הזמן שלי, הסעות ושאר ירקות וסלטים לא שלי

[יולאלי]

איילה אני חייבת לחלוק עליך עם הרבה הערכה

את כמובן צודקת כל התנסחות של נטורל או כל אחת מאיתנו בגישת "הילדים שלך" טומנת בחובה פוטנציאל פיצוץ אדיר.
נוח לו לחצי לחשוב שהנה התחתנת איתי סימן שהסכמת לכל החבילה... תחושת הפילוג וההתגוננות - הוא מאשים והיא מתגוננת קיימת כבר השאלה אם היא בפול גז בניוטרל או שלפחות ה"ריבים" מביאים תוצאה כלשהי.
מניסיוני זה תהליך.. בהתחלה החצי מתנגד , מאשים, יוצר תחושת אשמה, מנגן על החוש האימהי שלנו, על האהבה שלנו כלפיו, על תחושת האחריות שקיימת אצל כל אישה ואמהות בעיקר..זה נמצא בחוסר מודע - זה לטעמי צורת השרדות..
אני שוב אומרת, מה הוא היה עושה אם את לא היית ?בעלי למשל ענה על השאלה הזאת בדיוק כך : חיינו לפניך נחיה גם אחריך..
אני בטוחה שטיפול ייעזור אבל מה שהכי ייעזור זה אמונה שלך בעצמך ובצדקת טענותייך - ואת צודקת !

 

[Natural5]

תודה איילה. אני בהחלט שוקלת ייעוץ

שוחחנו ואכן התרחיש שלך התממש.. פחות או יותר. העניינים מורכבים די, המקום רגיש ונקודות המוצא שונות. מורכב אפילו לפרוט. הסכמנו שניגש לטיפול ושנינו יודעים שזה עמוק מעבר למטלות.

 

[Natural5]

הזמן שלי, הסעות ושאר ירקות וסלטים לא שלי

הקיץ כאן. עכשיו כשאני עובדת מהבית ויקירי עובד בחוץ עול האחריות על בנותיו נופלת יותר גם עלי.
מישהי חולה בזמן שהן אצלנו?אצטרך לעזוב את העבודה וללכת לרופא, כנ"ל הסעות והובלות שונות כשהוא לא נמצא כאן והן איתי. כשזה מוגדר זמן עבודה ואין שום דבר דחוף אין בעיה, במקרים דחופים כמו רופא ניחא. אבל כשאני צריכה לבלות על הכביש אני נטרפת ויוצאת ממני מפלצת. למעשה כל דבר הקשור בביטול זמני או שינוי הרגלי העבודה או הבילוי עם הבן שלנו (המשותף) מטריפים אותי. מאז שנולד הילד יותר חדה לי התחושה שאינני אימן ויכולות האמפתיה שלי צנחו... זה לא נשמע טוב אבל זו עובדה.
מי שמעוניין להטיף שיפסיק לקרוא כאן, כי אני לא זקוקה להטפות. תודה!!
בעלי נפגע ומתעצב כשרואה שכך הם הדברים ואנו מתרחקים.
אם הייתי עובדת בחוץ וזמינותי היתה כשלו וכשל אימן, נמוכה בזמן העבודה הייתי רגועה יותר.
בכל אופן מדובר בנתינה שלי ובאמפתיה, כאמור. אני לא יודעת מה לעשות.. הזמן עובר והדברים לא משתנים. חצי מחיי אני במחיצתן.. ומתקשה לראותן לידי..רק שתלכנה לישון רק שתחזורנה כבר לאימן..
אני כותבת ברגע קיצוני. יש רגעים נעימים יחד, יש. אבל הסיבולת שלי נמוכה.. עזרה? רעיונות? תודה

 

[יולאלי]

אני איתך... חלילה לי מלהטיף

אני מבינה אותך לגמרי, רק אם אפשר להתייחס לשורה שבה את כותבת שאם היית עובדת אז ניחא.. אז זהו.. שלא, אם היית עובדת עוד פחות היתה לך סבלנות ועצבים אליהן כי הזמן שנשאר לך לבלות אם בנך היה הופך יותר יקר, ושלא תחשבי שאז לא היו מצפים ממך לתת ולתרום כי הרי העבודה שלנו תמיד פחות חשובה ואנחנו הרי תמיד יודעות לעשות יותר מדבר אחד במקביל - לא ידעת ששמך האמצעי הוא סופרוומן ?

