dreamcometrue
New member
החלום יתגשם
שלום לכולן לפני 7.5 חודשים נכנסתי לבית חולים עם חשד לרעלת הריון, הסכמתי להתאשפז לצורך מעקב וכדי לחכות שיגיעו הצירים ושיתחיל התהליך הלחץ האדיר שהופעל עלי , מכבש של רופאים ומיילדות שהפחידו אותי, צעקו עלי, לא נתנו לי לישון בלילה מרוב בדיקות. הכניס אותי לסטרס נוראי. כך שגם א היה סיכוי שאפתח צירים באופן טבעי, חיה במלכודת מרגישה את הסכנה והגוף שלי לא נתן לי לעשות זאת. ב-12 בלילה, אחרי 3 ימים בבית חולים סוף נכנעתי ללחץ האדיר, הסכמתי להתחיל בתהליך זירוז מכיוון שההמוגלובין שלי המשיך לעלות (אני לא אתפלא אם זה היה תוצאה ישירה של הסטרס) והמוניטורים לא היו מדהימים (איך אפשר לצפות שהמוניטורים יהיו טובים כשאת בסטרס שוכבת על הגב). התחיל זירוז (או השראת לידה) עם בלון פרוסטגלנדינים ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. אנסו אותי שם אונס קבוצתי רופאים רבים ואחיות ומיילדות וכל הצוות של המשמרת בא לבקר בתורות כולם דוחפים ידיים לבדוק אם יש התקדמות בפתיחה, הניאונים בפנים, אנשים באים והולכים נכנסים ויוצאים ובאמת מצפים שאני אצליח ללדת ככה.... אז הדופק של העובר התחיל לרדת, ולרדת עוד ועוד עד שלא היה מנוס, ניתוח קיסרי בהול חירום מיד מסיכת גומי שחורה מונחת לי על הפנים, שופכים לי דלי יוד על הבטן ("את תרגישי קור אנחנו שוטפים לך את הבטן") שינה ..... מתעוררת בחדר התאוששות (חיה פצועה ונאנסת) אמא ובעלי עומדים מעלי, אני כועסת למה העירו אותי ישנתי כל כך טוב, הם אומרים לי שלום והולכים הביתה, השעה 5 בבוקר. אני לבד לא מבינה מה קורה מתחילה לשחזר איפה אני ולמה קרה לי הדבר הנורא הזה, איפה הילד שלי למה לא נותנים לי לראות אותו. אני רציתי ללדת בבית, לידה טבעית מה קרה לי, אני רוצה את הילד שלי. אני קוראת לאחות ומבקשת לשתות, צמאה נורא. היא לא נותנת לי, אני רוצה רק קצת מים, היא מסכימה להרטיב לי את השפתיים. רוצה את אמא, רוצה את בעלי, שיעזרו לי. אני רוצה לקום וללכת רוצה הביתה. את הילד שלי, הצילו לקחו לי את הילד אני רוצה אותו תנו לי לראות מה גדל לי בבטן 9 חודשים, הצילו .... איפה הילד שלי, אני בוכה לאחות היא מביאה לי טלפון מתקשרת הביתה לבעלי לא עונה, לאמא, לא עונה, שמישהו יעזור לי יביא לי את הילד שלי. השעות עוברת אני בוכה שעות בוכה שעות מנסה להתקשר. אף אחד לא עונה. אני רוצה את הילד שלי תביאו לי אותו אני רוצה לראות אותו. האחות אומרת שבמחלקה יתנו לי לראות אותו, אני בוכה ומתחננת אני רוצה לראות את הילד שלי ובוכה ובוכה ובוכה ואף אחד לא מושיע, למה זה מגיע לי , מה עשיתי רע, למה אני פה ואיפה הילד שלי. אני רוצה את הילד שלי. השעות עוברות ואני עוד בוכה מתעוררת ונרדמת מטושטשת וכואבת. והשעות עוברות ואני בוכה. ואז בא איגור, האלונקאי, הוא בא לקחת אותי למחלקה, אני רוצה לראות את הילד שלי. איגור שם אותי במסדרון אני מחכה שיקח אותי למחלקה, לראות את הילד שלי. 45 דקות אני במסדרון איגור בא והולך ובא והולך, אנשים עוברים ושבים מסתכלים על החיה הפצועה