החיים כאימון

[Rוני]

החיים כאימון

בהמשך לשאלה אישית ששאלתי השבוע ובהמשך להרבה מחשבות שלי בנושא אני רוצה לפתוח את זה לדיון: נקודת מוצא: 1. יש לנו טכניקות וידע 2. יש לנו נסיון ורצון 3. יש לנו מתאמנים 4. אנחנו עושים את התהליכים הללו עבור אנשים אחרים ולפעמים גם עבור עצמנו (לפחות עברנו אימון זה או אחר בעבר) אז: 1. איך אנחנו מסבים את הידע הזה כשאנחנו צריכים לעזור לקרוב שלנו להעצים את עצמו, להשתחרר מפחדים, לעבור מחסומים, לפרוץ קדימה? 2. האם אנחנו עושים אימון אמיתי? לא נראה לי אפשרי עם מישהו שאנו מכירים אותו טוב כל כך 3. איך אנחנו לא עושים אימון אמיתי אבל מאפשרים לו להגיע לתובנות הנכונות? 4. איפה אנחנו עוצרים בעצמנו מללחוץ על העצמה/תהליך שחרור מפחד/מעבר מחסומים וכו' ומבינים ומכילים כי גם התהליכים הללו יש להם מקום אצל אחרים ואנחנו צריכים לתת להם את מרחב ההתמודדות שלהם עם הקושי, בלי להציע פתרונות למרות שיש לנו כלים? 5. איך אנו "מאמנים את עצמנו" כדי להעצים את עצמנו לא בטוחה ששאלתי הכל אבל בטוחה שהדיון יהיה פורה יש לי כמה מחשבות ותובנות משלי בנושא לאחר היומיים האחרונים אבל לא יכולה כרגע לפתח את הנושא. אשמח לתשובות ולמחשבות

 

[tlingit]

../images/Emo69.gif../images/Emo66.gif../images/Emo68.gif

שאלה גדולה ורחבה שאלת....

אני רואה הרבה נושאים שנכנסים כאן, אעלה את המחשבות הראשונות, אולי בהמשך יהיו לי עוד

אחד היתרונות החשובים שאנחנו מביאים לאימון הוא נקודת המבט החיצונית, זו של האדם שאינו מכיר את כל ההסברים וההרגלים ויכול לשאול את השאלות של הילד (למה עושים כך? מה הסיבות שבוחרים כך? למה המלך לא לובש בגדים?). אני חושבת שכאשר מדובר על בני משפחה וחברים אנחנו מעורבים מדי – גם רגשית אבל גם מהבחינה הזו שאנחנו "מכירים את המערכת", וכבר פועלים מתוכה ובעצם מאבדים את הפרספקטיבה החיצונית.

עוד נושא הקשור לעניין המעורבות האישית (בעיקר בהקשר לבני משפחה) הוא סיפורים לא סגורים שאנחנו מביאים מתוך עצמנו אל מערכת היחסים עם אותו אדם, ולפעמים קיימים אצלנו כל מיני זרמים לא לגמרי מודעים שמשפיעים על ההתנהלות הלא מודעת שלנו ונקלטים באופן לא מודע על ידם (נושאים שהושתקו לפני המון זמן אבל בכל זאת קיימים ברקע, שאיפות כמוסות שהיו לנו ולא הוגשמו, חששות או תפישות הטבועים בנו, דפוסים שמונצחים מדור לדור ומתבטאים בכל מיני דרכים, ועוד ועוד)

ואז צריך לזכור שכל אלה פועלים גם מחוץ לחלק ה"אימוני" שאנחנו מתייחסים אליו, מאחר שזו מערכת יחסים שפועלת 24/7 ולא באופן מבוקר כפי שאנחנו יכולים לעשות לגבי ההתנהלות שלנו בפגישת האימון. והרי כולנו יודעים שלתוך האימון אנחנו מגיעים בצורה הרבה יותר ממושמעת ומתוכננת מאשר בשאר חלקי החיים שלנו, כי אנחנו "מגוייסים" לתפקיד. לא נראה לי שאפשר לפעול באופן המגוייס הזה כל הזמן.

