אין שום דבר - ט'
שום דבר בפנים אין. כלום. רק חלל עמוק ושחור מהיעדרה, ועצב וחרדה כתוצאה מהחלל הזה. ואני ממלאת את החלל הזה באוכל ובמשחקים וירטואליים ואין לי כוח. לא רוצה לשטוף כלים. לא רוצה לארגן תיק למחר עם המסמכים שאני צריכה לכמה מקומות. לא רוצה להמשיך. לא רוצה לחייך לאנשים, להיות נחמדה, להציל, לתפקד, לענות לטלפונים. יוצאת מהבית רק אם חייבת. רק אם יש משהו ממש נורא חשוב שמחכה לי בחוץ. אם אני רוצה משהו זה שהיא תהיה אתי ותבטיח שלא תעזוב. ולהיות הכי חשובה לה. יותר מכולם. יותר מהילדים שלה אפילו. אני יודעת שאלו פנטזיות שלעולם לא יתגשמו, אבל אני רוצה! ומותר לי לרצות, בפרט שאני מבדילה בין מציאות לדמיון. ומותר לדמיין. ואם אני רוצה משהו זה חיבוק שלא ייגמר עד שאני לא אגיד לו להיגמר כשהוא כבר יעיק. אין דבר כזה, כמו שאין אוכל שמשביע אותי. אין. אני מתעלמת מנקודת השובע במכוון. אני אומרת לעצמי דברים קשים במכוון ורוצה לאנוס את עצמי לאכול הרבה יותר ממה שהקיבה שלי מסוגלת להכיל, ואני יודעת מה אני עושה, ואני מפוכחת לגמרי, ואני לא מסוגלת להפסיק כי אם אני אפסיק, החלל, שבלאו הכי עצום כמו הגלקסיה שלנו, יתרחב ויהיה עוד יותר חללי, והריק יהיה עוד יותר ריקני ואני לא יכולה לסבול שריק, אני חייבת למלא, וזה עולה על גדותיו ומציף ומוצף ואני חייבת עוד. לא להרגיש טיפה של חור, טיפה של ריק. לא להרגיש. כלום. לא שמחה, לא עצב, לא פחד, כלום. אני לא יודעת להתמודד עם כלום. במיוחד עם כעס אני לא יודעת להתמודד, כי התאמנתי מספיק שנים בלכבוש אותו ולהפנות אותו באכזריות כלפי עצמי, או לסנן אותו בציניות לעולם (כי אני הרי לא מסוגלת באמת לפגוע בזבוב). אני לא יודעת לבטא כעס, אני אוכלת אותו, עליו ובגללו. אני אפילו לא בטוחה שאני יודעת לזהות תמיד שמה שאני מרגישה זה כעס שהותמר כמעט באופן לא מודע לרגש אחר. אני לא יודעת מי אהיה בלי האכילה הכפייתית שלי, ואני פוחדת לגלות. אני לא יודעת איך לצלוח את החיים האלה בלי להשתמש בסם הזה שכל כך מרגיע ומנחם ומגעיל והורס את הגוף ואת הנשמה באופן סיסטמתי. אני נחנקת יותר ויותר, אני שבויה שלו, והוא כל כך זמין ומזמין. הכל כל כך מאוס, טיפשי וחיוור. לא יפה לכעוס. על אימא לא כועסים. לכי לחדר השני. קללות בכל מיני שפות. אולי רק אם אני אמות הלהג הזה שבראש שלי ייפסק. אולי רק אז הם יפסיקו להציק לי ולשלוט בי, לשתק אותי ולהפחיד אותי. אני לא עומדת בזה. אני מתחננת שיפסיקו, אבל הם לא. אני חייבת לספר למישהו מה שעובר עליי, ולא מסוגלת. אפילו לא באנונימיות, אפילו לא בקו תמיכה אנונימי, כלום. וזה אוכל אותי. וכשאין בפנים כלום, דברים קשים נכנסים כדי למלא. וזיכרונות. אילו יכולתי להסכין עם הריק הזה ולא לפחד ממנו, החיים שלי היו משתנים, אבל אני לא מסוגלת לתת לו להיות, לתת לי להיות בו, אולי אפילו להתיידד אתו. לא מסוגלת. פעם הכנסתי למכתש הזה את אלוהים ואת הקבוצות של OA, אבל אני לא מתמידה והכול גדול כל כך, והאמת שאני לא רואה את זה משתנה כבר לעולם.