אני בלעתי והתעצבנתי, שתקתי והתמרמרתי, חיכיתי וסבלתי בשקט עד שהבן של בעלי גדל והתגייס, לא שעכשיו אין כל מיני יציאות כאלה כמו לקחת אותו לתחנה המרכזית כשאני מקפיצה את הבן שלי לגן מה שמוסיף לי עוד איזה 20 דקות לדרך ואיחור בטוח לעבודה אבל לפחות זה לא יומיומי כמו שהיה פעם..

אז איפה בכל הנאום הזה שלי בכל זאת התמיכה בך ? שראיתי חברה שלי שנוהגת אחרת, מההתחלה, ולא הבנתי את קשיחות ליבה (זה היה לפני שפגשתי את בעלי ) איך את יכולה שאלתי אותה שוב ושוב להפנות גב לשתי ילדות קטנות אז מה אם הן שלו תראי כמה הן מתוקות.. ובפנים חתומות וגו זקוף היא אמרה פשוט בלי שום התנצלות - אם אני לא אקבע גבולות אני אבלע..
וזה פשוט ככה היא עשתה סידור עבודה עם בעלה מי אחראי על מה במדוייק !!!! היא אחראית על ארוחת ערב לכל המשפחה והוא אחראי על הסעות ומקרי חרום (ובעלה אגב הוא מנכ"ל של חברה בינ"ל כך שזמן מיותר אין לו והוא גם לא מסיים לעבוד בשעות נוחות)
אבל..ושוב סליחה על האורך אבל נגעת בנקודה רגישה אצלי - לו רק יכולתי להחזיר את הגלגל) הגישה שלה הייתה, הבנות שלך הן האחריות שלך, אני אתנהג אליהן יפה ואוהב אותן ואכבד אותן אבל הן האחריות שלך - אני לא זאת שעשיתי אותן, אני לא התגרשתי מאמא שלהן, אני לא המחנכת שלהן ולכן הן לא באחריותי.
קשה ? נכון, לא פופולרי ? עוד יותר נכון .. בריא ? מאוד ! לשני הצדדים
ושוב .. חבל שלא השכלתי לנהוג כמוה וחשבתי רק איך אוכיח לה שאני אם חורגת טובה ומכילה יותר בסוף יצא שאני אם חורגת "טובעת" יותר

חזקי ואמצי

 

[TatyBar]

מסכימה לגמרי

ראשית, את צריכה מנוחה. חופש.
זה קשה עכשיו, אבל זה יהיה גרוע יותר אם חתכי לרגע בו באמת תתמוטטי.
חופש גדול? הבנות בחופשה ויש לך תעסוקה רבה יותר מהרגיל?
סבבה.
שאבא שלהן ייקח שבוע חופש, ואת נוסעת להורים.
תתרחקי. רק לקצת.
רק כדי להחזיר לעצמך את הנשימה.
ואחר כך, תעשי איתו שיחת הבהרה על תחומי האחריות בבית.
בנות שלו? אחריות שלו. חד וחלק.
את בבית, לא כי את יושבת רגל על רגל ומחפשת מה לעשות.
את בבית, לא הבייביסיטר בתשלום שאחראית עליהן.
את יכולה לעזור. ברור.
אבל לא להיות הראשונה לקחת אחריות.
ממש לא.
הוא קודם כל.
רופא?
סבבה. את יכולה לנסוע.
כל דבר אחר, שידאג לסידור.
לא את.

