אתה טועה
אני אוהדת ספורט אולימפי כבר שנים
אבל אני לא אוהדת כדורגל, וכשאתה מדבר על "אהדת ספורט" כל הדוגמאות שלך הן מכדורגל והן ממש לא רלוונטיות לענייננו. לא ראיתי אנשים מדביקים תמונות של אריק זאבי באלבום, תולים על הקיר פוסטר של לי קורזיץ וקונים צעיף בצבעי המדים של אלכס שטילוב.
בספורט יחידני זה לא עובד כך. דווקא כשאתה הורה מותר לך להתאכזב מהילד שהשקעת בו. כשמדובר בספורטאי שאף אחד לא שם עליו זין במשך 4 שנים ופתאום כולם משליכים עליו תקוות למדליה – לא.
היה טור ב"הארץ" של שלומי ברזל "
למה תקשורת הספורט הפסיקה לבקר והתחילה לחבק?" ושם גם הוא השווה לכדורגל (כנראה כי זה קל) אבל פשוט לא רלוונטי, ושמחתי לקרוא את שלל הטוקבקים שהבהירו לו זאת. קרא את שלוש התגובות הראשונות, הן מבהירות היטב את המצב. גם בהמשך רוב הטוקבקיסטים הבהירו לכתב שהם ממש לא בראש שלו. האם גם הם "לא מבינים באהדת ספורט"?
לא יודעת כמה אנשים כאן יכולים לומר זאת, אבל אני כ"כ אוהדת ספורט שכשולריה מקסיוטה פתחה פרויקט לגיוס תרומות (כבר ביזיון שספורטאי אולימפי נאלץ לעשות זאת בישראל) והציעה למכירה בגדי גוף ושלל מזכרות בניסיון לקושש כמה ג'ובות (למרבה הצער לא הצליח לה; לסרגי ריכטר הציע יותר, ושוב, זה ביזיון ששניהם הגיעו לזה מלכתחילה) תרמתי לה 50 ש"ח ומבחינתי זה המון (אני לא מרוויחה הון); לרוב אני לא תורמת לאף גוף כי אני לא בעשירון שיכול להרשות לעצמו לתרום, ועדיין דווקא כאן זה ריגש אותי וזה היה חשוב לי לנסות לעשות משהו עבורה. התעמלות היא הענף האהוב עליי ביותר (צפיתי בו לראשונה באולימפיאדת סיאול ונדלקו לי העיניים; בגיל 11 גזרתי כתבות על דניאלה סיליבש האלופה מרומניה ותייקתי בקלסר) וחשבתי לעצמי שאם אני יכולה לשמח אותה, זה ישמח גם אותי לצפות בה ולדעת שעזרתי במשהו, גם אם בקטנה. אז לכאורה דווקא לי הייתה סיבה גדולה יותר להתאכזב כשהיא נפלה במוקדמות, יותר מהרבה אנשים שהשמיצו אותה ולא השקיעו בה שקל; ולמרות זאת היא לא אכזבה אותי, ברור לי שעבר עליה יום קשה והזדהיתי איתה, עם תחושת ההחמצה, כאבתי את כאבה וכתבתי לה רק הודעות עידוד בפורום השכן (לפי מה שאמרה בריאיון נראה שהיא קראה אותן וזה משמח אותי).
זו בעיניי אהדת ספורט אמיתית, אהדה של הספורטאים על עצם בחירתם ועל הישגיהם, אהדה שאינה תלויה בדבר. להיות גאה בספורטאים שמייצגים אותי גם אם הם לא חוזרים עם מדליה וגם אם היה להם נאחס דווקא ברגע האמת. לדעת לשמוח בשמחתם ולהתבאס איתם בצערם, אבל לא להאשים אותם או לכעוס עליהם כי הם אלה שעבדו קשה יום יום והם רצו בזה יותר מכולנו יחד.
לגבי הכתבה, אין ספק שיש כאן כישלון ספורטיבי ברמה המדינית. זו בדיוק הנקודה: אנחנו לא מעצמת ספורט. אבל בכתבה הזו מאשימים את המשלחת וזה חורה לי. זה לא ה"מה" אלא בעיקר ה"איך".