והדואבת בוכה במיטה. סוף סוף הולכים למחלקה. איגור מקפיד להתנגש בכל המשקופים ולדפוק את המיטה בכל הקירות. וכואב מאוד, כואב ואני רוצה את הילד שלי. הגענו למחלקה. "סקציה לחדר מספר 1". קרוב לדלפק האחיות "המקרים הקשים" כמו שאני לומדת בימים הקרובים מגיעים לחדר הזה. צריך לעבור למיטה במחלקה. אני מבקשת שאיגור יצא שהאחות תישאר איתי אני אעבור לבד למיטה. ומאז אני מחכה. רוצה לראות את הילד שלי. בוכה לאחות שתביא לי את הילד שלי. אני רוצה את הילד שלי ואף אחד לא בא ואף אחד לא מביא לי את הילד שלי. עשר בבוקר בעלי מגיע המסכן לא ישן כל הלילה, הוא מביא לי את הילד. סוף-סוף אני רואה אותו, הוא זה שגדל לי בבטן, התינוק שלי אני פוגשת אותו פעם ראשונה. 9 חודשים הוא גדל לי בבטן ולקחו לי אותו לא נתנו לי לראות אותו, הילד שלי סוף-סוף אצלי ואיך אדע שהוא באמת שלי אם אפילו לא ראיתי אותו, כשקרעו אותו מתוכי. אני בוכה משמחה אני סוף-סוף רואה את הילד שלי. וכואבת רוצה הביתה, למה זה קרה לי? בעלי מגיע כל בוקר, מגניב לי את הילד מהתינוקיה (אפילו שאסור, לעזאזל זה הילד שלי מה פתאום אסור לי לקחת אותו) אני אמא שלו! הוא שלי ולא שלהם! הימים הבאים מוקדשים להנקה, הוא קטן 2455 גר', צריך לאכול ולגדול. אסור לו להוריד במשקל אני מבקשת הנקה בלבד וכל הזמן נותנים לו מטרנה, שמה לו כובע ומוצאת שהורידו לו אותו. קר לו בידיים הפנים קרות, מקפיאים לי את הילד, אני מבקשת בלי מוצץ, שמה שלטים, מורידים לי אותם ותוקעים לו מוצץ, כל פעם מחדש. מלחמת התשה. אמא שלי לוקחת אותי למשאבת הנקה בכסא גלגלים, אני לא יכולה ללכת כל כך רחוק לתינוקיה, אני שואבת שעה יוצאים 2 מ"ל, היא צועקת עלי שהוא בינתיים מפסיד ארוחה ולעזאזל ההנקה, אחרי זה כבר לא הסכמתי שתבוא לבקר אותי יותר. אם את הלידה הרסו לי אז לפחות אני מנסה להציל לי את ההנקה. רק דיכוי כזה מאמא שלי היה חסר לי בנוסף לכל הצרות. אז ככה נראית התקופה המאושרת בחיי, כבר עברו 7.5 חודשים ואני עדיין צועקת הצילו. אף אחד לא מבין אותי, כולם אומרים שאני מדברת שטויות, שהעיקר שהילד בריא ואני בסדר. וזה מה שחשוב אז נכון, תודה לאל הילד בריא אבל אמא שלו חולה מאוד, אמא שלו מתמוטטת. אומרים שיש דיכאון לאחר לידה, אצלי הוא הגיע מאוחר מאוד, רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קרה שם. אני זקוקה להצלה, זקוקה לתיקון, מי יעזור לי? את הילד הבא שלי אני רוצה ללדת בבית, לא רוצה בית חולים, אני לא רוצה שיאנסו אותי שוב, שייקחו לי שוב את הילד שלי, הוא שלי !!!! פניתי למיילדת בית ושאלתי אם היא מוכנה לילד אחרי ניתוח קיסרי, בתגובה קיבלתי "עקב המצב הפוליטי של לידות בית אני לא מדברת עם "CS, כן אני סקציה, פגומה, נטולת שליטה בחיים שלי עצמי ובילדים שאני אייצר בגופי, גופי שלי. אז מי תוכל לעזור לי, מי יסכים לילד את החיה הפצועה והנאנסת בבית שלה, בסביבה הטבעית שלה ולגאול אותה מיסורי האונס. מי שמכירה מיילדת או רופא שיסכים לילד אותי בבית (יש זמן עד אז אמנם, אסורי לי להיכנס להריון 18 חודשים) אני אודה לה מאוד.
