Raindrop23
New member
החלטתי לנסות לכתוב על עצמי (טריגר)
השרשורפלצת שלי עוד מעט לא יקפוץ אז מקווה שזה בסדר שפתחתי שרשור חדש. הסיפור שלי או מה פירוש ה-23 בכינוי שלי..
החיים שלי תמיד היו לא פשוטים. כמעט מהרגע שנולדתי היו בעיות, בעיות התפתחות/התנהגות, עד גיל 3 לא דיברתי, דיברתי רק במילים בודדות ונוירולוג אפילו אמר לאמא שלי שאני לא אדבר.
למזלי ההורים שלי השקיעו בי, לקחו אותי לטיפולים וקראו לי שירים וסיפורים ובערך בגיל 3 התחלתי לדבר, זה היה יום אחד שפתאום התחלתי לדקלם את השיר "רד אלינו אווירון" ומאז פשוט התחלתי לדבר.
אבל בזה לא נגמרו הבעיות. בגן הגננות רצו לשלוח אותי לבית ספר מיוחד בגלל בעיות התנהגות ובגלל שלא התחברתי עם הילדים בגן. אמא שלי ודודה שלי נלחמו בשבילי ובסוף הסכימו להשאיר אותי שנה גן.
זה אכן הוכיח את עצמו, אחרי חצי שנה/שנה הגננות לא האמינו "שמדובר באותה ילדה", הלכתי לבית ספר רגיל, בהתחלה לכיתה משולבת אך גם את זה לא הייתי צריכה.
כשהייתי בת 8 אבא שלי היקר נפטר מסרטן. כשהייתי בת 12 אמא שלי התחילה לצאת עם בן זוג שלימים נקרא "המפלצת". הוא התעלל בי מינית, רגשית ומילולית מגיל 17 עד 23.
לא יכולתי להגיד לו לא. הייתי ילדה והייתה לו מרות עלי. הייתה לי חרדה חברתית קשה, פשוט פחדתי מאנשים, והוא עזר לי עם דברים, הוא יצר תלות שלא יכולתי להסתדר בלעדיו. והוא אמר שאני "חייבת לשלם על העזרה שהוא נותן לי".
בגיל 23 היה איזה יום שהוא עצבן אותי ובפוקס, בהחלטה של רגע, הלכתי לאמא שלי ואמרתי לה "אם אני אספר לך משהו על X, את תעיפי אותו מהבית".
ואמא שלי עד אותו רגע לא חשדה בכלום, לא חשבה בכיוון. אני מאמינה לה כי ברגע שסיפרתי לה, היא העיפה אותו מהבית. נסענו לבית של אחותי הגדולה והיא התקשרה אליו משם ואמרה לו שהיא יודעת ושיעוף מהבית.
עשינו את זה בצורה הזו ולא פנים אל פנים כי פעם אחת הוא כבר הרביץ לי מכות רצח מול אמא שלי, בן אדם קריזיונר ולא צפוי ועדיף היה לא לקחת סיכון.
וכך היה. הבית הוא של אמא שלי והם לא היו נשואים, תודה לאל, אז היא פשוט אמרה לו לעוף מהבית והוא עף.
ישנו אצל אחותי באותו יום כדי לתת לו זמן לעוף מהבית ולקחת את כל הדברים שלו, ואני זוכרת שהאחיינית המתוקה שלי (אז בת 5) שאלה אותי למה אני עצובה.
וזהו, אחרי שהסיפור התפוצץ לא הייתי מסוגלת להמשיך לעבוד בעבודה שלי, פיתחתי הפרעת אכילה ועליתי המון במשקל אחרי שכל החיים עד גיל 23 הייתי רזה (וכשאני אומרת המון, אני מתכוונת להמון, אני שוקלת המון, לא רוצה להגיד כמה), נכנסתי לדיכאון, התחילו לי התקפי חרדה. ואם היו לי חיי חברה קודם, גם בקושי, אז אלה גם נגמרו.
עכשיו עברו מאז 14 שנים ואני מנסה לשקם את עצמי. אני רוצה להאמין שזה אפשרי, שאני יכולה ושאני חזקה. אני רוצה גם לשקם את חיי החברה שלי, מקווה שגם זה אפשרי.
אפילו עוד חברה אחת טובה תספיק לי, יש לי חברה אחת מהתיכון אבל היא, לא נעים להגיד, "לא מספקת את הסחורה" כבר הרבה זמן, אני יודעת שיש לה בעיות ויש לה נסיבות חיים קשות ואין מה לעשות.
אבל אני רוצה חברה טובה, אני רוצה חיים טובים, מגיע לי חיים טובים, מגיע לי שיהיה לי טוב. ומקווה מאוד שיהיה.
