עדיין, זה לא סותר...
כי משמעות קיומן של החמלה, הנדיבות והאהבה אינה שחייבת להיות הקרבה בלי גבול.
בתוך כל המחויבויות עדיין כל אחד צריך את המרחב האישי שלו, ואם צד אחד לקח על עצמו מחויבות שאינו יכול לעמוד בה, מן ההגינות שיתיעץ עם הצד השני לפני שיטיל את המחויבות הזו עליו.
ולא מדובר על קיפוח הילדים.
נראה לי שמרוב הדאגה (החיובית כשלעצמה) שלא לקפח את הילדים של בן/בת הזוג, חלק גדול מאיתנו מגיע למצבים אבסורדיים של ויתורים, עד כדי פגיעה בצרכים הבסיסיים שלנו.
ורצוי להיות ערים לזה.
כי משמעות קיומן של החמלה, הנדיבות והאהבה אינה שחייבת להיות הקרבה בלי גבול.
בתוך כל המחויבויות עדיין כל אחד צריך את המרחב האישי שלו, ואם צד אחד לקח על עצמו מחויבות שאינו יכול לעמוד בה, מן ההגינות שיתיעץ עם הצד השני לפני שיטיל את המחויבות הזו עליו.
ולא מדובר על קיפוח הילדים.
נראה לי שמרוב הדאגה (החיובית כשלעצמה) שלא לקפח את הילדים של בן/בת הזוג, חלק גדול מאיתנו מגיע למצבים אבסורדיים של ויתורים, עד כדי פגיעה בצרכים הבסיסיים שלנו.
ורצוי להיות ערים לזה.