ואני מניחה שתהיה התגוננות מצידו, והתקפה על הדרישה הזו.. כאילו, מה, לקחת עסקת חבילה, אני עם הבנות... מב, כל כך קשה לך לעזור? הרי את בבית ממילא...
אז זהו. שלא.
כי זה כבר ניצול.
כמו שתבקשי מחברה שלך את האוטו פעם אחת. והיא תסכים.
ובשבוע שאחר כך תבקשי שוב.
והיא תסכים.
ואחר כך שוב.. ושוב...
עד שיוצא מצב שלא נעים לה יותר, כי זה הופך לעול. מטרד.
אותו דבר.
הלכתם רחוק מדי בעירוב תחומי האחריות.
אולי הוא מצה שתחליפי את אמא שלהן.
אולי הוא באמת חושב שבמשפחה שלכם את אמורה להיות אמא של כולם.
אז זהו. שלא.

 

[Natural5]

תודה (; עקרונית נכונה התפישה

שהוא הביא אותן לעולם והוא האחראי עליהן בכל תחום. אני כזוגתו האוהבת אותו מוכנה לעזור כשאני יכולה וכשנח לי. העזרה שלי לא ברורה מאליו בכל מקרה.
יש דברים שנופלים עלי כי אין דרך הגיונית לבצע אותם. הוא לא נוכח אז אני מסיעה לחוג פעם בשבוע למשל. הוא עובד כשכיר ומביא עוד עבודה פרטית בערב.. אז לאחרונה הבנות מכינות א. ערב כשהן כאן ושוטפות כלים אבל אין סדר קבוע. אפשר בכלל לעשות כזה? מה היה עושה אילולא הייתי עצמאית מהבית? עובד כקופאית במשרת אם ומוביל ומחזיר מחוגים?!
אני לא מצליחה למצוא מתכון נכון לחלוקה ביננינו

 

[יולאלי]

החלוקה צריכה להיות כאילו את לא קיימת

מה הוא היה עושה אם הוא לא היה נשוי בשנית? , אם היה נשאר אב גרוש עם הסדרי ראיה של פעם בשבוע וכל שבת שניה.. האם היה מוותר על הימים האלה ? האם היה מבקש מגרושתו להקפיץ ולהחזיר בימים שהם כביכול "שלו"?
ההתמודדות שלו עם הבנות שלו צריכה להיות כאילו את לא קיימת, איפה שאת בוחרת להקל עליו זה בחירה שלך ושאפו והוא צריך להעריך את זה מאוד - אך היזהרי כל עזרה חד פעמית הופכת מהר מאוד למנהג קבע..

 

[גלים גלים]

מסכימה(ואני לא במשפחה מורכבת. סתם אמא גרושה)

כדאי שהגבולות יהיו ברורים, זה חיוני ליחסים טובים. עם הילדים *שלי* אני מתחרפנת כשאין גבול ברור מתי אני בעבודה ומתי בהורות. היה לי קיץ שניסיתי וזה היה נוראי- היחסים שלי עם אביהם, עם עצמי, איתם ועם העבודה נפגעו.
קחי אויר, ותגדירי גבולות ברורים -מתי את עובדת -משעה עד שעה- ומי אחראי לבלת"ם/הסעה/רופא בזמנים האלה. זה רק יכול להועיל ליחסים שלך עם הילדות ואיתו, זו לא התנערות אלא השקעה בעתיד המשפחה.

אגב, אולי בקיץ נכון יהיה לעבוד מבית קפה, או לשלם לביביסיטר נערה שתבלה חלק מהיום אצלכם, או להזמין מונית לחלק מההסעות, אם הן גדולות. זה עולה, אבל להתמלא בטינה זה עולה יותר.

 

[גלים גלים]

ואגב, אולי סידור החופש שלנו יכול לעזור גם

אצלכם.

אצלנו הסידור מבוסס על חלוקת מינונים: אין דבר כזה חופשה מרוכזת עם הילדים - במקום זאת, אני ואביהם לוקחים כל אחד יום-יומיים חופש כל שבוע והשאר אצל הסבים שמוכנים לעזור.
זה מאפשר להחזיק במצב סביר גם את העבודה, וגם את השפיות ,ולא להתיש את הכוחות והסבלנות שלנו ושל מי שעוזר לנו

. במשפחה שלכם- א ה

מגיעים לך...

