גאווה בריאה, גאווה חולה
דז יקרה, ברור שגאווה עצמית חשובה, אך חשוב לשמור על פרופורציות. תמיד, אבל תמיד, ימצא מישהו שיוכל להכניס אותנו לכיס האחורי בג`ינס ויתיישב, וכל שנשמיע הוא קול ``ספלשחט`` חלוש. גאווה שמגבירה את הרצון לשיפור העצמי היא חיובית, אך גאווה אשר מובילה למחשבה ``ואוו, אני הטוב מכולם! כל האחרים שווים`` ועוד משפטים נרקיסיסטיים שכאלה אינה חיובית, מביאה להתדרדרות בהתפתחות האישית (``לנוח על זרי הדפנה``) ושאר דברים רעים בסופו של דבר, שלא לדבר על התייחסות האנשים לכזה אדם. בנצרות קיים משל יפה בנושא חטא הגאווה ובו השטן, שלעיתים נקרא גם לוציפר (מלטינית - כוכב השחר. טעות הנובעת מהבנה לא נכונה של ספר ישעיהו. תורגם בתרגום המלך ג`יימס ל- morning star, חי חי p-: ) הכוכב הראשי (תרתי משמע). בסיפורנו השטן, היפה והחכם במלאכי האל, החליט כי יעשה עבודה טובה יותר מהשם יתברך ולכן בעזרת רבים מנתיניו וחבריו ניסה לבצע הפיכה. כמובן, בהינף אצבע של הכל יכול הופלו כל הסורחים אל אגמי האש לנצח נצחים. מאז אנו יודעים מה הוא עושה שם (אם כי שמעתי תאוריה של ההיזידים, הסוגדים למלך התוהו, כי הם מאמינים שהשטן ביקש מחילה וכפרה ובדמעותיו כיבה את להבות הגיהנום. מתוך הספר ``איזיס-אורניה`` של פרנסואה ברוס). שלך הנווד השטני