היום הוא יום הולדתי
ולאור יום ההולדת, החלטתי להעלות הודעה ישנה באוב (תודה לך google cache) שאותה כתבתי לרגל שנה מהשרוול שלי. מאד מאד רלוונטי גם ליום ההולדת. היום שבו התחלתי בתהליך הוא סוג של יום הולדת שני בשבילי:
היום עברה שנה מאז הניתוח. בזמנו קראתי לא מעט הודעות שרוולדת בפורום ואני זוכר איך נורא רציתי להיות גם כבר שנה אחרי והנה אני פה.
אני לא הולך לכתוב על הדברים שכולם כותבים עליהם - כן, ירדתי המון במשקל. כן, ירדתי במידות מ 5XL שהיה צמוד ל-M רפוי. כן, אומרים לי שאני נראה טוב ויש מחמאות וכו' וכו'. מי שרוצה - יש בחתימה שלי תמונות של לפני ואחרי.
בואו נדבר על דברים אחרים. בואו נדבר על מישהו שבדיוק הגיע יום הולדתו ה-34, אך סביר להניח שהוא לא יגיע אל יום הולדתו ה-40. מישהו שרמת הכולסטרול הכללית בדמו היא באיזור ה-400, הטריגלצרידים שלו באיזור ה-300. יש לו עודף סוכר בדם - 120: מצב טרום סוכרתי. יש לו בעיה של תפקודי כבד. הוא סובל מכאבי מפרקים וגב. הוא נוחר מאד בלילה ולפעמים מתעורר מזה. הוא לא ישן טוב ולא בגלל דאגות כלכליות אלא בגלל שגם 8 ו-10 שעות שינה לא מספיקות כי הנחירות מתישות אותו. הוא גם מעשן בנוסף לכל.
האיש הזה הוא אדם מאושר ושלם עם עצמו. אין לו בעיה אם איך שהוא נראה והמעטים שמעזים להעיר לו - הוא כבר שם אותם במקום. השומן הפך להיות חלק מה-Trademark שלו וטוב לו עם זה. אבל למרות שהוא אדם מאושר, יש לו משפחה גדולה, אשה אוהבת וגם עבודה טובה - אבל הוא יודע שמצבו הבריאותי לא טוב בכלל. וזה מאד מפריע לו.
כשהוא מדבר על זה עם חברים או קרובי משפחה, אומרים לו 'הכל בראש' או 'אתה צריך כוח רצון'. אבל לאיש יש כוח רצון, כוח רצון מאד חזק. הוא פילס את דרכו בתחום מקצועי קשוח מאד. הוא עושה פרויקטים פרטיים, מייעץ לחברות, מזיז את כל העולם כשהוא רוצה משהו. אין דבר שהוא בלתי אפשרי עבור האיש - חוץ מהמצב הבריאותי שלו. אבל כולם אומרים לו 'תעשה דיאטה'. והוא עושה, אבל נכשל שוב ושוב. אז בשנים האחרונות הוא כלל לא מנסה, כי טעם הכשלון החמוץ מונע ממנו לנסות.
יום אחד האיש הולך ליעוץ רפואי אמיתי, ועושה בירורים באינטרנט ומבין שלא רק שהוא בסכנת חיים אמיתית ומוחשית - אלא שכל ההסתכלות על הבעיה היא הסתכלות לא נכונה. בעיית ההשמנה, שמסכנת את חייו, היא לא בעיה אסתטית, זה לא שהוא צריך להוריד את הכרס הקטנטנה של גיל 35, או לעשות קצת שרירים בידיים כדי להראות טוב. זו בעיה רפואית לכל דבר. ובעיות רפואיות לא פותרים לבד, עם דיאטה, או עם קבוצת תמיכה או עם כל מיני ידעונים ומכשפים. בעבר גם נטען שחולי אפילפסיה, אין אונות ואפילו סרטן צריכים לפתור את הבעיות שלהם לבד ו'שהכל בראש', אבל זה לא ככה. יש לו עודף משקל של יותר משישים קילו וזו בעיה רפואית. כל הרופאים שאיתם הוא נועץ ממליצים על ניתוח שרוול. בהתחלה זה נשמע דרסטי מדי, אבל הוא מבין שאם זו בעיה רפואית, כדאי לו מאד להקשיב למה שהרופאים אומרים לו.