 

[רפסודיה]

הבנות לא שלך אבל הבעל כן

ובחרת איש שבא אבא מן המוכן, אני בטוחה שברציו את מבינה היטב שהתשוקה שלך שהן תעלמנה אינה מציאותית. מסכימה עם מה שכתבו לך כאן בנוגע לגבולות שלך. הכי טוב לדעתי זה לדבר פתוח עם בעלך, ולחשוף בפניו בדיוק את מה שכתבת כאן. שההתמודדות הזו עם המטלות שנופלות עלייך מביאה אותך לקצוות. מקווה שמולו את יכולה להיות ככה, בדיוק כפי שאת מרגישה, ואינך במירוץ להיתפש כהורה-חורג אידאלי.
ביחד תמצאו את הפתרון כך שהוא ייקח על עצמו יותר מה"תיק" שקשור לבנותיו, כך שהלחץ הזה ירד ממך ולך תהיה הזדמנות לאזן את רגשותייך ולפתח את הסיבולת שלך.

 

[Natural5]

לחלוטין חשופה בפניו

עם כל הכאב שבדבר, כי מבחינתו בכל ויכוח בעניין צץ הכאב שבתובנה שמפני שאינני אימן אני מוכנה לתת פחות. אני, למרות כאבו לא חוסכת ממנו את האמת. רוצה להשתתף אבל לא להתחלק ובמטלות ההסעה לא רוצה חלק בכלל.

 

[רפסודיה]

לגמרי מבינה אותך ואין לי הרבה להוסיף מלבד לשלוח לך חיבוק עידוד שתמשיכי להיות כפי שאת, בדרך שלך, ותמשיכי להיות גלויה, ומחוברת לצרכייך, על אף הסיכון שזה מכאיב "בעיניים" ובמציאות הנושכת.
מצטרפת למי שאמר לך כאן שבעקרון היה טוב לו היה מיישם את האבהות שלו במציאות כאילו אין שם את הנוכחות שלך. מה גם שציינת כעת שיש לו משמורת משותפת. איך היה מנהל את חייו כאבא "מלא" במשמורת משותפת לו לא הייתה לו את האפשרות לשים את העול הזה עלייך?
עדיף שתפנו לייעוץ מקצועי בעניין לפני שהעניינים הרגישים באלה מכרסמים לכם בנשמה של הזוגיות.

 

[TatyBar]

בהמשך למה שכבר נכתב..

את יכולה להראות לו את הדיון הזה פה.
כי אולי כשתסבירי לו, את עלולה להפרש אצלו שלילי.
ופה, זה נראה מאוזן יותר.
כי באמת לא נשמע שיש לך איזו בעיה קיצונית בכלל.
אלא באמת, שאת עושה דברים שאינם תחום האחריות שלך, שהם לא שלף, ומצופה ממך כמובן מאליו, שתעשי את זה בשבילו.
זה ממש לא מובן מאליו, ולא רק זאת, אלא שזה צריך להיות באמת, רק מדי פעם, רק כשהוא עשה את מה שהוא יכול, ורק אחרי שגם סירוב שלך - אפילו בלי סיבה - סתם כי את לא חייבת ולא בא לך - יקבל בהבנה - כי באמת, את לא חייבת.
אני מניחה שאז, גם יהיה לך יותר חשק לעשות את זה, כי זה רק מדי פעם ובאמת זו לא הפכה להיות הבעיה שלך ואת לא האחראית עליה..
וגם יהיה לך הרבה יותר קל בכלל, כי הצלחת "להגיע אליו" עם הבעיה הזו שלך.

 

[Natural5]

אני מרגישה קצת שזה מכורח המציאות

כי הוא לא נמצא, אני עם הרכב, זו משמורת משותפת וככזו צריך לדאוג לבנות בזמן שהן אצלנו לחיים השוטפים שלהן. בנוסף הוא עובד מאוד קשה כשכיר ועוד מביא עבודה פרטית בערב הביתה אז ללא מילים מיותרות החלוקה בנטל היא כביכול לפי המסוגלות של כל אחד. אני מוכנה לעזור מדי פעם אבל לא צריכה להסיע באופן קבוע יום בשבוע. מורכב. לא יודעת. עושה רושם שדווקא ייעוץ זוגי יועיל לנו. העניינים האלה ממררים את הקשר שלנו , למרות הפתיחות והחברות המדהימה שלנו.

