החיים לפני שהפכתי לאמא

[חיפושית מאוהבת21]

אצלי זה כך... (ארוך...)

לפני שהכרתי את בעלי הייתה לי תקופה של שנה ושלושה חודשים לעשות מה בא לי, מתי שבא לי ואיך שבא לי. לפני התקופה הזו היה לי חבר רציני במשך חמש וחצי שנים, כלומר קצת מלפני גיל 18. בין האקס ה"רציני" לבין בעלי היקר בתקופה שהייתי "ON MY OWN" אפשר לומר שחגגתי... מה זה חגגתי?

דיסקוטקים, פאבים, דייטים, ים ים דייטים, אלכוהול, צחוקים, זיונים, סטוצים, יציאות עם חברה טובה (דאז), כל מיני כאלה. הרבה הרבה צחוקים שהיו למסכה. מסכה שהסתירה המון עצב, כאב, בכי. הייתי כל כך לבד, כל כך בודדה. כל כך שבורה מהפרידה מהאקס. כל כך חיפשתי את החצי השני שלי וכל כך רציתי תינוק/ת ומשפחה משלי ששיקרתי לכל העולם שאני רחוקה מזה שנות אור. אפילו שיקרתי לעצמי. התכחשתי לרגשות של עצמי. והייתי רק בת 23, אבל ידעתי בדיוק מה אני רוצה... הייתי יוצאת עם החברה' (שהכרתי פה בתפוז, בפורום סינגלס קלאב) היינו יוצאים כמה חברה' לפאב או למועדונים, שותים, משתכרים, צוחקים עד לב השמיים. אבל הכל היה שטויות, הכל היה משחק אחד גדול מצידי. הייתי די מיואשת ורק חיכיתי לבחור שיגאל אותי מהייסורים האלה. כמה פעמים מצאתי את עצמי (תסלחו לי...) במיטה של איזה בחור (תל אביבי, חיפאי, ראש"לצי או כפר-סבאי...) אחרי XXX "סוער" ונטול רגשות, רק בשביל לקבל איזה חיבוק או ליטוף קרים ומנוכרים. חושבת לעצמי 'למה' למה אני עושה את זה לעצמי? רק בשביל החיבוק והסימפטיה שאותו בחור זמני הרעיף עליי. ואחרי שנה ושלושה חודשים כאלה הכרתי אותו... את האחד. בחור עדין, וטוב. מתחשב ואוהב. התייחס אלי כמו אל מלכה. קיבל אותי בדיוק כמו שאני. היה לו הומור כמו שאהבתי, והתאהבנו בצ'יק. נסחפנו אחד לתוך השניה ולהיפך... טוב, אז לא ידעתי מיהו בדיוק ואיזה קריזיונר הוא...

אבל הכל היה מושלם איתו. וכשגיליתי על ההריון לא היה יותר מאושר ממני. וממנו. כך שבחיים אבל בחיים לא הייתי חוזרת לפעם, ללפני שהייתי אמא. ואני גם לא מתגעגעת לשום דבר בחיי הרווקות שלי או לחיים עם האקס... טפו טפו טפו

עד שהגעתי למה שיש לי היום יצאה לי הנשמה... רוצה שישאר בדיוק כמו היום...

 

[אדר שלי]

וואו, איזה וידוי, חיפושית!../images/Emo15.gif

כתבת כל-כך יפה ומרגש והאמת שזה נכון, תמיד אנחנו מתגעגעים ל"סיר הבשר" שחשבנו שהיה לנו (והרי כשאנחנו ב"חופש", אנחנו רוצים משהו אחר...) במין ערגה שמערפלת את מה שלמעשה היה שם באמת. צריך לראות את מה שהיה כתקופה בחיים ואת גידול הילדים כתקופה אחרת באותם חיים, לא כ"חיים אחרים". כל המרכיבים האלה הם מה שעושה אותנו אנחנו, לא?

 

[meravido]

יש משהו נורא כיפי להתרפק על העבר

"כשהיינו צעירות ויפות"... אני אישית התחתנתי בגיל 26 ובגיל 26 וחצי כבר נולד עידו (הוא "הוזמן" לחתונה) ומדי פעם נורא מתגעגעת לספונטניות של להסתובב בעיר או לשבת לשתות קפה עם חברה או יותר טוב - כוס בירה בפאב שכוח אל ואפל ולתחושה של "חופשיה ומאושרת" - לא לזרוק חשבון לכלום כולל לכסף כי אין משכנתא על הראש מצד שני אני מהזה לא מתגעגעת לדייטים עם כל מיני חיזרים מזעזעים ולפעמים אני חושבת "איך לעזאזל יצאתי עם המפלץ הזה?" וכשאני מסתכלת על שלושת האפרוחים (בעיקר כשהם ישנים כי אז הם באמת מלאכים) ומסתכלת על הבעל שלי (גם הוא מלאך כשהוא ישן

) ואומרת לעצמי שממש לא הייתי רוצה לחזור לתקופה הזו. למשקל של אז, מאידך, כן!