בוא נקפוץ קדימה. האדם הזה חגג לפני שלושה חודשים את יום הולדתו ה-35 והיום עברה שנה בדיוק מהניתוח שלו. הכולסטרול שלו נורמלי (180 ובמגמת ירידה), הטריגליצרידים שלו במצב מצוין (60). הסוכר שלו ברמה של 88. תפקודי הכבד מצוינים (AST ו-ALT ברמה הנורמה - 22). הוא כבר לא נוחר. הוא ישן 7 שעות בלילה ומתעורר ביקיצה טבעית. הוא יודע שיש לו סיכוי לחיות ולרקוד בחתונות של הילדים ואולי גם של חלק מהנכדים. הוא כבר לא מעשן יותר משנה.
האיש הזה הוא כמובן אני.
זה הלקח המרכזי שחשוב לי להעביר - הרבה עושים את הניתוח הזה מסיבות אסתטיות. גם התוצאות, מטבע הדברים, מאד מרגשות ונעימות ואנו מתגאים ומתנאים (בצדק) בתמונות של לפני ואחרי. אבל הניתוח הזה הוא לא ניתוח אסתטי, הוא ניתוח מציל חיים.
על אנשים צעירים יותר, הניתוח נותן אימפקט דרמטי מאד בכל תחומי החיים. הדבר שונה כאשר מדובר באנשים מבוגרים יותר עם משפחה. התהליך אצלנו הוא מורכב יותר בכל המובנים ובמיוחד במובן הנפשי. השנה האחרונה וגם תקופת ההכנה הארוכה שלפניה היתה Annus mirabilis אמיתית. סוג של רכבת הרים רגשית (וגם גופנית) מטורפת.
אני יכול לנחם את מי שנמצא בהתחלת או אמצע התהליך - זה עובר. הרגשות מתייצבים, בסוף אתה מתאפס על עצמך וחוזר להיות מי שהיית. מינוס כמה קילוגרמים ופלוס כמה הרגלים בריאים.
אני יכול לברבר פה עוד על הדרך שעברתי - על השינוי בהרגלי התזונה, על הספורט שהפך להיות חלק קבוע מאד בחיי. על החצי מרתון הראשון שאני עומד לעשות בעוד פחות מחודש - חלק מהחלטות השנה החדשה שלי. על השחייה שלמדתי ועכשיו אני מסוגל לשחות למעלה משעה רצוף בבריכה - ועל ההכנות לטריאתלון. אני יכול לדבר על כל המלתחות שהחלפתי. על מבנה הגוף שלי שהשתנה והפך למבנה גוף של אצן. אבל לא אלאה אתכם.
מה שחשוב הוא שהניתוח הוא ניתוח רפואי ומציל חיים. המוח שלנו, שמשולב גם בגוף שלנו, לא שונה ממחשב משוכלל שעובד כבר כמה שנים רצוף. גם המתכנתים הטובים ביותר שינסו להאיץ את המחשב לא יהיו יותר טובים מריסט אחד פשוט. הריסט הזה הוא הניתוח שלראשונה איפשר לי ניתוק פיזי ונפשי מההתמכרות לאוכל. הריסט הזה בעצם מונע, גם היום כשאפשר יותר, את הבליסה והזלילה.
עכשיו מה שנותר הוא כמובן הפחד שמשותף לכל אחד לאבד את מה שהשגתי. אני כמובן מכיר את הסטטיסטיקות. אחרי שלוש שנים יש השמנה, אחרי שש שנים יש השמנה נוספת. אני מקווה שאני אצליח לנצח את הסטטיסטיקה. אני מקווה שהספורט ימשיך להיות חלק מחיי עד שאמות (בגיל 90 פלוס מוקף בילדי, נכדי וניני - כן?).
השרוול עדיין מגן עלי, אבל אני לא מגיע למצב שהוא צריך להגן עלי - זו תוצאה של הריסט שנעשה למוח ולגוף שלי.
אם אתם מתלבטים, חושבים או חוששים - ההמלצה שלי היא לעשות את זה - בגלל הבריאות.