כדי להעצים אנשים קרובים, אנחנו יכולים לפעול מתוך עצמנו, מי שאנחנו ומה שלמדנו – לתרום מנסיון, ללמד דרכי מחשבה ותפישות עולם. אלה הם שיעשו את המלאכה. במקביל אני רואה חשיבות לכך שנפעל להכיר את עצמנו, את התהליכים הפנימיים שפועלים בתוכנו ומפעילים אותנו. הכרות איתם מאפשרת עבודה לעומק של יישור הקו בין הכוונות שלנו לבין הביצוע.... כתבתי הרבה ועדיין נראה לי שרק גירדתי את השטח

אחלה שאלה העלית

 

[Rוני]

נהדר, נהדר, ואני רואה שהבאת את

כל החבר'ה לכותרת

העלית דברים מעניינים שהביאו אותי לחשוב על עוד דברים. זה נפלא לנתח את זה. אבל עכשיו הולכת לנוח ולהתכונן לאימונים של אחר הצהרים. אז יופי, כיף לכווץ את המוח. ואגב לא העליתי את כל השאלות, אבל הן תעלינה בהמשך על ידי האחרים אני מאמינה.

 

[bisquit]

Rוני יקרה

בחרתי להענות לאתגר ולהשתתף בדיון, עלו בי שאלות הבהרה נוספות: 1.האם יש דרך להעצים מישהו בכלל (וקרוב אף הוא לצורך הדיון נכלל בכלל) ולעזור לו בפרט, להשתחרר מפחדים, אם יש לנו הנחה סמויה שאנחנו עצמנו מפחדים להיכנס לסיטואציה הזו עם קרוב...למשל? (אם אין פחד, היש צורך באישור)? 2. מה את בוחרת להאמין,"לא נראה לי אפשרי...."? (את זה כבר יש לך ) 3.איך באמת??? 4.מי זה "אנחנו" אהובה?ומי בכלל לוחץ? ולמה בכלל להציע פתרונות שכשמראש באנו להציע רק כלים? 5. איך את מאמנת את עצמך? תודה על האתגר, זה אכן דיון מעצים.

 

[Rוני]

ביסקוויט, מורכבות השאלות על השאלות

1. אני לא חושבת שהשאלה היא אם אנו מפחדים להכנס לסיטואציה עם מישהו קרוב, השאלה היא מה מידת היעילות. יש חשיבות לריחוק בין מאמן ומתאמן, יש חשיבות ליכולת להביט בלי להיות מעורב רגשית. עם קרובים לנו אנו מעורבים לטוב או לרע, אבל מעורבים לחלוטין. 2. אני חושבת שאת התשובה ל-2 אותה כתבתי בקצרה בבקר, נתתי פה בסעיף 1 אחרי עוד חשיבה. 3. זוהי נקודה מאד חשובה. זה בעצם מה ששאלתי אתמול או שלשום כשביקתי עצות. עוד מעט ארחיב. 4. אני לא מאמנת את עצמי, אבל למדתי משהו נפלא במהלך השנים. אני עושה את הניתוח על פי שיטת ששת הכובעים של דה-בונו כשלב ראשון ואחר כך עושה ניתוחים שונים על פי הצורך, או קוראת חומרים על פי הצורך, כדי להגיע לתובנות חדשות או לאשש מסקנות. ולגופו של דיון, התחלתי שלשום כשהתעוררה בעיה למישהו אהוב וקרוב. מישהו שאני מעורבת עם כל מה שעושה מזה שנים. באיזה שהוא מקום הרגשתי רע על העצב שלו והצער שלו ועל כך הלחץ מסביב. שאלתי אתכם, קיבלתי תשובות של מאמנים, מאד האירו את עיני וחיזקו מחשבות שלי. הרגשתי שחסרה לי נקודה נוספת. לא ידעתי מה היא. היה לי קשה להצביע אבל חייגתי למכר עסקי שהוא פסיכולוג במקצועו וסיפרתי את הסיפור. הוא אמר לי משהו שהשאיר אותי בלתי מסופקת לחלוטין, אבל אחרי כמה דקות הכל הסתדר לי. הוא אמר לי: מה שקורה עכשיו קרוב מדי לחוויה שהוא עבר, ושאת עוברת, לא כדאי להתעסק עם זה יותר ממה שעשית. נתת תמיכה, הארת פינות, חשפת את ההזדמנויות. אני חושב שכל אחד מכם צריך לעצמו את הזמן לעכל את החוויה ולהתמודד איתה, עם האפשרויות הפתוחות ועם המסקנות או התוצאות. קצת התקוממתי נפשית, אבל הקשבתי. אחרי כמה דקות נפל האסימון. הפסקתי לחפש פתרונות וחשבתי שבאמת כל אחד, גם קרוב של מאמן, זכאי לחופש שלו להתלבט ולפחד ולהכנס ללחצים

ויחד עם זאת, חוזרת השאלה: מה הכלים שלנו כמאמנים, לעזור לקרובים לנו, ללא אימון?

