גם אני רוצה להגיד משהו...
בתחילת דרכי מצאתי עצמי בשיחה אחת עם חבר/ה או קרוב משפחה מחליפה כובעים ללא הרף מתפקיד החברה או הקרובה לתפקיד המאמנת. אני זוכרת זאת כחוויה מבלבלת ומתסכלת כי מן הסתם בסוף לא השגתי כלום. לפני שאתפנה לסוגיית האבחנה בין מאומן - לקוח למאומן - חבר/ קרוב, כמה התייחסויות לשאלותייך 1.ידע לא שווה כלום אם הוא אינו ישים עבור המשתמש ומה שישים לאחד לא בהכרח ישים לאחר ולכן אינו רלוונטי לו. 2. "...כשאנחנו צריכים..." - כשאני שומעת את עצמי משתמשת במילים כמו "צריכה / חייבת / מוכרחה" וכ"ו - אני מבינה מיד שני דברים: הראשון הוא שאני כלואה באיזושהי פרדיגמה שעלי לבחון אותה. והשני, כשזה קשור בלקוחות שלי, אני מבינה שכנראה סימנתי לעצמי כאן איזושהי מטרה אישית סמויה. בד"כ באימון כזה, שתודה לאל הופך נדיר יותר ויותר, אני מרגישה שאני "מזיעה" , מתאמצת, יוצאת מותשת. זה סימן בשבילי לחציית גבולות אחריות. 3. אני לא מאמינה ב"אימון לא אמיתי" ולמען האמת לא מבינה כ"כ את המושג. האם יש חצי הריון? האם אני יכולה להיות כדורסלנית מיומנת עם אימון של פעם בשבועיים? האם אני יכולה להיות רקדנית בלט אם אתאמן רק על הפלייה? אם חשוב לי לעזור למשהו שיקר לי מדוע אני מונעת ממנו את הדבר האמיתי? למה מה שטוב וראוי לכל לקוח אחר שלי לא יכול להתקיים כאן? (אולי בגלל שהוא לא מוכן להיות מחוייב לעצמו ואז "של מי האימון הזה, לעזאזל?") 4. לתובנות מגיעים בשתי דרכים מקבילות: שאילת שאלות והתנסות חוויתית. טרם אגיע לתשובה עליי להתחיל בשאלה, זהו מקומו של המאמן, לכוון לשאלות הנכונות, לחדד את השאלות הנכונות ולהיות מסגרת מחייבת למתן תשובות. ועדיין להיות גמיש ולקבל את העובדה שלכל אדם יש את הקצב שלו והתהליכים הפנימיים שלו להגיע לתשובה ולתובנה הכי חשובה והכי ממנפת שלו. אני נוהגת להזכיר לעצמי שגם זרע ששותלים באדמה לא נראה מיד מעל פני הקרקע. לוקח לו זמן ולכל זרע הזמן שלו בהתאם לאופיו, בהתאם לתנאים הסביבתיים (אנשים לא חיים ומתפתחים במעבדות). אם אני לא רואה ביטוי חיצוני אין זה אומר שלא מתקיימים תהליכים תת קרקעיים, לעיתים מורכבים. זה השלב להתעניין בלבד, ללמוד איך הדברים מעובדים. ניכר הרצון שלך לתת, להעניק. ואני מרגישה שיש מקום להגדיר מחדש את גבולות האחריות והיכולת שלך. את מה שאת, את הרצונות שלך, את היכולויות שלך אל מול אלה של המאומן / קרוב שלך. אני יכולה לספר לך שיש לי מאומן שהוא חבר מאוד קרוב. באחת מפגישותנו החברתיות (ויש לא מעט כאלה) התגלעה בינינו שיחה ואני הרגשתי שאני מאוד רוצה לעזור לו, שיש לי את הכלים, את היכולת. כמו כן הרגשתי את הרצון שלו לצאת מהמצוקה. רציתי לחבק אותו לקחת אותו ביד למקום אחר. הייתי בהחלט מודעת לצורך / רצון שלי. ברגע שהחלטתי שאני עושה זאת הגדרתי לעצמי איפה אני עושה זאת כחברה קרובה ואיפה כמאמנת. אני נותנת לו את השרות הזה חינם וכאן נגמרה החברות. מרגע זה הגדרתי לו מסגרת אימון חד שבועית עם משימות אימון והוא מבחינתי כאחד המאומנים, עם חוזה (כתוב או לא כתוב), הגדרת מטרות ברורה וכ"ו. כדי לא להטעות אציין כי שאר מקורבים המתאמנים אצלי משלמים תשלום מלא ואין לי בעיה לעשות הפרדה בין חברות ועסקים. במקרה הזה היתה לי סיבה ראויה לעשות זאת בלב שלם. כיוון שאני מכירה אותו ואת משפחתו (סיפור חייו) מעבר למה שעולה במפגשים, אני משתמשת בידע הנוסף במידת הצורך ומתוך ההקשר האימוני. ברור לו מתוך הגדרה ברורה של מפגשינו שהדבר משרת את האימון ולא שום דבר אחר. מה שאני מנסה לומר זה שבהחלט אפשרי להעצים את קרובנו במידה ואנו מודעים לגבולות יכולותנו (האם אני יכולה ומוכנה להקדיש מזמני באופן קבוע לענין? למשל) ולתנאים בהם אימון אפקטיבי יכול להתקיים. מקווה שהארתי ולו במעט.