ולאור יום ההולדת, החלטתי להעלות הודעה ישנה באוב (תודה לך google cache) שאותה כתבתי לרגל שנה מהשרוול שלי. מאד מאד רלוונטי גם ליום ההולדת. היום שבו התחלתי בתהליך הוא סוג של יום הולדת שני בשבילי:
היום עברה שנה מאז הניתוח. בזמנו קראתי לא מעט הודעות שרוולדת בפורום ואני זוכר איך נורא רציתי להיות גם כבר שנה אחרי והנה אני פה.
אני לא הולך לכתוב על הדברים שכולם כותבים עליהם - כן, ירדתי המון במשקל. כן, ירדתי במידות מ 5XL שהיה צמוד ל-M רפוי. כן, אומרים לי שאני נראה טוב ויש מחמאות וכו' וכו'. מי שרוצה - יש בחתימה שלי תמונות של לפני ואחרי.
בואו נדבר על דברים אחרים. בואו נדבר על מישהו שבדיוק הגיע יום הולדתו ה-34, אך סביר להניח שהוא לא יגיע אל יום הולדתו ה-40. מישהו שרמת הכולסטרול הכללית בדמו היא באיזור ה-400, הטריגלצרידים שלו באיזור ה-300. יש לו עודף סוכר בדם - 120: מצב טרום סוכרתי. יש לו בעיה של תפקודי כבד. הוא סובל מכאבי מפרקים וגב. הוא נוחר מאד בלילה ולפעמים מתעורר מזה. הוא לא ישן טוב ולא בגלל דאגות כלכליות אלא בגלל שגם 8 ו-10 שעות שינה לא מספיקות כי הנחירות מתישות אותו. הוא גם מעשן בנוסף לכל.
האיש הזה הוא אדם מאושר ושלם עם עצמו. אין לו בעיה אם איך שהוא נראה והמעטים שמעזים להעיר לו - הוא כבר שם אותם במקום. השומן הפך להיות חלק מה-Trademark שלו וטוב לו עם זה. אבל למרות שהוא אדם מאושר, יש לו משפחה גדולה, אשה אוהבת וגם עבודה טובה - אבל הוא יודע שמצבו הבריאותי לא טוב בכלל. וזה מאד מפריע לו.
כשהוא מדבר על זה עם חברים או קרובי משפחה, אומרים לו 'הכל בראש' או 'אתה צריך כוח רצון'. אבל לאיש יש כוח רצון, כוח רצון מאד חזק. הוא פילס את דרכו בתחום מקצועי קשוח מאד. הוא עושה פרויקטים פרטיים, מייעץ לחברות, מזיז את כל העולם כשהוא רוצה משהו. אין דבר שהוא בלתי אפשרי עבור האיש - חוץ מהמצב הבריאותי שלו. אבל כולם אומרים לו 'תעשה דיאטה'. והוא עושה, אבל נכשל שוב ושוב. אז בשנים האחרונות הוא כלל לא מנסה, כי טעם הכשלון החמוץ מונע ממנו לנסות.
יום אחד האיש הולך ליעוץ רפואי אמיתי, ועושה בירורים באינטרנט ומבין שלא רק שהוא בסכנת חיים אמיתית ומוחשית - אלא שכל ההסתכלות על הבעיה היא הסתכלות לא נכונה. בעיית ההשמנה, שמסכנת את חייו, היא לא בעיה אסתטית, זה לא שהוא צריך להוריד את הכרס הקטנטנה של גיל 35, או לעשות קצת שרירים בידיים כדי להראות טוב. זו בעיה רפואית לכל דבר. ובעיות רפואיות לא פותרים לבד, עם דיאטה, או עם קבוצת תמיכה או עם כל מיני ידעונים ומכשפים. בעבר גם נטען שחולי אפילפסיה, אין אונות ואפילו סרטן צריכים לפתור את הבעיות שלהם לבד ו'שהכל בראש', אבל זה לא ככה. יש לו עודף משקל של יותר משישים קילו וזו בעיה רפואית. כל הרופאים שאיתם הוא נועץ ממליצים על ניתוח שרוול. בהתחלה זה נשמע דרסטי מדי, אבל הוא מבין שאם זו בעיה רפואית, כדאי לו מאד להקשיב למה שהרופאים אומרים לו.
