אני רואה את הבעיה בצורה קצת שונה
צה"ל משחרר בקלות רבה מדי אנשים משירות סדיר ומילואים. תמיד חשבתי כך, ועכשיו אני יודע על כך מנסיון אישי. שנים לא הבנתי ממש איך זה שאני היחידי בבנין שעושה מילואים. למה כשאני מבקש דחית שירות מילואים זה בלתי אפשרי, אבל אין בעיה לשחרר את 31 הגברים האחרים בבנין משירות מילואים לגמרי. לאחר 15 שנות מילואים, מסיבות אישיות, הגשתי בקשה לקל"ב. היו לי מסמכים רציניים לאישור הבקשה, אבל לא שלחתי אותם עם הבקשה. שלחתי בפקס רק העתק של מכתב קצר מאיש מקצוע שמפרט סיבות טכניות (שאין לי ספק שהמחליטים לא יכלו להבין ללא עזרת איש מקצוע ייעודי) ציפיתי להליך רציני, אולי שקצינת ת"ש תבוא לביקור, תעשה וידוא וכו' אחרי הכל, אני מבקש בקשה גדולה מאוד שתפטור אותי ממטלות רבות, ותצמצם את שירות המילואים לשירות בתעסוקה בתוך היחידה בלבד. תוך כשבועיים קיבלתי מכתב שאומר שנגרעתי מהיחידה אל מאגר חירום, ואקרא למילואים רק בשעת חירום. אני עצמאי, והמילואים היו כאב ראש רציני עבורי כך שאני לא הולך להתלונן. מה שמרתיח אותי זה הקלות הבלתי נסבלת של הגריעה ממערך המילואים. זו בעיני, הסיבה העיקרית לחלוקה הבלתי שוויונית של הנטל. הצבא מעדיף לנצל את הפראירים, ולא להתעסק עם מי שעושה בעיות. אגב, אני לא חושב שהבעיה היא דוקא בחוסר מילואימניקים קרביים, גם ג'ובניקים ואנשי קבע יכולים לבצע מטלות שמירה ובטחון שוטף שמוטלות כיום על קרביים. הענין הוא שצה"ל הולך על האנשים שעושים פחות בעיות. (ע"ע פראירים)