 

[bisquit]

מורכבות/פשטות- הן רק זוויות ראייה.

1."יש חשיבות לריחוק בין מאמן ןמתאמן"- זו האמונה שלך, גם אותה ניתן להחליף באחרת-או..לא. 2.כשמבקשים עצות...הן יכולות להיות מגוונות כמספר המציעים...אין נכון ולא נכון, 3."הרגשתי רע על העצב שלו והצער שלו..." הדרמה שלו,או שלך? במה תרצי לטפל קודם?פחד, לחץ 4.פחד, לחץ, התלבטויות...הן מה שתוקע אותנו למה להתבוסס בתוכם..? 5.הכלים שלנו כמאמנים, לעזור לקרובים לנו, הם כיד הדמיון הטובה עלייך...ודמיונם של מי שתבחרי ל"סמוך" על דעתם. זוהי רק דרך נוספת להסתכל על הדברים...מורכבות ופשטות, הן רק זוויות ראייה לדעתי מ דעתך??

 

[Rוני]

האמונה הככלית שלי הכל בחירות

חוץ מהדברים שניחתים עלינו מכוח עליון. אז כמובן שהכל בחירה. כולל להתבוסס בלחצים. למה? כי אנחנו בני אדם ולפעמים יש לנו כח להחליט שלא להלחץ ולפעמים אין לנו כח להחליט כך. לעצות יש שני יתרונות: שמיעת דעות מגוונות. והבחירה שלנו למה להתייחס ולמה לא. הדרמה - כפי שהתבאטה בשני הפוסטים - כפולה. התייחסות 5 שלך היא מעורפלת מאד. מורכבות או פשטות היא דרך התייחסות, אני בחרתי להתייחס לשאלה הזו כמורכבת

 

[bisquit]

אמונה נהדרת

Rוני יקירה תודה על הכנות והשיתוף, רואה בזה הזדמנות לצמיחה של שתינו ומהמקום הזה, אני כותבת אלייך. לדברייך: "בני אדם,לפעמים יש להם כוח להחליט..." עזבי אותך מבני האדם אהובה,הביטי בחיים שלך, הם החשובים ביותר. מה אכפת לך אם הם, בני האדם יש להם הכוח להחליט בכלל ואם להלחץ בפרט? הביטי בך פנימה ושאלי אותך: מי אני? יש לי הכוח להחליט? מה את בוחרת? לעצות,אהובה יש יתרונות כמספר החסרונות אחד היתרנות שציינת שאפשר לשמוע עצות מגוונות בעיניי למשל זה חיסרון...אבל זו כמובן רק עוד דעה שאפשר להוסיף לרפרטואר העצות... היתרון הנוסף שציינת הוא שיש לנו את הבחירה להתייחס ולמה לא? זו בחירה שיש לך מראש, ללא צורך באישור או רעשי רקע..של עוד דעות.. ואם את בפרוש את בוחרת להתייחס לשאלה כמורכבת, הרי שזכית, יש לך בדיוק את מה שבחרת. עכשיו, תארי לך שהיית בוחרת אחרת? אמר פעם מישהו חכם...איינשטיין..שאותו היגיון שייצר את הבעיה, לא יוכל לפתור אותה. אי אפשר לפתור את הדרמה עם דרמה. מקווה שהועלתי ולו במעט.