השרשורפלצת שלי עוד מעט לא יקפוץ אז מקווה שזה בסדר שפתחתי שרשור חדש. הסיפור שלי או מה פירוש ה-23 בכינוי שלי..
החיים שלי תמיד היו לא פשוטים. כמעט מהרגע שנולדתי היו בעיות, בעיות התפתחות/התנהגות, עד גיל 3 לא דיברתי, דיברתי רק במילים בודדות ונוירולוג אפילו אמר לאמא שלי שאני לא אדבר.
למזלי ההורים שלי השקיעו בי, לקחו אותי לטיפולים וקראו לי שירים וסיפורים ובערך בגיל 3 התחלתי לדבר, זה היה יום אחד שפתאום התחלתי לדקלם את השיר "רד אלינו אווירון" ומאז פשוט התחלתי לדבר.
אבל בזה לא נגמרו הבעיות. בגן הגננות רצו לשלוח אותי לבית ספר מיוחד בגלל בעיות התנהגות ובגלל שלא התחברתי עם הילדים בגן. אמא שלי ודודה שלי נלחמו בשבילי ובסוף הסכימו להשאיר אותי שנה גן.
זה אכן הוכיח את עצמו, אחרי חצי שנה/שנה הגננות לא האמינו "שמדובר באותה ילדה", הלכתי לבית ספר רגיל, בהתחלה לכיתה משולבת אך גם את זה לא הייתי צריכה.
כשהייתי בת 8 אבא שלי היקר נפטר מסרטן. כשהייתי בת 12 אמא שלי התחילה לצאת עם בן זוג שלימים נקרא "המפלצת". הוא התעלל בי מינית, רגשית ומילולית מגיל 17 עד 23.
לא יכולתי להגיד לו לא. הייתי ילדה והייתה לו מרות עלי. הייתה לי חרדה חברתית קשה, פשוט פחדתי מאנשים, והוא עזר לי עם דברים, הוא יצר תלות שלא יכולתי להסתדר בלעדיו. והוא אמר שאני "חייבת לשלם על העזרה שהוא נותן לי".
בגיל 23 היה איזה יום שהוא עצבן אותי ובפוקס, בהחלטה של רגע, הלכתי לאמא שלי ואמרתי לה "אם אני אספר לך משהו על X, את תעיפי אותו מהבית".
ואמא שלי עד אותו רגע לא חשדה בכלום, לא חשבה בכיוון. אני מאמינה לה כי ברגע שסיפרתי לה, היא העיפה אותו מהבית. נסענו לבית של אחותי הגדולה והיא התקשרה אליו משם ואמרה לו שהיא יודעת ושיעוף מהבית.
עשינו את זה בצורה הזו ולא פנים אל פנים כי פעם אחת הוא כבר הרביץ לי מכות רצח מול אמא שלי, בן אדם קריזיונר ולא צפוי ועדיף היה לא לקחת סיכון.
וכך היה. הבית הוא של אמא שלי והם לא היו נשואים, תודה לאל, אז היא פשוט אמרה לו לעוף מהבית והוא עף.
ישנו אצל אחותי באותו יום כדי לתת לו זמן לעוף מהבית ולקחת את כל הדברים שלו, ואני זוכרת שהאחיינית המתוקה שלי (אז בת 5) שאלה אותי למה אני עצובה.
וזהו, אחרי שהסיפור התפוצץ לא הייתי מסוגלת להמשיך לעבוד בעבודה שלי, פיתחתי הפרעת אכילה ועליתי המון במשקל אחרי שכל החיים עד גיל 23 הייתי רזה (וכשאני אומרת המון, אני מתכוונת להמון, אני שוקלת המון, לא רוצה להגיד כמה), נכנסתי לדיכאון, התחילו לי התקפי חרדה. ואם היו לי חיי חברה קודם, גם בקושי, אז אלה גם נגמרו.
עכשיו עברו מאז 14 שנים ואני מנסה לשקם את עצמי. אני רוצה להאמין שזה אפשרי, שאני יכולה ושאני חזקה. אני רוצה גם לשקם את חיי החברה שלי, מקווה שגם זה אפשרי.
אפילו עוד חברה אחת טובה תספיק לי, יש לי חברה אחת מהתיכון אבל היא, לא נעים להגיד, "לא מספקת את הסחורה" כבר הרבה זמן, אני יודעת שיש לה בעיות ויש לה נסיבות חיים קשות ואין מה לעשות.
אבל אני רוצה חברה טובה, אני רוצה חיים טובים, מגיע לי חיים טובים, מגיע לי שיהיה לי טוב. ומקווה מאוד שיהיה.