בוא נקפוץ קדימה. האדם הזה חגג לפני שלושה חודשים את יום הולדתו ה-35 והיום עברה שנה בדיוק מהניתוח שלו. הכולסטרול שלו נורמלי (180 ובמגמת ירידה), הטריגליצרידים שלו במצב מצוין (60). הסוכר שלו ברמה של 88. תפקודי הכבד מצוינים (AST ו-ALT ברמה הנורמה - 22). הוא כבר לא נוחר. הוא ישן 7 שעות בלילה ומתעורר ביקיצה טבעית. הוא יודע שיש לו סיכוי לחיות ולרקוד בחתונות של הילדים ואולי גם של חלק מהנכדים. הוא כבר לא מעשן יותר משנה.
האיש הזה הוא כמובן אני.
זה הלקח המרכזי שחשוב לי להעביר - הרבה עושים את הניתוח הזה מסיבות אסתטיות. גם התוצאות, מטבע הדברים, מאד מרגשות ונעימות ואנו מתגאים ומתנאים (בצדק) בתמונות של לפני ואחרי. אבל הניתוח הזה הוא לא ניתוח אסתטי, הוא ניתוח מציל חיים.
על אנשים צעירים יותר, הניתוח נותן אימפקט דרמטי מאד בכל תחומי החיים. הדבר שונה כאשר מדובר באנשים מבוגרים יותר עם משפחה. התהליך אצלנו הוא מורכב יותר בכל המובנים ובמיוחד במובן הנפשי. השנה האחרונה וגם תקופת ההכנה הארוכה שלפניה היתה Annus mirabilis אמיתית. סוג של רכבת הרים רגשית (וגם גופנית) מטורפת.
אני יכול לנחם את מי שנמצא בהתחלת או אמצע התהליך - זה עובר. הרגשות מתייצבים, בסוף אתה מתאפס על עצמך וחוזר להיות מי שהיית. מינוס כמה קילוגרמים ופלוס כמה הרגלים בריאים.
אני יכול לברבר פה עוד על הדרך שעברתי - על השינוי בהרגלי התזונה, על הספורט שהפך להיות חלק קבוע מאד בחיי. על החצי מרתון הראשון שאני עומד לעשות בעוד פחות מחודש - חלק מהחלטות השנה החדשה שלי. על השחייה שלמדתי ועכשיו אני מסוגל לשחות למעלה משעה רצוף בבריכה - ועל ההכנות לטריאתלון. אני יכול לדבר על כל המלתחות שהחלפתי. על מבנה הגוף שלי שהשתנה והפך למבנה גוף של אצן. אבל לא אלאה אתכם.
מה שחשוב הוא שהניתוח הוא ניתוח רפואי ומציל חיים. המוח שלנו, שמשולב גם בגוף שלנו, לא שונה ממחשב משוכלל שעובד כבר כמה שנים רצוף. גם המתכנתים הטובים ביותר שינסו להאיץ את המחשב לא יהיו יותר טובים מריסט אחד פשוט. הריסט הזה הוא הניתוח שלראשונה איפשר לי ניתוק פיזי ונפשי מההתמכרות לאוכל. הריסט הזה בעצם מונע, גם היום כשאפשר יותר, את הבליסה והזלילה.
עכשיו מה שנותר הוא כמובן הפחד שמשותף לכל אחד לאבד את מה שהשגתי. אני כמובן מכיר את הסטטיסטיקות. אחרי שלוש שנים יש השמנה, אחרי שש שנים יש השמנה נוספת. אני מקווה שאני אצליח לנצח את הסטטיסטיקה. אני מקווה שהספורט ימשיך להיות חלק מחיי עד שאמות (בגיל 90 פלוס מוקף בילדי, נכדי וניני - כן?).
השרוול עדיין מגן עלי, אבל אני לא מגיע למצב שהוא צריך להגן עלי - זו תוצאה של הריסט שנעשה למוח ולגוף שלי.
אם אתם מתלבטים, חושבים או חוששים - ההמלצה שלי היא לעשות את זה - בגלל הבריאות.