 

[T a l c y]

כלים לקרובים (ורחוקים)

שלום רוני. אני מאד מסכימה עם ה"עיצה" שנתן לך הפסיכולוג ועם האסימון שנפל. כולנו (כולל המתאמנים, הקרובים והרחוקים) זקוקים לעיתים להתבוסס, לפחד ולהלחץ. זה חלק מהמעגל שלנו כאנושיים ובתקופות מסויימות - זה פשוט המצב. אין מה להלחם בזה או "לצאת מזה" - כי כנראה ההשארות בזה נותנת לנו משהו שרק מאוחר יותר נבין. יחד עם זאת, אני מאמינה כי הכלים שלנו כמאמנים לעזור לקרובים לנו הם: בקשת רשות - דבר ראשון, לפני הכל - לשאול האם מתאים לאמן, או "האם אוכל לשאול אותך שאלה אימונית?" וכו' הקשבה - שזה לפעמים - ונשמע כי בסיפור שלו - חלק מהריפוי שלו: שיקשיבו לו ויראו אותו במקום בו הוא נמצא, ללא שיפוט וביקורת, ללא עיצה ופתרון. וברגעים יותר קלים - שיקוף ונקודות מבט שונות על המקרה. ובטח יש עוד מלא. תלוי במידת היכולת שלו ובעיקר הרצון להיות מתאמן ותלוי גם בך, להצליח להשאר בלי אג'נדות בשבילו, נקיה ומוכנה פשוט - להיות בשבילו - תודה, טל

 

[shosh arie]

אפרופו הקשבה

דיון מרתק בהחלט! נושא ההקשבה שעלה בדיון הזכיר לי שער שמצאתי/קיבלתי מתישהו ושמרתי, בשל היותו מאד מתאים לעולם האימון. הרי הוא לפניכם: אנא רק הקשב אנונימי – מתורגם מאנגלית כשאני מבקש להקשיב לי ואתה מתחיל לייעץ, לא את שביקשתיך עשית. כשאני מבקש ממך להקשיב ואתה מנסה להשיב, איך צריך אני להרגיש ? ומדוע אתה ברגשותי פוגע ? כשאני מבקשך להקשיב לי ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי, אתה מאכזב אותי. הקשב : כל שביקשתיך הוא להקשיב, לא לפעול, לא לדבר, רק לשמוע בלי להגיב. אני יכול לדאוג לעצמי, אינני חסר ישע, אולי חסר נסיון והססני, אך לא חסר אונים. כשעושה אתה משהו למעני, שיכול אני לעשות בעצמי, מגביר אתה את חששותי, מנציח את מבוכתי. אולם כשמקבל אתה כעובדה פשוטה, שאני מרגיש את שאני מרגיש, אז אינני צריך לשכנע אותך ומתפנה להבין את המתרחש בליבי. אז צצות מאליהן התשובות, ברורות ונהירות ואינני זקוק כלל לעצות כי אני – אני ! גם רגשות לא הגיוניים הופכים למשמעותיים כשמבינים את שהם טומנים, את המקור ממנו הם נובעים. יתכן שלכן תפילות עוזרות לאנשים משום שאלוהים מחריש, איננו מייעץ, אינו מארגן, הוא רק מקשיב, נותן לך לחשוב את הדברים. לכן, אנא רק הקשב, אם תרצה לדבר – בקש, חכה לתורך ואז אני אקשיב.

 

[אבי בכר 2005]

מעולה

אשמח לקבל את המקור באנגלית עם יש לך

 

[shosh arie]

הקשבה

לצערי, אין לי.

 

[shosh arie]

מצאתי ! אנא רק הקשב - באנגלית

Will you please just listen? When I ask you to listen and you start giving advice, you have not done what I have asked. When I ask you to listen and you start telling me why I shouldn't feel the way I do, you are invalidating my feelings. When I ask you to listen and you start trying to solve my problem, I feel underestimated and disempowered. When I ask you to listen and you start telling me what I need to do I feel offended, pressured and controlled. When I ask you to listen, it does not mean I am helpless. I may be faltering, depressed or discouraged, but I am not helpless. When I ask you to listen and you do things which I can and need to do for myself, you hurt my self-esteem. But when you accept the way I feel, then I don't need to spend time and energy trying to defend myself or convince you, and I can focus on figuring out why I feel the way I feel and what to do about it. And when I do that, I don't need advice, just support, trust and encouragement. Please remember that what you think are "irrational feelings" always make sense if you take time to listen and understand me.