שלום לכולן לפני 7.5 חודשים נכנסתי לבית חולים עם חשד לרעלת הריון, הסכמתי להתאשפז לצורך מעקב וכדי לחכות שיגיעו הצירים ושיתחיל התהליך הלחץ האדיר שהופעל עלי , מכבש של רופאים ומיילדות שהפחידו אותי, צעקו עלי, לא נתנו לי לישון בלילה מרוב בדיקות. הכניס אותי לסטרס נוראי. כך שגם א היה סיכוי שאפתח צירים באופן טבעי, חיה במלכודת מרגישה את הסכנה והגוף שלי לא נתן לי לעשות זאת. ב-12 בלילה, אחרי 3 ימים בבית חולים סוף נכנעתי ללחץ האדיר, הסכמתי להתחיל בתהליך זירוז מכיוון שההמוגלובין שלי המשיך לעלות (אני לא אתפלא אם זה היה תוצאה ישירה של הסטרס) והמוניטורים לא היו מדהימים (איך אפשר לצפות שהמוניטורים יהיו טובים כשאת בסטרס שוכבת על הגב). התחיל זירוז (או השראת לידה) עם בלון פרוסטגלנדינים ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. אנסו אותי שם אונס קבוצתי רופאים רבים ואחיות ומיילדות וכל הצוות של המשמרת בא לבקר בתורות כולם דוחפים ידיים לבדוק אם יש התקדמות בפתיחה, הניאונים בפנים, אנשים באים והולכים נכנסים ויוצאים ובאמת מצפים שאני אצליח ללדת ככה.... אז הדופק של העובר התחיל לרדת, ולרדת עוד ועוד עד שלא היה מנוס, ניתוח קיסרי בהול חירום מיד מסיכת גומי שחורה מונחת לי על הפנים, שופכים לי דלי יוד על הבטן ("את תרגישי קור אנחנו שוטפים לך את הבטן") שינה ..... מתעוררת בחדר התאוששות (חיה פצועה ונאנסת) אמא ובעלי עומדים מעלי, אני כועסת למה העירו אותי ישנתי כל כך טוב, הם אומרים לי שלום והולכים הביתה, השעה 5 בבוקר. אני לבד לא מבינה מה קורה מתחילה לשחזר איפה אני ולמה קרה לי הדבר הנורא הזה, איפה הילד שלי למה לא נותנים לי לראות אותו. אני רציתי ללדת בבית, לידה טבעית מה קרה לי, אני רוצה את הילד שלי. אני קוראת לאחות ומבקשת לשתות, צמאה נורא. היא לא נותנת לי, אני רוצה רק קצת מים, היא מסכימה להרטיב לי את השפתיים. רוצה את אמא, רוצה את בעלי, שיעזרו לי. אני רוצה לקום וללכת רוצה הביתה. את הילד שלי, הצילו לקחו לי את הילד אני רוצה אותו תנו לי לראות מה גדל לי בבטן 9 חודשים, הצילו .... איפה הילד שלי, אני בוכה לאחות היא מביאה לי טלפון מתקשרת הביתה לבעלי לא עונה, לאמא, לא עונה, שמישהו יעזור לי יביא לי את הילד שלי. השעות עוברת אני בוכה שעות בוכה שעות מנסה להתקשר. אף אחד לא עונה. אני רוצה את הילד שלי תביאו לי אותו אני רוצה לראות אותו. האחות אומרת שבמחלקה יתנו לי לראות אותו, אני בוכה ומתחננת אני רוצה לראות את הילד שלי ובוכה ובוכה ובוכה ואף אחד לא מושיע, למה זה מגיע לי , מה עשיתי רע, למה אני פה ואיפה הילד שלי. אני רוצה את הילד שלי. השעות עוברות ואני עוד בוכה מתעוררת ונרדמת מטושטשת וכואבת. והשעות עוברות ואני בוכה. ואז בא איגור, האלונקאי, הוא בא לקחת אותי למחלקה, אני רוצה לראות את הילד שלי. איגור שם אותי במסדרון אני מחכה שיקח אותי למחלקה, לראות את הילד שלי. 45 דקות אני במסדרון איגור בא והולך ובא והולך, אנשים עוברים ושבים מסתכלים על החיה הפצועה והדואבת בוכה במיטה. סוף