בתחילת דרכי מצאתי עצמי בשיחה אחת עם חבר/ה או קרוב משפחה מחליפה כובעים ללא הרף מתפקיד החברה או הקרובה לתפקיד המאמנת. אני זוכרת זאת כחוויה מבלבלת ומתסכלת כי מן הסתם בסוף לא השגתי כלום. לפני שאתפנה לסוגיית האבחנה בין מאומן - לקוח למאומן - חבר/ קרוב, כמה התייחסויות לשאלותייך 1.ידע לא שווה כלום אם הוא אינו ישים עבור המשתמש ומה שישים לאחד לא בהכרח ישים לאחר ולכן אינו רלוונטי לו. 2. "...כשאנחנו צריכים..." - כשאני שומעת את עצמי משתמשת במילים כמו "צריכה / חייבת / מוכרחה" וכ"ו - אני מבינה מיד שני דברים: הראשון הוא שאני כלואה באיזושהי פרדיגמה שעלי לבחון אותה. והשני, כשזה קשור בלקוחות שלי, אני מבינה שכנראה סימנתי לעצמי כאן איזושהי מטרה אישית סמויה. בד"כ באימון כזה, שתודה לאל הופך נדיר יותר ויותר, אני מרגישה שאני "מזיעה" , מתאמצת, יוצאת מותשת. זה סימן בשבילי לחציית גבולות אחריות. 3. אני לא מאמינה ב"אימון לא אמיתי" ולמען האמת לא מבינה כ"כ את המושג. האם יש חצי הריון? האם אני יכולה להיות כדורסלנית מיומנת עם אימון של פעם בשבועיים? האם אני יכולה להיות רקדנית בלט אם אתאמן רק על הפלייה? אם חשוב לי לעזור למשהו שיקר לי מדוע אני מונעת ממנו את הדבר האמיתי? למה מה שטוב וראוי לכל לקוח אחר שלי לא יכול להתקיים כאן? (אולי בגלל שהוא לא מוכן להיות מחוייב לעצמו ואז "של מי האימון הזה, לעזאזל?") 4. לתובנות מגיעים בשתי דרכים מקבילות: שאילת שאלות והתנסות חוויתית. טרם אגיע לתשובה עליי להתחיל בשאלה, זהו מקומו של המאמן, לכוון לשאלות הנכונות, לחדד את השאלות הנכונות ולהיות מסגרת מחייבת למתן תשובות. ועדיין להיות גמיש ולקבל את העובדה שלכל אדם יש את הקצב שלו והתהליכים הפנימיים שלו להגיע לתשובה ולתובנה הכי חשובה והכי ממנפת שלו. אני נוהגת להזכיר לעצמי שגם זרע ששותלים באדמה לא נראה מיד מעל פני הקרקע. לוקח לו זמן ולכל זרע הזמן שלו בהתאם לאופיו, בהתאם לתנאים הסביבתיים (אנשים לא חיים ומתפתחים במעבדות). אם אני לא רואה ביטוי חיצוני אין זה אומר שלא מתקיימים תהליכים תת קרקעיים, לעיתים מורכבים. זה השלב להתעניין בלבד, ללמוד איך הדברים מעובדים. ניכר הרצון שלך לתת, להעניק. ואני מרגישה שיש מקום להגדיר מחדש את גבולות האחריות והיכולת שלך. את מה שאת, את הרצונות שלך, את היכולויות שלך אל מול אלה של המאומן / קרוב שלך. אני יכולה לספר לך שיש לי מאומן שהוא חבר מאוד קרוב. באחת מפגישותנו החברתיות (ויש לא מעט כאלה) התגלעה בינינו שיחה ואני הרגשתי שאני מאוד רוצה לעזור לו, שיש לי את הכלים, את היכולת. כמו כן הרגשתי את הרצון שלו לצאת מהמצוקה. רציתי לחבק אותו לקחת אותו ביד למקום אחר. הייתי בהחלט מודעת לצורך / רצון שלי. ברגע שהחלטתי שאני עושה זאת הגדרתי לעצמי איפה אני עושה זאת כחברה קרובה ואיפה כמאמנת. אני נותנת לו את השרות הזה חינם וכאן נגמרה החברות. מרגע זה הגדרתי לו מסגרת אימון חד שבועית עם משימות אימון והוא מבחינתי כאחד המאומנים, עם חוזה (כתוב או לא כתוב), הגדרת מטרות ברורה וכ"ו. כדי לא להטעות אציין כי שאר מקורבים המתאמנים אצלי משלמים תשלום מלא ואין לי בעיה לעשות הפרדה בין חברות ועסקים. במקרה הזה היתה לי סיבה ראויה לעשות זאת בלב שלם. כיוון שאני מכירה אותו ואת משפחתו (סיפור חייו) מעבר למה שעולה במפגשים, אני משתמשת בידע הנוסף במידת הצורך ומתוך ההקשר האימוני. ברור לו מתוך הגדרה ברורה של מפגשינו שהדבר משרת את האימון ולא שום דבר אחר. מה שאני מנסה לומר זה שבהחלט אפשרי להעצים את קרובנו במידה ואנו מודעים לגבולות יכולותנו (האם אני יכולה ומוכנה להקדיש מזמני באופן קבוע לענין? למשל) ולתנאים בהם אימון אפקטיבי יכול להתקיים. מקווה שהארתי ולו במעט.