 

[Rוני]

שיר מעולה. מזכיר לי משהו קצר

וממוקד של א.א. מילן אנסה לחפש מחר

 

[Rוני]

נגעת בנקודה אליה התכוונתי ../images/Emo13.gif

תודה

 

[כישורי חיים]

החיים כהשתנות מתמדת

היי רוני תודה על השיתוף,הרבה הנחות יסוד והרבה שאלות אז במה נתחיל? 1.האם אימון הוא טכניקה וידע? 2.אכן לכולנו ניסיון חיים ורצון שהוא רלוונטי אך ורק לעצמנו. 3.מי זה אנחנו בתהליך האימון? ואיזה תהליך אנחנו יכולים לעשות בשמו של מישהו? את המפתחות אנחנו מתאימים בעדינות אין קץ והקשבהלכל סיטואציה לגופו של עניין,תוך הקשבה נוכחת בכל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה גם כשאנחנו מעורבים בתהליכים של קרובים לנו היכלת שלנו לכבד את המקומות הפגיעים והרגישים שלנו -מאפשר לאחר להיות מי שהוא באמת. אין אפשרות להעצים מישהו בגלל הרצון שלנו-איך שהוא זה מרגיש לי מניפולטיבי.ואולי מהמקוםהזה הזה,המאומן מרגיש שנדרש ממנו להנפיק יכולות שלא קיימות בו ואת הלחץ העדין משהו... ובאשר לאימון עצמנו-אני תמיד שואלת את עצמי את השאלה הבאה מה דורש את מודעתי כרגע? ומה אני מרגישה לגבי הנושא?-ובמרחב הזה אני מקדמת בברכה את כל שעולה תודה על השיתוף והיכלת להעלות את הנושאים לדיון כישורי חיים-אימון הוליסטי רבקה בן אלי

 

[אבי בכר 2005]

נקודת מבט נוספת

הי רוני, את פותחת את ההודעה שלך בסיכום נקודות המוצא, את כותבת 1. יש לנו טכניקות וידע 2. יש לנו נסיון ורצון 3. יש לנו מתאמנים 4. אנחנו עושים את התהליכים הללו עבור אנשים אחרים ולפעמים גם עבור עצמנו (לפחות עברנו אימון זה או אחר בעבר) והייתי רוצה להוסיף, יש לנו הוויה של מאמן - בעיני להיות מאמן זו דרך לחיות זה לא רק הטכניקה והידע שבה אנו משתמשים לפרנסתינו. וזהו בעיני הבט חשוב מאוד. להקשיב לכל בני האדם כולל הקרובים אלינו בדיוק כמו שאנו מקשיבים למתאמנים שלנו בשיחת אימון להתעניין בבני אדם איתם אנו מתקשרים מתוך רצון להבין את עמדתם (לא לעזור ולפתור ואפילו לא בהכרח להסכים) אודה ואומר שיש לי עוד על מה לעבוד עד שאהיה קשוב לקרובי, אישתי, ילדיי, חברים ומשפחתי הרחבה יותר ובכלל כל אדם כמו שאני קשוב בשיחת אימון ועם זאת אני יודע שכל יום שעובר אני עושה עוד צעד אחד נוסף בכיוון הנכון לי. נקודה נוספת שקשורה לזה זה המשפט החמישי שכתבת - איך אנו "מאמנים את עצמנו" כדי להעצים את עצמנו אימון הוא לא עיניין של ידע אלא היכולת לשקף אדם שלא דרך המסננים שלו (פרדיגמות) מה שיוצר נקודות מבט חדשות ובהירות גדולה יותר. בדיוק מהסיבה הזו אין משמעות לאמירה "מאמנים את עצמנו" או "אימון עצמי" שכן כל מה שתעשי יהיה דרך אותם המסננים האישים שלך. בראיה שלי, עלינו כמאמנים המאמינים בהתפתחות באמצעות אימון אישי להיות הראשונים להשתמש במדיה הזו, מאמן שאינו מתאמן בעצמו אצל מאמן אחר מה בדיוק זה משדר? "אני לא צריך מאמן?", "אימון טוב לאחרים אבל לא עבורי?", "מכיוון שאני מאמן אני יכול לאמן את עצמי? (אז זה כן ידע?)" ולמען הסר ספק אני לא מדבר על סופרוויזן בעבודה שלנו כמאמנים אני מדבר על להתאמן על החיים הפרטיים שלנו, על יחסינו עם הקרובים לנו, על מימוש השאיפות שלנו בחיים. לדעתי הדרך שבה אנחנו יכולים להסתייע בהיותינו מאמנים על מנת לעזור לקרובים לנו היא כמו שאומרים באנגלית Walk your talk - להתאמן בעצמינו. אם נתאמן בעצמינו על איפה אנחנו בחיים של הקרובים לנו ואיפה אנחנו רוצים להיות נגיע למקום שממנו נוכל לעזור להם בצורה הטובה ביותר. תודה רבה רוני על הנושא המרתק והחשוב כל כך