סוף הולכים למחלקה. איגור מקפיד להתנגש בכל המשקופים ולדפוק את המיטה בכל הקירות. וכואב מאוד, כואב ואני רוצה את הילד שלי. הגענו למחלקה. "סקציה לחדר מספר 1". קרוב לדלפק האחיות "המקרים הקשים" כמו שאני לומדת בימים הקרובים מגיעים לחדר הזה. צריך לעבור למיטה במחלקה. אני מבקשת שאיגור יצא שהאחות תישאר איתי אני אעבור לבד למיטה. ומאז אני מחכה. רוצה לראות את הילד שלי. בוכה לאחות שתביא לי את הילד שלי. אני רוצה את הילד שלי ואף אחד לא בא ואף אחד לא מביא לי את הילד שלי. עשר בבוקר בעלי מגיע המסכן לא ישן כל הלילה, הוא מביא לי את הילד. סוף-סוף אני רואה אותו, הוא זה שגדל לי בבטן, התינוק שלי אני פוגשת אותו פעם ראשונה. 9 חודשים הוא גדל לי בבטן ולקחו לי אותו לא נתנו לי לראות אותו, הילד שלי סוף-סוף אצלי ואיך אדע שהוא באמת שלי אם אפילו לא ראיתי אותו, כשקרעו אותו מתוכי. אני בוכה משמחה אני סוף-סוף רואה את הילד שלי. וכואבת רוצה הביתה, למה זה קרה לי? בעלי מגיע כל בוקר, מגניב לי את הילד מהתינוקיה (אפילו שאסור, לעזאזל זה הילד שלי מה פתאום אסור לי לקחת אותו) אני אמא שלו! הוא שלי ולא שלהם! הימים הבאים מוקדשים להנקה, הוא קטן 2455 גר', צריך לאכול ולגדול. אסור לו להוריד במשקל אני מבקשת הנקה בלבד וכל הזמן נותנים לו מטרנה, שמה לו כובע ומוצאת שהורידו לו אותו. קר לו בידיים הפנים קרות, מקפיאים לי את הילד, אני מבקשת בלי מוצץ, שמה שלטים, מורידים לי אותם ותוקעים לו מוצץ, כל פעם מחדש. מלחמת התשה. אמא שלי לוקחת אותי למשאבת הנקה בכסא גלגלים, אני לא יכולה ללכת כל כך רחוק לתינוקיה, אני שואבת שעה יוצאים 2 מ"ל, היא צועקת עלי שהוא בינתיים מפסיד ארוחה ולעזאזל ההנקה, אחרי זה כבר לא הסכמתי שתבוא לבקר אותי יותר. אם את הלידה הרסו לי אז לפחות אני מנסה להציל לי את ההנקה. רק דיכוי כזה מאמא שלי היה חסר לי בנוסף לכל הצרות. אז ככה נראית התקופה המאושרת בחיי, כבר עברו 7.5 חודשים ואני עדיין צועקת הצילו. אף אחד לא מבין אותי, כולם אומרים שאני מדברת שטויות, שהעיקר שהילד בריא ואני בסדר. וזה מה שחשוב אז נכון, תודה לאל הילד בריא אבל אמא שלו חולה מאוד, אמא שלו מתמוטטת. אומרים שיש דיכאון לאחר לידה, אצלי הוא הגיע מאוחר מאוד, רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קרה שם. אני זקוקה להצלה, זקוקה לתיקון, מי יעזור לי? את הילד הבא שלי אני רוצה ללדת בבית, לא רוצה בית חולים, אני לא רוצה שיאנסו אותי שוב, שייקחו לי שוב את הילד שלי, הוא שלי !!!! פניתי למיילדת בית ושאלתי אם היא מוכנה לילד אחרי ניתוח קיסרי, בתגובה קיבלתי "עקב המצב הפוליטי של לידות בית אני לא מדברת עם "CS, כן אני סקציה, פגומה, נטולת שליטה בחיים שלי עצמי ובילדים שאני אייצר בגופי, גופי שלי. אז מי תוכל לעזור לי, מי יסכים לילד את החיה הפצועה והנאנסת בבית שלה, בסביבה הטבעית שלה ולגאול אותה מיסורי האונס. מי שמכירה מיילדת או רופא שיסכים לילד אותי בבית (יש זמן עד אז אמנם, אסורי לי להיכנס להריון 18 חודשים) אני אודה לה מאוד.