 

[ornme]

התחלתי כמותך,

עם המון השקעה ונכונות, עד שירד לי האסימון...
ואצלינו אין משמורת משותפת, רק ביקורים.
ראיתי שאני נשאבת למצבים של פעילות אינטנסיבית, השקעת זמן ואנרגיות ובלי שתהיה לי סמכות הורית. מצאתי את עצמי מנהלת ויכוחים (מיותרים) עם האיש, ופותרת בעיות שלא מתפקידי לפתור עם הילדה... (במאמצים רבים ותוך התגברות על התחצפויות ברמות שונות, מיותר להרחיב, עם הגיל זה התגבר...).
מדליות לא קיבלתי.
היום אני קשוחה בהרבה בחלוקת המשאבים שלי, ועומדת על שלי.
זו השרדות, פשוט כך.

צדקו מי שכתבו כאן על חלוקה, ואין ברירה אחרת. הדברים צריכים להיות מוגדרים "ברחל בתך הקטנה" כמו שאומרים.
כי לא את חתמת על הסכם המשמורת המשותפת אלא הוא. ואם הוא אינו עומד בכך ונדרשת עזרתך - העזרה הזו צריכה להיות במסגרת שתאפשר לך גם לחיות את החיים שלך.
החלוקה בנטל היא לא בדיוק לפי המסוגלות... להערכתי היא אמורה להיות לפי האחריות.

 

[TatyBar]

צודקת!! הוא חתם!!

הוא חתם על ההסכם, ולמעשה איננו יכול לעמוד בו.
אז לא רק שהבעיה היא באמת "אובייקטיבית" - כלומר, איננו מסוגל למלא את חלקו בהסכם (אז למה חתם? מתי הסכים לזה? מה השתנה מאז? ואם לא היית בחייו, מה היה עושה? עובד פחות? או משנה הסכם?).. אלא שבפועל, הבנות בכלל לא מקבלות את "זמן האבא" שהמשמורת הזו אמורה לתת להן.

כך שבכל מקרה, גם מציגו וגם לטובתן, כדאי לשקול שינויי הסכם אולי, או שינוי תנאי עבודה?

ואם אי אפשר, אז לשכור שירות בתשלום.
או לבקש מבני משפחה אחרים גם.

זה שאת בבית, לא אומר שאת אמורה להיות הפתרון הראשון.

ושלא יחשוב שזה אמור להיות זמני מצידך.
כלומר, שלא יצפה, ש"תחזיקי מעמד ככה עוד כמה שנים עד שיגדלוט, וזהו".
כי הטינה שאת צוברת, תהרוס את כולכם. ואותן. ואת המשפחה שלך בכלל.

ייעוץ זוגי. נכון.
אבל כזה שמכיר משפחות מורכבות.
ורק רשמי ומקצועי! (אגודה ישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי).

 

[זהב טה ו ר]

כל זוג ומה שמתאים לו

לי זה ברור שאם בן-זוגי עובד המון שעות מחוץ לבית ומשכורתו הולכת לקופה המשפחתית
ואני עובדת חלק ניכר מהזמן מהבית ו/או כעצמאית וזמני גמיש יותר
אזי אשא בחלק גדול יותר מהאחריות לילדים (שלי ושלו) ולבית - ובעיקר כשגם אני נהנית מפירות השהייה שלו בעבודה.
כמובן שהמצב היה שונה לו היה מבלה את זמנו בפעילויות כייף ותחביבים בזמן שאני מטפלת בילדיו, אבל כשהוא עובד...? אין שאלה בכלל.

כנראה שלך מתאים אחרת. זכותך.

 

[mother cat]

לדבר, להסביר, ולהחליט ביחד על אחראויות

תשמעי, אני ממש, אבל ממש מזדהה. עם כל מה שכתבת. במיוחד נגע לליבי שכתבת שמאז לידת בנך התחדדה אצלך ההרגשה שאת לא אמן. מכירה את זה היטב.