 

[Rוני]

תודה על התשובה היפה, ברצוני להתייחס

לנקודה אחת - שיקוף אתה אכן צודק כשאתה אומר שהאימון הוא שיקוף מצבים דרך מסננים אחרים, אבל - ישנה "הקלה"

למה כוונתי? אם אתה מאד מיומן אתה יכול להציב לעצמך את השאלות ולנסות לבדוק מכמה זוויות ראיה, כולל לשאול את עצמך: מה מפריע לי? מה חוסם אותי? למה אני מגיב כך ולא אחרת בסיטואציה מסויימת? ועוד שאלות אותן אתה שואל את המתאמן שלך. בנוסף, טוב וחשוב להתאמן עם מאמן אחר, וזה בהחלט מעצים, אבל אם יש לך בן/בת שיח טובים וחכמים, באפשרותם לשאול שאלות שישקפו לך את החשיבה/תגובה. בוודאי אפשר להרחיב את הנקודה הזו, אבל לא יכולה כרגע.

 

[אבי בכר 2005]

האומנם?

טוב וחשוב להתאמן עם מאמן אחר, וזה בהחלט מעצים, אבל אם יש לך בן/בת שיח טובים וחכמים, באפשרותם לשאול שאלות שישקפו לך את החשיבה/תגובה? האם בן/בת שיח טובים וחכמים הם תחליף למאמן שהמומחיות שלו היא במיומניות הקשבה ושאלות פורצות דרך? האם תהיה זו המלצה טובה גם ללקוחות שלך? בראיה שלי מה שאת מתארת זה כמו להגיד שאם שנים אני מביט כל בוקר במראה בשלב מסויים אני אוכל להתבונן בפני גם ללא מראה. אנלוגית המראה הפיזית היא הרבה יותר מסתם מטאפורה לתאור התהליך באימון הסיבה שאיננו יכולים להתבונן בפנים שלנו היא מכיוון שהפנים שלנו הם המקום שבו ממוקמות העיניים שהם אמצעי הראיה עצמו, יוצא שאנו רוצים להתבונן באיבר שבאמצעותו אנו מתבוננים. הדרך היחידה שלנו להתבונן בעיניים היא באמצעות מראה שהיא גורם חיצוני לנו שמשקף אותנו. באותה מידה, בחיי היום יום אנחנו מבינים דברים, מקבלים החלטות ופועלים באמצעות תהליכים קוגנטיביים שבתורם מתבססים על אמונות ופרדיגמות, על מנת להעמיד לבחינה ואולי לשנות את האמונות הללו עלינו שוב להשתמש באותם תהליכים קוגניטיביים שבתורם מתבססים על אותם אמונות ופרדיגמות. זו הסיבה שזה לא עיניין של ניסיון או ידע! זה עיניין של מגבלה אנושית פשוטה. ההקלה עליה את מדברת, שאת מאמינה שנובעת מהיותך מאמנת מנוסה, היא לטעמי אשליה.

 

[Rוני]

יש הבדל בין מה שאני יכולה להפיק

לעצמי כמישהו בתחום לבין מה שאני יכולה להמליץ למי שאינו בתחום, מה עוד שעברתי תהליכים רבים. ויש הבדל גם בעומק אליו אני צריכה/רוצה להגיע בשוטף. כל דבר לגופו. וההשוואה שלך עם המראה ממש יפה אבל לא מתאימה למה שכתבתי

לא שוללת עבודה עם מאמן, נהפוך הוא, אבל אומרת שבהרבה מקרים אני (אישית) יכולה ויודעת להפיק משיחות עם אנשים מסויימים שיודעים להאיר בצורה מסויימת. לא כולם. וכשצריכה משהו מקצועי יותר - יודעת לאן לפנות.