת. מי ישמור עליי? מי ישמור עליי כשהיא תלך??? מי יחבק אותי?????? ב-OA הקיאו אותי. אני נכנסת לקבוצה שלנו (כן, עדיין שלנו) בפייסבוק ורואה את היחס המלקק שלהם זה כלפי זה ולי יש רק שניים-שלושה שמגיבים וכל השאר לא סובלים אותי, וככה היה גם בחודשים האחרונים שלי שם. אני יודעת בדיוק למה זה ויודעת בדיוק מה החלק שלי ויודעת שאני צריכה לעבוד על החלק שלי ואני גם מנסה לעשות את זה, אבל לא יכולה לסבול את זה שאני תמיד בצד, אפילו בקבוצה מחורבנת בפייסבוק. ואנשים מענישים איפה שהכי כואב: בהתעלמות. כאילו אני שקופה. אני הרי רואה כמה צפיות היו לי בקבוצה לפוסטים שלי, אז אני כבר לא כותבת שם. כן, אני צריכה שיגיבו לי, אני לא עושה את עצמי שלא אכפת לי. זה כן אכפת לי. וזה מוציא ממני שד של ההפרעה הגבולית ולפעמים אני יורה מהמותן (כן כן, יש לי הרבה על מה לעבוד, אבל לפחות אני מודעת לעצמי, לא מובן מאליו). וזה סוג של כדור שלג, ועכשיו אני לא יכולה לחזור. לא רוצה להרגיש שוב איך זה להיות בצד ושאף אחד לא רושם את השם שלי להתחלקויות (מילה דפוקה ולא תקנית, אבל ככה קוראים אצלנו לשיתופים, שאנשים מספרים על רגשותיהם ומעשיהם בקבוצה). לא ייתכן שפעם אחרי פעם "מפספסים" אותי, עלק. זה סיסטמתי ואפילו שדיברתי על זה אף אחד לא הגיב. ואנשים "התחלקו" עליי אחר כך בלי להזכיר את שמי, וזה משהו שאסור לעשות בקבוצות. כולם הרי הבינו למי הם התכוונו, והיו גם כאלו שניגשו אליי אחרי הקבוצות ואמרו לי דברים מאוד מכוערים (ואסור לנו להגיב זה לזה גם אחרי הקבוצות). בקיצור, הרגשתי שנשבר לי להיות שם ולהרגיש דחויה (ושוב, אני מודה שיש לי בהחלט חלק במה שקרה שם, ושיש לי על מה לעבוד, אבל הפגיעה כל כך קשה שאני מתקשה להתגבר עליה ולחזור, ובסוף לא תהיה לי ברירה, כי אני ממשיכה לאנוס את עצמי לאכול וזה בלתי אפשרי. רק שם הייתה לי הקלה לא מעט שנים).
לא רוצה טריגרים. לא רוצה עוד סיוטים ועוד כיווני מחשבה שליליים להחיל על עצמי. לא רוצה לעורר דחפים רדומים שעד לא מזמן היו פעילים והיוו סכנה ממשית בעבורי. עד שהם נחלשו. לא רוצה. אני רוצה רק אוכל. רק אוכל אני רוצה. ומקלחת. שמישהו ייתן לי כוח להתקלח עכשיו. זה כל כך פשוט. כבר לקחתי למקלחת בגדים ויש לי מיליון סבונים ריחניים נפלאים. אפילו בלי לחפוף, רק תיכנסי למקלחת, קיבינימט, מה כל כך קשה???? קשה לי פיזית להגיע לכל מיני מקומות, אבל זו לא הבעיה היחידה. גם לא עצלנות פרופר. זה לגעת שוב ושוב במקומות שהוא נגע בהם ולרצות רק להקיא ולבכות. לא רוצה. לא רוצה. די כבר. המוח שלי מייסר אותי על דברים שהיו או לא היו ואני לא רוצה שיגידו לי שזה לא חשוב אם זה קרה או לא ומה שחשוב זה ההרגשה שלי. לא. אני רוצה שיאמינו לי. והבעיה היא שכשמאמינים לי אני לא מאמינה שמאמינים לי. איזה דפקט. בדיוק על זה כתבתי את הטקסט למקום ההוא שהשתמש בו כחומר לימוד בכינוס למטפלים, ההוא שהמחזתי וששחקנית מפורסמת הציגה אותו כעדות. אלוהים אדירים. בדיוק על התעתוע הזה, הוא היה מרכז הדיון. אלוהים אדירים. אין לי כוח להחזיק את הגוף שלי ואני מתפלאת שהאיברים עדיין במקום ולא מתפוצצים לי כמו הפצצות של הקנדי קראש. אלוהים, מה שהולך לי בראש. אני חייבת כבר לספר למישהו את הסוד ההוא ולא יכולה. לא יכולה לעשות את זה בשום מקום. הפחד.