ומסכימה עם כל מי שכתבה לך שאת צריכה להציב גבולות, שהבנות הן אחריות של אביהן ולא שלך, וכו'.
אבל - אז קראתי את התגובה של זהב, וכן - יש בזה משהו. נישאת לאיש עם ילדים. הוא עובד. הגיוני בעיני שתעזרי.
במקרה שלי אין אמא בתמונה- אז אני יכולה לטעון שאינני אימן, אבל הם עדיין צריכים, ולבעלי אין עם מי להתחלק חוץ ממני (וקצת עזרה מסבתות). אז הגדרתי ביחד איתו מה אני מוכנה לעשות ומה לא. כרגע אני בחופשת לידה אחרי לידת המשותפת השניה שלנו, והסברתי לו לפני הלידה שאני בחופשת לידה כדי - להחלים מהלידה, לטפל בתינוקת, לבלות איתה, ולנוח קצת לפני שאני חוזרת להיות אשת קריירה במשרה מלאה פלוס שני ילדים קטנים... אני *לא* בחופשת לידה כדי לבשל כל יום צהריים לילדים (הם ימשיכו לחמם אוכל כפי שעשו כשעבדתי), להיות נהגת פרטית שלהם, וכו'. אני כן מוכנה לעזור בדברים מסויימים - למשל קניות שהם צריכים, הסעות במקרי חרום, רופאים, וכו'.

אז שבי עם האיש שלך. תראי מה את כן יכולה לעשות שיעזור, ותגדירו ביחד גבולות של מה לא ואיך מתמודדים עם זה (עזרה מבחוץ? סבתות? יותר זמן אבא בבית?).

 

[מ י ר י 2 2]

אני בדעה שונה משל הרוב כאן

אצלנו אנחנו משתדלים לעשות כמה שפחות הפרדות מי מהילדים של מי. ברור שאני לא אמא שלהם, אבל במטלות הקשורות אליהם אנחנו מתחלקים כמשפחה, כמו גם במטלות הקשורות לבן שלי.
אני מסכימה איתך שאחת הבעיות הנפוצות בעבודה מהבית היא הקושי לשים גבול בין העבודה לבין הבית / משפחה, אבל אני חושבת שזה לא קשור רק לבנות שלו. זה יכול להיות הפסקה בעבודה כדי לשים כביסה, או האפשרות לקבל את פניו של טכנאי הכבלים, או כל דבר אחר שקשור בבית, שאם היית שכירה מחוץ לבית לא היית עושה אותו.

בעיני, שאלת הזמן שלך בעבודה, היא שאלה שקשורה למכלול החיים של הבית, ולא דוקא לבנות שלו. אם החלטתם כרגע שהדבר הנכון עבורכם זה שאת תעבדי קצת פחות והוא יותר, נראה בעיני סביר שאת תעשי גם יותר מטלות הקשורות בבנות שלו.
שוב, אצלנו זה אחרת. מלכתחילה ההחלטה אצלנו היתה שאנחנו מגדלים ביחד את כ-ל הילדים. וזה נכון שמבחינה רגשית אני אף פעם לא אהיה אמא שלהם, אבל מבחינה מעשית מה שאני עושה בשביל הבן שלי אני עושה בשביל הילדים שלו, וכך גם הוא.

לגבי הרגשות שלך לבנות שלו - אני בהחלט מבינה את זה, אבל מאמינה שהתפקיד שלנו כמבוגרים הוא לעשות כל מאמץ למצוא בעצמנו את החמלה, הנדיבות והאהבה כלפי הילדים שהם לא שלנו. כי אותם לא שאלו, והם נמצאים בסיטואציה המורכבת הזו לא מבחירה, וזו כמעט חובתנו כלפיהם לגייס את עצמנו רגשית. הם, באופן טבעי, תמיד ימצאו בסוג של חשש. כי עם ההורה הביולוגי שלו ילד יכול לסמוך על אהבה שאינה תלויה בדבר, ואילו עם בן זוג של ההורה לא קיים הבטחון הרגשי הבסיסי הזה. וזה קשה, לחיות עם בנאדם שתמיד יהיה לך איזשהו חוסר בטחון באהבה שלו אליך.

 

[זהב טה ו ר]

לגמרי!

במיוחד הסיפא. נתת לי קצת חומר למחשבה.